מאמרים גיליון 11

כל המאמרים

טראמפ ומרקל

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ: כרוניקה של מערכת יחסים בלתי אפשרית

קלאוס לארס / אוניברסיטת צפון קרולינה, ארה"ב

אנגלה מרקל ודונלד טראמפ: המחלוקות, המריבות והתככים בין מנהיגת אירופה למנהיג ארה"ב

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

מערכת היחסים המתוחה בין טראמפ למרקל העיבה על יחסי שתי המעצמות, ונעה מכבוד הדדי מהול בחשדנות לתיעוב גלוי ואמירות חסרות תקדים בהיסטוריה של גרמניה וארה"ב של אחרי WWII

אנגלה מרקל, 2017

גרמניה האחרת - אוריה שביט

אוריה שביט / אוניברסיטת תל אביב

גרמניה האחרת: משבר הפליטים ואנגלה מרקל 

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

לקנצלרית גרמניה היו הכוח וההזדמנות להציל את חייהם של מאות אלפים. בת הכומר נעימת ההליכות, ה"מוטי" של הגרמנים, לא הייתה מוכנה לעמוד מנגד מול האסון ההומניטרי שהתדפק על דלתות היבשת
 

מרקל וסרקוזי
newly_arrived_refugees_in_germany_october

אנגלה מרקל ו"תרבות קבלת הפנים"

ג'ויס מארי מוסהאיבן, אוניברסיטת ג'ורג'טאון

אנגלה מרקל ו"תרבות קבלת הפנים": כך הקנצלרית עיצבה מחדש את מדיניות ההגירה של גרמניה 

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

מרקל הצליחה לחולל מהפכה בכל הקשור למדיניות ההגירה והאזרחות של גרמניה. האמונה שלה בפוטנציאל של הדמוקרטיה לעבור טרנספורמציה, המגולמת בביטוי הפשוט "wir schaffen das", סייעה להפוך את גרמניה למדינה בעלת תרבות מסבירת פנים, בדרכים שקודמיה בתפקיד לא העזו לעשות

קרא עוד

ביסוס ה"מורשת" של אנגלה מרקל לא היה הדבר הראשון שעלה בראשה של הקנצלרית במהלך הסתיו הסוער של 2015, כשצפתה באינספור פליטים היוצאים לאירופה ביבשה ובים, בתקווה למצוא מקלט, חופש מדיכוי והזדמנות לבנות חיים חדשים. ספק אם זה גרם לה להרהר ישירות על גורלם הנורא של מיליוני פליטים שנספו לאחר שנמנע מהם מקלט מפני הנאצים, או שעמדו בפני גירוש המוני בעקבות הכניעה ללא תנאי של גרמניה ב-1945. עקבתי אחר התפתחותה של מרקל כמנהיגה פוליטית מאז 1990, ואני משוכנעת שהגורמים שהובילו את הקנצלרית להשעות את תקנות דבלין במהלך משבר הפליטים ב-2015 היו קשורים קשר הדוק לחוויות חייה כבתו המזרח גרמנית של הכומר הלותרני, אשר עברה תהליך סוציאליזציה במדינה אוטוריטרית חילונית ו-"חסרת אלוהים".

ב-27 באוגוסט 2015 הובא לידיעת הקנצלרית ש-71 פליטים נמצאו מתים מחנק במשאית אטומה, קרוב לגבול האוסטרי. כמה ימים לאחר מכן היא ראתה, כמו מיליונים אחרים ברחבי העולם, תמונות קורעות לב של איילן קורדי בת השלוש, שגופתה נשטפה על חוף הים בבודרום, טורקיה. בינתיים, אלפי פליטים התאספו בתחנת הרכבת קלטי (keleti) בבודפשט, בתקווה שיוכלו להמשיך משם לאוסטריה וגרמניה. 

אולם פקידים הונגרים איפשרו רק למספר מצומצם של פליטים לעלות על הרכבת לרוזנהיים ולמינכן, וסגרו את התחנה, לאחר שהקימו גדרות תיל כדי לאטום את הגבולות בפני אלפים נוספים במעבר. זה עורר מיד זיכרונות של המוני מזרח גרמנים בתחנת הרכבת של דרזדן ב-4 באוקטובר 1989, שהגיעו בתקווה לקפוץ על רכבות הנושאות "פולשי שגרירות" מפראג למערב גרמניה.

משבר הפליטים האירופי לא החל ב-2015 - שורשיו טמונים עוד באירועי "האביב הערבי" הכושל של 2011. איש לא היה מוכן לכאוס שהגיע בעקבות הפלת מועמר קדאפי בלוב, נפילת חוסני מובארק ואחריו מוחמד מורסי במצרים, התגובה הברוטאלית של בשאר אל-אסד בסוריה כלפי אזרחים, מלחמות העדתיות בעיראק או עלייתן של קבוצות ג'יהאד קיצוניות מתחרות במדינות אפריקאיות שונות


הימים הבאים היו מלאים בחילופי דברים מתוחים בין פקידים ממשרד הפנים הגרמני, אנשי CDU/CSU שמרנים ומפקד המשטרה הפדרלית של מרקל, דיטר רומן. למרות ההתנגדות הפנימית, הקנצלרית הכריזה כי סורים, במיוחד, יכולים להיכנס לגרמניה כדי להגיש את בקשות המקלט שלהם, אף שכבר עברו דרך "מדינות בטוחות ראשונות" אחרות - פגם פטאלי בהסכמי דבלין מאז שנות ה-90. ב-14 בספטמבר הכריזה מרקל כי "אם עכשיו אנחנו צריכים להתחיל לסלוח לעצמנו על שהפגנו פנים ידידותיות במצבי חירום, אז זו כבר לא המדינה שלי".


"לפספס את הסירה": תגובות האיחוד האירופי למשבר הפליטים

משבר הפליטים האירופי לא החל ב-2015 - שורשיו טמונים עוד באירועי "האביב הערבי" הכושל של 2011. בהזכירו של האביב הערבי את הקריסה המופלאה של משטרי דיכוי סובייטים ב-1989, אזרחי האיחוד האירופי ציפו כנראה שההתקוממויות העממיות, המונעות על ידי צעירים במדינות ערב, יגרמו לגל דמוקרטיזציה דומה ברחבי צפון אפריקה והמזרח התיכון. איש לא היה מוכן לכאוס שהגיע בעקבות הפלת מועמר קדאפי בלוב, נפילת חוסני מובארק ואחריו מוחמד מורסי במצרים, התגובה הברוטאלית של בשאר אל-אסד בסוריה כלפי אזרחים, מלחמות העדתיות בעיראק או עלייתן של קבוצות ג'יהאד קיצוניות מתחרות במדינות אפריקאיות שונות.

בשנת 2006 ירד מספר מבקשי המקלט ל-200 אלף איש. זה היה לאחר זרמי פליטים גדולים שהגיעו אחרי שלושה שלבי מלחמה ביוגוסלביה לשעבר (1991-1999). התגברות העימותים במדינות "האביב הערבי" וגבולות שזה עתה נסגרו במצרים, תוניסיה ומרוקו אילצו פליטים למצוא נתיבי בריחה חדשים. הסירות שיצאו מהחוף הלובי גרמו לעלייה מחודשת בבקשות המקלט שהוגשו ברחבי האיחוד האירופי; המספרים עלו מ-279,000 ב-2012, ל-435,450 ב-2013, ל-625,000 ב-2014.

האיחוד האירופי תיקן מספר הנחיות במנגנון המשותף של מערכת המקלט האירופית (CEAS) כדי להבטיח שפליטים חדשים "יזכו ליחס שווה במערכת פתוחה והוגנת - בכל מקום שהם [עשויים] להיכנס" - בייחוד כאשר זרם הפליטים עבר מהמסדרונות של הים התיכון במערב אירופה ומרכזה לנתיבים יבשתיים דרך הבלקן. בה בעת, צרפת, אוסטריה והונגריה החליטו להדק את ביקורת הגבולות שלהן, בניסיון לחסום פליטים הלכודים ביוון ואיטליה להגיע למדינות עשירות ומסבירות פנים יותר - צעד שהינו התעלמות ברורה מאמנת שנגן.

הבוחרים הגרמנים, מרוצים לכאורה ש"בעיית המקלט" נפתרה, לא שמו לב לשינויי חקיקה אחרים המגדירים את זכויות הפליטים תחת הקנצלרית החדשה מרקל. שינוי החקיקה האחרון, שאומץ בין 2007 ל-2013, היווה בסיס לאמונה של מרקל שגרמניה צריכה ויכולה לשלוט במשבר הומינטרי מתקרב, תחת הכותרת Wir schaffen das


מרקל דחקה במדינות האיחוד האירופי לאמץ לפחות מכסות של חלוקת פליטים מרצון, חרף ההתנגדות הגוברת מצד הונגריה, בריטניה ופולין. איטליה השעתה את מבצע החיפוש וההצלה הלאומי שלה - Mare Nostrum - בזמן שהאיחוד האירופי מיהר להוסיף כוחות חדשים לטיפול בפליטים המגיעים, תוך התמקדות כמעט אך ורק בביקורת הגבולות.

ב-19 באפריל 2015, 800 אנשים שיצאו לדרך מלוב נספו בתאונת ספינת הפליטים החמורה ביותר שתועדה; בתוך ארבעה חודשים בלבד, 1,780 פליטים מתו בים, ומספרם טיפס ל-3,700 עד סוף השנה, לעומת 96 בלבד בשנה הקודמת. לפי הערכות האו"ם, לפחות 5,000 פליטים טבעו עד דצמבר של אותה שנה, מה שהעלה את ההסתברות למוות מטביעה לאחד מכל 88 פליטים; נשים וילדים הפכו לקורבנות באופן לא פרופורציונלי ביחס לשיעורם באוכלוסיית הפליטים. דרכי המילוט עברו ממערב אירופה למרכז, ואז למזרח הים התיכון, ובסופו של דבר אילצו יותר ויותר פליטים לפנות לסוחרי בני אדם, שחייבו אותם לעבור את צוואר הבקבוק של מדינות הבלקן. מדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שרק עשור לפני קיבלו תמיכה כספית יוצאת דופן במאמצים שלהן לדמוקרטיזציה, נהפכו כעת למעוזי הדרה של פליטים, ובכך העניקו משמעות חדשה למושג 'אירופה המבוצרת'. 


Wir schaffen das: שינויי פרדיגמה במדיניות ההגירה והמקלט הגרמנית

המחויבות של מרקל להפוך את גרמניה ל"תרבות מסבירת פנים" לגבי מגוון רחב של קבוצות מהגרים ופליטים השתרשה הרבה לפני 2015. מספר בקשות המקלט שהוגשו בגרמניה צלל מ-438,191 ב-1992 ל-19,164 עד 2007, בין השאר בשל "פשרת המקלט" הבעייתית שאומצה ב-1993. הבוחרים הגרמנים, מרוצים לכאורה ש"בעיית המקלט" נפתרה, לא שמו לב לשינויי חקיקה אחרים המגדירים את זכויות הפליטים תחת הקנצלרית החדשה מרקל. שינוי החקיקה האחרון, שאומץ בין 2007 ל-2013, היווה בסיס לאמונה של מרקל שגרמניה צריכה ויכולה לשלוט במשבר הומינטרי מתקרב, תחת הכותרת Wir schaffen das. 


פליטים מגיעים לראשונה לגרמניה בתחנת הרכבת של שדהת קלן-בון

פליטים מגיעים לראשונה לגרמניה בתחנת הרכבת של שדה"ת קלן-בון, 2015
 

מרקל התברכה בממשלתה הראשונה בקואליציה הגדולה של CDU-SPD (נוצרים דמוקרטים, סוציאל-דמוקרטים), מה שאיפשר לה לנצל חוקי אזרחות והגירה חדשים שאומצו בממשלתו של גרהרד שרדר בשנים 1999-2004, כדי להציג סדרה של ועידות פסגה לאומיות ואת תכנית האינטגרציה הלאומית הראשונה של גרמניה (NIP) ב-2007

כשנבחרה מרקל ב-2005 לקנצלרית המזרח גרמנית הראשונה של הרפובליקה הפדרלית, 35 השנים שבהן היא חיה ב"חדר ההמתנה של הדמוקרטיה" ציידו אותה במערך מיומנויות ייחודי. הסוציאליזציה שלה כמי שגדלה במזרח גרמניה בשנות החמישים והשישים, עבודתה כפיזיקאית בשנות השבעים והשמונים, והחינוך מחדש שעברה במפלגה האלפא-גברית של הרפובליקה הפדרלית לאחר 1990 תרמו ליכולות המנהיגות שלה. חינוכה הפרוטסטנטי כבת של כומר במדינה אתאיסטית שעוסקת בקביעות באפליה ורדיפה נגד פעילי דת, גרם לה לטפח מחויבות חזקה לזכויות אדם. חומת ברלין גרמה לה להעריך את נורמות חופש התנועה של האיחוד האירופי. השילוב של הניסיון התעסוקתי שלה תחת משטר סוציאליסטי מגדרי, והסלידה שלה - אותה רכשה בתקופת הרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה - מתפקידים אידיאולוגיים שמצריכים עימותים, השפיעו על סגנון המנהיגות שלה. תהליך רכישת התרבות המחודשת שלה ממזרח למערב לאחר 1990 השפיע על מהות המדיניות שלה כקנצלרית, והיא נטתה יותר ויותר לעמדות של הירוקים והסוציאל-דמוקרטים לגבי שינויי אקלים ואנרגיה גרעינית (לאחר אסון פוקושימה).

מימיה הראשונים בממשלתו של הלמוט קוהל, מרקל דחתה באופן עקבי עמדה אידיאולוגית לטובת החלטות מדיניות שמבוססות על נתונים. הקנצלרית החדשה מיהרה להכיר בכך ש"גירעון דמוגרפי" צפוי יגרום למחסור בכוח אדם מיומן, ויערער את כלכלתה החזקה של גרמניה, המונעת על ידי יצוא. היא התברכה בממשלתה הראשונה בקואליציה הגדולה של CDU-SPD (נוצרים דמוקרטים, סוציאל-דמוקרטים), מה שאיפשר לה לנצל חוקי אזרחות והגירה חדשים שאומצו בממשלתו של גרהרד שרדר בשנים 1999-2004, כדי להציג סדרה של ועידות פסגה לאומיות ואת תכנית האינטגרציה הלאומית הראשונה של גרמניה (NIP) ב-2007. בהכרזתה על אינטגרציה חברתית כ"משימה מרכזית לכל החברה הגרמנית", ה-NIP הראשון נעזר בהמלצות מומחים שנאספו ברמה הפדרלית, המדינתית והמקומית; 400 יוזמות התנדבות במסגרת התכנית התמקדו ברכישת שפה, חינוך, הכשרה מקצועית, ניידות בשוק העבודה, תנאי חיים, שיוויון הזדמנויות לנשים ונערות, וכן בהדהוד בינלאומי של מוסדות מחקר גרמניים. 

עד 2012 מרקל הוסיפה שורה של צעדים במדיניות ההגירה - תכנית לאומית לשילוב אוכלוסיות (NIAP), מעקב אחרי היישום שלה, העדפה מתקנת למהגרים ובני מהגרים, נהלים להכרה בהכשרות מקצועיות שהושגו בחו"ל, ואפילו פיתוח אפליקציית טלפון רב לשונית שנועדה לסייע למהגרים חדשים למצוא דיור, עבודה, שירותי בריאות, קורסי שילוב ומרכזי ייעוץ. בנוסף, הרשויות המקומיות הקימו קווים חמים לקבילות נגד אפליה, וסיפקו מפות אינטראקטיביות וקישורים לאתר השירות www.make-it-in-Germany.de.  ערים כמו ברלין, פרנקפורט, קלן ושטוטגרט, המהוות אכסניה לאוכלוסיות מהגרים גדולות ו-ותיקות, מצאו לגיטימציה מחודשת להפעלת שורה של צעדי אינטגרציה פרו-אקטיבית שכבר פיתחו בעצמן, בתמיכה של גורמים צעירים ומשכילים בארגוני חברה אזרחית.

האיסור על אזרחות כפולה בוטל ב-2014. עד אז, היתה אופציה של אזרחות מוגבלת מסוג jus soli שאומצה ב-1999 וחייבה זרים שנולדו בגרמניה לוותר על אזרחותם מההורים עד גיל 23. סקר אחד הראה כי 34% מהמתבגרים שנפגעו מהמעמד האזרחי הזה סברו שאם לא יגיבו למכתב רשמי, שנכתב בשפה בירוקרטית ודרש סוגים שונים של תעודות, לא יהיו לכך השלכות משפטיות. בהעדר יכולת לנווט במבוך המנהלי המורכב הכרוך בשמירה על מעמדם כ"ילידים", ממהגרים רבים נשללה בשוגג אזרחותם הגרמנית בדיוק כשהגיעו לגיל הצבעה בבחירות. ילדים ממוצא טורקי היו הפגיעים ביותר.  זה גרם ליותר ויותר בני מהגרים לרוץ לבחירות. שיעורם בבונדסטאג עלה מ-5.9% ב-2013, ל-8.2% ב-2017, ל-11.1% ב-2021, ובסך הכול 83 חברי בונדסטאג, כש-51% הן נשים. לפי נתוני ממשלת גרמניה, 20 עד 25 אחוזים מאזרחי גרמניה הם בעלי רקע הגירה כלשהו. 

מהגרי העבודה וצאצאיהם לא היו הנהנים היחידים מהרפורמות שאומצו במהלך שתי הקדנציות הראשונות של מרקל כקנצלרית. ממשלתה גם ביצעה הקלות בשיטות מגבילות רבות נגד מבקשי מקלט, בהמשך לאמצעים הדרקוניים שהוטלו נגדם תחת הלמוט קוהל בשנות ה-80 וה-90. הרטוריקה נגד זרים שהושמעה בפומבי על ידי השמרנים לאחר איחוד גרמניה ("גרמניה אינה ארץ הגירה"), הובילה לגל אלימות חסר תקדים של שנאת זרים. האיבה כלפי זרים (Ausländerfeindlichkeit) לא היתה מוגבלת למזרח גרמניה, כפי שהוכיחו מקרי המוות בהצתות בערים מולן (Mölln) וסולינגן (Solingen).בהנהגתה של מרקל, הבונדסטאג סיים את הלימבו המשפטי שהשפיע על אלפי מבקשי מקלט "נסבלים" (geduldete) שתביעותיהם נדחו, אך חזרתם לאזורי הלחימה נאסרה על פי אמנות האו"ם. מעבר להרחבת זכות ההישארות למבוגרים, מחוקקים העניקו זכות עצמאית לתושבות קבע לבני נוער שלמדו בבתי ספר או שהשתתפו בהכשרה מקצועית בגרמניה. מבקשי מקלט שבקשותיהם נותרו תלויות ועומדות הורשו לחפש עבודה לאחר שישה חודשים, לאחר שבעבר הוכפפו לאיסור עבודה של חמש שנים; גם הקצבאות במזומן גדלו, הודות לפסיקת בית המשפט לחוקה משנת 2012, שקבעה כי רמות הקצבאות שנקבעו ב-1993 היו נמוכות מדי כדי להבטיח "קיום בכבוד". 

פליטים סורים בבודפשט מבקשים להגיע לגרמניה, 2015
פליטים סורים בבודפשט מבקשים להגיע לגרמניה, 2015 / צילום: Eifert János

בביקור במתקן לפליטים בהיידנאו, סקסוניה ב-26 באוגוסט, התמודדה מרקל עם זעמם של המפגינים, ועם כרזות וצעקות שתיארו אותה כ"בוגדת וזונה". ההתקפות הוולגריות הללו של מזרח גרמנים שחוו את נס האיחוד השליו פגעו במרקל בדרכים שגם תמונות שלה עם שפם היטלר וסרט צלב קרס, שפורסמו בתקשורת היוונית, לא הצליחו.


במאי 2014, ההגירה לגרמניה הגיעה לרמתה הגבוהה מזה 20 שנה. למעלה מ-1,226,000 איש נכנסו למדינה מאז 2013, ובהם רבים בעלי כושר עבודה שסוף סוף קיבלו חופש תנועה כאזרחי האיחוד האירופי. רק בריטניה ושבדיה העניקו זכויות חופש תנועה מיידיות ב-2004, מהלך שבבריטניה היה גורם מניע במשאל העם על הברקזיט ב-2016. המיליונים ששרדו מסעות מסוכנים בסירות ברחבי הים התיכון מאז 2011 הציבו אתגרי אינטגרציה אתנו-דתיים שונים מאוד למדינות שקלטו אותם: למעלה מ-85% מתוך 68 אלף המהגרים שהגיעו לחופי יוון עד יוני 2015 יצאו מסוריה, אפגניסטן, עיראק וסומליה. 

43% מתוכם המשיכו הלאה למדינות אחרות וליברליות יותר באיחוד האירופי. בקשות המקלט לגרמניה עלו מ-18,278 ב-2008, ל-169,166 ב-2014; בששת החודשים הראשונים של 2015 נרשמו עוד 171,797 בקשות בפעם הראשונה, בהשוואה לסך כולל של 202,834 ב-2014; מספר הקטינים הבלתי מלווים עלה מ-763 בשנת 2008, ל-4,399 בשנת 2014, ל-7,500 במהלך המחצית הראשונה של 2015.

נקודת מפנה נוספת עבור מרקל כנראה לא תזכה ליותר מהערת שוליים בספרי ההיסטוריה העתידיים. בביקור במתקן לפליטים בהיידנאו, סקסוניה ב-26 באוגוסט, היא התמודדה עם זעמם של המפגינים, ועם כרזות וצעקות שתיארו אותה כ"בוגדת וזונה". ההתקפות הוולגריות הללו של מזרח גרמנים שחוו את נס האיחוד השליו פגעו במרקל בדרכים שגם תמונות שלה עם שפם היטלר וסרט צלב קרס, שפורסמו בתקשורת היוונית, לא הצליחו. במסיבת עיתונאים שכינסה בקיץ 2015 היא שיבחה את התנאים המסודרים של גרמניה ואת עוצמתה הכלכלית, והזכירה את הצרכים הדמוגרפיים הדוחקים ואת הגמישות יוצאת הדופן שבה המדינה התמודדה עם אתגרי איחוד גרמניה. "אנחנו יכולים לעשות את זה" (Wir schaffen das), הכריזה. מבקריה תקפו אותה על חוסר יכולתה לחולל נס מיידי בזמן שנהירת הפליטים לגרמניה נמשכת. היא הפסיקה להשתמש בביטוי "Wir schaffen das" מאז, כדי להימנע מציפיות שווא, והזהירה את בוחריה שהיכולת של פליטים לרכוש מיומנויות שפה, אישורי עבודה ולהסתגל לתרבות פוליטית חדשה הם תהליכים ארוכי טווח. 

באותו סוף שבוע הגיעו למעלה מ-20,000 פליטים לתחנה המרכזית של מינכן, שם פגשו תומכים ומתנדבים במחיאות כפיים. החלטתה של מרקל לעמוד על שלה ולהשאיר גבולות פתוחים עוררה השראה מדהימה של סולידריות אזרחית עם הפליטים, אשר תועלה דרך 14,000 מרכזי מתנדבים עד סוף 2015; זה הוכיח שרפורמות ההגירה והאינטגרציה שקודמו ברמה הפדרלית, המדינתית והמקומית בין 2007 ל-2012, החלו להכות שורשים. אזרחים רגילים רבים קיבלו ללא ספק השראה מהעמדה האישית והעקרונית של מרקל בתגובה להפגנות נגד הגירה שנערכו בדרזדן ולייפציג, כפי שהתבטאה בנאום שלה לאומה לרגל השנה החדשה ב-2014: "לעתים קרובות מדי, יש דעות קדומות. כן, יש אפילו שנאה בליבם". ירוקים רבים שהתנגדו לה בנושאים אחרים הפכו למעריצים מיידיים.

הכלכלה המשגשגת של גרמניה עזרה למרקל להגיב במהירות לפניות על סבסוד עלויות של מקומות לינה לפליטים, ארוחות וטיפול רפואי (הרשויות המקומיות והמדינות בגרמניה אחראיות מבחינה כלכלית למבקשי מקלט עד להכרעה במקרים). חבילת המימון הראשונה, שאושרה בנובמבר, הכפילה את ההשתתפות הפדרלית ל-2 מיליארד יורו.

בערב השנה החדשה של 2016, מצב הרוח הלאומי השתנה באופן פתאומי בעקבות פרסומים על כ-500 תקיפות מיניות של "גברים בעלי מראה צפון אפריקאי" בקלן, המבורג וערים אחרות באותו לילה. זה קרה זמן קצר לאחר פיגועי הטרור הקטלניים בפריז בדצמבר. גל תגובה מכוער מימין המפה הפוליטית קיבל תנופה כאשר ארגון PEGIDA התחבר למפלגת ימין קיצוני חדשה, אלטרנטיבה לגרמניה (AfD), שהוקמה במקור כדי להתנגד ליורו ולניהול של מרקל במשבר החוב של האיחוד האירופי

בציפייה ל-800,000 פליטים חדשים ותקופת קליטה של חמישה חודשים, מדינות גרמניה קיבלו תשלום מקדמה של 2.68 מיליארד יורו. הקואליציה הגדולה הבאה של מרקל הקצתה 500 מיליון יורו לבניית דיור סוציאלי ו-150,000 מקומות קליטה חדשים; הרשויות הפדרליות אפילו השעו זמנית תקנות בנייה של אנרגיה מתחדשת כדי לזרז את מאמצי הבנייה. התשלומים במזומן הוחלפו בהטבות במרכזי הקליטה, אך עובדים בעלי מיומנויות שקיבלו אישור הורשו לחפש עבודה זמנית כבר לאחר שלושה חודשים כדי להאיץ את שילובם. מעסיקים פרטיים הקימו התמחויות בשילוב עם קורסי שפה. מדינות הנפיקו כרטיסי בריאות לנקלטים חדשים לטיפול מיידי, כדי לקבל החזר מאוחר יותר. העסקת מאות עובדי מדינה חדשים במשרד הפנים הפחיתה בהדרגה את זמני הטיפול הארוכים בבקשות, מממוצע של בין שלוש לארבע שנים בשנות ה-90 למספר חודשים כיום. דחיות של בקשות הנוגעות לתושבי הבלקן לוקחות כיום רק מספר שבועות.

ברם, בערב השנה החדשה של 2016, מצב הרוח הלאומי השתנה באופן פתאומי בעקבות פרסומים על כ-500 תקיפות מיניות של "גברים בעלי מראה צפון אפריקאי" בקלן, המבורג וערים אחרות באותו לילה. זה קרה זמן קצר לאחר פיגועי הטרור הקטלניים בפריז בדצמבר.  גל תגובה מכוער מימין המפה הפוליטית קיבל תנופה כאשר ארגון PEGIDA (אירופאים פטריוטים נגד האיסלאמיזציה של המערב) התחבר למפלגת ימין קיצוני חדשה, אלטרנטיבה לגרמניה (AfD), שהוקמה במקור כדי להתנגד ליורו ולניהול של מרקל במשבר החוב של האיחוד האירופי. המפגינים, רובם בערים במזרח גרמניה, ביקשו לנכס לעצמם את האלמנטים האיקונים של הפגנות יום שני בערב שנערכו ב-1989 נגד המשטר הסוציאליסטי הישן, למשל בקריאות "אנחנו העם". מייסד המפלגה, הפרופסור לכלכלה מערבית ברנד לוקה (Bernd Lucke), אולץ לפרוש ביולי 2015, כאשר ראש המפלגה פראוקה פטרי (Frauke Petry) המזרח גרמנית, הקצינה את AfD ימינה עם אג'נדת אנטי-מהגרים/אנטי-מוסלמים, עד שהופרשה בעצמה מהמפלגה ב-2017.

מרקל לא שינתה את מדיניותה, אבל לאור הנסיבות נאלצה לבצע התאמות. בינואר 2016, אחרי ויכוחים פנימיים שנמשכו שלושה חודשים, הבונדסטאג העביר חבילת מקלט שנייה, כשהוא מבטל כמה מאמצעי הקליטה הקודמים. בה בעת, המדינות אלבניה, קוסובו, מונטנגרו, סרביה, מקדוניה ובוסניה-הרצגובינה נוספו לרשימת "המדינות הבטוחות", שאזרחיהן הוכנסו למרכזים מיוחדים לעיבוד מהיר של בקשות (שלושה שבועות), הליך המסתיים לרוב בדחייה.

בהתחשב בזעם הציבורי על האופי המגדרי של התקיפות בערב השנה החדשה, היה זה אירוני שהחבילה השנייה לא כללה סיכום של CDU-SPD להעניק הגנה מיוחדת לנשים ולקטינים ללא ליווי. גם כללי התנועה החופשית הוחמרו. פליטים לא יכלו לעזוב את המחוזות שבהם ממוקם משרד רישום הזרים שלהם, אפילו כדי לבקר קרובי משפחה במחוזות שכנים; אם יתפסו, הם יאבדו הטבות, וההליכים שלהם לקבלת תושבות עלולים להיסגר. אנשים שקיבלו הגנת משנה של האו"ם לא יכלו עוד להמשיך בתהליך איחוד משפחות במשך שנתיים. מועמדים שנדחו וסירבו לגירוש מרצון מהמדינה קיבלו קצבה מופחתת. היתר חויבו להישאר במתקני הקליטה הראשונים במשך שישה חודשים (במקום שלושה), וזכו להטבות נוספות, אם כי תשלומים במזומן ניתנו כעת רק פעם בחודש. מחוקקים הפחיתו את תשלומי "דמי הכיס", וחייבו ב-10 יורו לחודש כל אדם עבור קורסי השפה, אף שחלקם לא היו זכאים להם. הבעיה לא היתה שפליטים סירבו ללמוד גרמנית, אלא שלא היו מספיק מורים כדי לעמוד בביקוש. 

מרקל חרגה מדרכם של הקנצלרים הקודמים כשהדגישה באופן עקבי את הדברים הרבים שבני ארצה צריכים להרגיש טוב לגביהם, כולל הפתיחות החדשה שלהם לעמים ודתות שונים. כפי שאמרה במסיבת העיתונאים שכינסה ב-31 באוגוסט 2015: "למרות הכל, המדינה שלנו היא עדיין מדינה טובה. היא במצב טוב. החברה האזרחית שזוכה לשבחים היא מציאות עבורנו, וזה גורם לי להיות גאה ואסירת תודה לראות איך אינספור אנשים בגרמניה הגיבו להגעת הפליטים... אנחנו נמצא כח לחיים שאנחנו רוצים לחיות בגרמניה - חופשיים, מאוחדים ופתוחים"


המספר הכולל של בקשות מקלט (פעם ראשונה וערעורים) שהוגשו בגרמניה ירד משיא של 745,545 ב-2016, ל-185,853 ב-2018, ל-122,170 ב-2020. מספר הנרשמים לקורסי שילוב מגוונים עלה מכ-283,00 ב-2015 ל-535,000 ב-2016, וירד ל-168,000 ב-2020; כ-58% מהנרשמים היו נשים. למעלה מ-40% השתתפו בהם בהתנדבות. שיעור האנשים שלא נולדו בגרמניה שעבדו בתחום הרווחה עלה מ-1.8 מיליון בשנת 2009 ל-4.3 מיליון עד 2019, בעיקר בשל ההחלטה להכיר בכישורים תעסוקתיים שנרכשו במדינות אחרות.

כשהיא מפגינה פופוליזם בצורתו הגרועה ביותר, ה-AfD הוסיפה לשורותיה אלמנטים ניאו-נאציים דוחים, במקביל להתחזקות מגמות לאומניות-פופוליסטיות בהונגריה, פולין, דנמרק, צרפת והולנד. ב-2016 זכתה המפלגה להישגים גבוהים בבחירות האזוריות, כשקיבלה 11.7% מהקולות בריינלנד-פפאלץ, 14.9% בבאדן-וירטמברג, 24% בזקסן-אנהלט, ו-20.8% במקלנבורג-וורפומרן, המדינה של מרקל עצמה. למרות שאיבדה 300,000 תושבים צעירים ומשכילים יותר לאחר האיחוד, המדינה הכפרית ממנה הגיעה הקנצלרית, המונה 1.6 מיליון איש, קלטה רק 2% מהפליטים ב-2015, ושליש מהם עזבו במהירות למקומות אחרים. 

ה-AfD נכנסה לבונדסטאג לראשונה ב-2017, ושוב ב-2021 (אם כי עם פחות מושבים). החדשות הטובות הן שבשיטת הייצוג היחסי כמעט בלתי אפשרי להקים ממשלה לא קואליציונית בגרמניה; אף אחד מהמפלגות הגדולות - CDU, SPD, הירוקים - לא מוכנה לקבל את האג'נדה של AfD, שלעתים קרובות נדמה שמנהיגיה סולדים זה מזה בערך כמו שהם סולדים ממבקשי מקלט.

אישור הברקזיט בבריטניה, התמיכה הגדולה בלה פן בצרפת, התעלולים האוטוריטריים של ארדואן, פוטין ואורבן והמדיניות האכזרית של טראמפ נגד מהגרים ופליטים בארצות הברית היו כנראה גורם מניע להחלטתה של מרקל לרוץ לכהונה רביעית ואחרונה ב-2017, לאחר שהכירה בעצמה בתור "המבוגרת היחידה" על הבימה העולמית, עם מחויבות בלתי מעורערת לדמוקרטיה וזכויות אדם. האיחוד האירופי עדיין לא מצא פיתרון יעיל ומחייב לגלי הפליטים המבקשים להיכנס לגבולותיו בחיפוש אחר שלום, ביטחון וחיים טובים יותר. 

הרוב המוחץ של אזרחי גרמניה כיום, שחי מרחק שני דורות מאימת השואה, הפנים עקרונות דמוקרטיים ומחויבות לזכויות אדם. הגרמנים יצרו קשרים עם צעירים במקומות אחרים, ויתרו על מלחמה ודורשים לתת תשומת לב לשינויי האקלים. במקביל הם גם מודים (אם כי בהיסוס) שארצם צריכה לקחת אחריות גדולה יותר להבטחת השלום בעולם.


נכון לכתיבת שורות אלה, משברים חדשים צפים ועולים, לאור נסיגתו הקטסטרופלית של נשיא ארה"ב ביידן מאפגניסטן, מלחמות פנימיות ורעב ברחבי אפריקה, והמאמצים של בלארוס הנתמכים על ידי רוסיה לדחוף יותר ויותר פליטים מעבר לגבולות פולין. החל משנת 2022, המאמץ למצוא פתרונות לכל המשברים הללו לא יהיה עוד באחריותה של קנצלרית גרמניה הרגועה, הפרגמטית והמתווכת.

ההיסטוריה כנראה תשפוט את מרקל באופן אדיב יותר בהשוואה לרבים מהמנהיגים בני דורה. האמת היא שיש מגבלות פוליטיות משמעותיות למספר הניסים שאפשר לצפות ממנהיג לחולל, גם אם המנהיג הזה הוגדר פעמים רבות בתור "האישה החזקה בעולם. נראה שמבקריה של מרקל ממעיטים בחשיבות המידה שבה מדיניות האינטגרציה הפרו-אקטיבית שהיא הובילה, אשר החלה לפני למעלה מעשור, הביאה לשינוי פרדיגמה גדול עוד יותר בדרך שבה הגרמנים מרגישים לגבי עצמם. 

מרקל, רגישה ביותר לנשר הנאצי שכל מנהיג FRG נושא על צווארו בשם האומה, חרגה מדרכם של הקנצלרים הקודמים כשהדגישה באופן עקבי את הדברים הרבים שבני ארצה צריכים להרגיש טוב לגביהם, כולל הפתיחות החדשה שלהם לעמים ודתות שונים. כפי שאמרה במסיבת העיתונאים שכינסה ב-31 באוגוסט 2015: "למרות הכל, המדינה שלנו היא עדיין מדינה טובה. היא במצב טוב. החברה האזרחית שזוכה לשבחים היא מציאות עבורנו, וזה גורם לי להיות גאה ואסירת תודה לראות איך אינספור אנשים בגרמניה הגיבו להגעת הפליטים. כמות האנשים שנמצאים שם עבור הפליטים היום, שמלווים זרים בערים ומשרדים או אפילו מכניסים אותם לבתיהם, עולה פי כמה על כמות מטרידי ושונאי הזרים". והיא הוסיפה: "אנחנו נמצא כח לחיים שאנחנו רוצים לחיות בגרמניה - חופשיים, מאוחדים ופתוחים". 

הרוב המוחץ של אזרחי גרמניה כיום, שחי מרחק שני דורות מאימת השואה, הפנים עקרונות דמוקרטיים ומחויבות לזכויות אדם. הגרמנים יצרו קשרים עם צעירים במקומות אחרים, ויתרו על מלחמה ודורשים לתת תשומת לב לשינויי האקלים. במקביל הם גם מודים (אם כי בהיסוס) שארצם צריכה לקחת אחריות גדולה יותר להבטחת השלום בעולם.

בה בעת, קבוצה חדשה של אנשים מלבי שנאה צמחה במדינות רבות באירופה, כשהיא ניזונה מהאופי ההרסני של המדיה החברתית, בה אנשים לא חשים כבולים לכללים של רגישות היסטורית, בדיקת עובדות או אפילו שיח מכבד. כמו כל אדם חושב שמכיר את ההיסטוריה הגרמנית, אני מודאגת מהעלייה של מפלגות פופוליסטיות קסנופוביות, אבל גם זוכרת כי מפלגות רבות נגד מהגרים באו והלכו מאז 1990, כולל Republikaner, איחוד העם הגרמני (DVU) ומפלגת שיל (המבורג). אני סבורה כי אזרחי גרמניה שצמחו במהלך שש עשרה שנות השלטון של מרקל לא יסבלו עוד סוג של אלימות קסנופובית חסרת תקדים כמו זאת שהגיעה לאחר איחוד גרמניה, עם ממוצע של למעלה מ-2,000 מתקפות ימין-קיצוני בשנה ויותר מעשרים מקרי מוות בין 1991-1993. 

אנגלה מרקל נחתה בעין הסערה המושלמת, לאור הדינמיקה הגיאוגרפית, הבין-דורית והגלובלית שחפפה לאיחוד גרמניה. היא מצאה את רוב בני ארצה הצעירים, המשכילים יותר והידידותיים לאירופה מוכנים ומסוגלים לאמץ זהות חדשה לעצמם ולאומה שלהם, המבוססת על פלורליזם דמוקרטי. במהלך כהונתה הראשונה כקנצלרית, היא ביקשה מהם "לשרת את גרמניה", מה שהוביל אותם לגלות עד כמה הם עצמם יכולים להיות גמישים, יצירתיים ומועילים. אין בכך כדי לטעון שהמנהיגה היעילה הזאת ראויה לכל הקרדיט על שינוי הפרדיגמה המהדהד בכל הקשור למדיניות האזרחות, ההגירה והמקלט שנחקקה בגרמניה מאז 2005. אבל האמונה של אנגלה מרקל בפוטנציאל של הדמוקרטיה לעבור טרנספורמציה, המגולמת בביטוי הפשוט "wir schaffen das", סייעה להפוך את גרמניה למדינה בעלת תרבות מסבירת פנים, בדרכים שקודמיה בתפקיד לא העזו לעשות. ההישג הזה יעמוד כחלק מהמורשת ההיסטורית שלה.


ג'ויס מארי מוסהאיבן היא פרופסור במרכז ללימודים אירופאים באוניברסיטת ג'ורג'טאון

קראו פחות
מרקל ופוטין

ביקורת ספר - ערד ניר על הביוגרפיה החדשה של אנגלה מרקל

ערד ניר / חדשות ערוץ 12

אנגלה מרקל, אשת הברזל של אירופה / ביקורת ספר

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

הביוגרפיה החדשה של קאתי מרטון על אנגלה מרקל שופכת אור על התפתחותה מפיזיקאית מזרח גרמנית שגדלה תחת הקומוניזם למנהיגת המערב הליברלי ולקול המוסרי שלו לאורך שני עשורים

angela_merkel

בתוך עידן אנגלה מרקל: האזינו לפודקאסט

עופר ולדמן / האוניברסיטה העברית

בתוך עידן אנגלה מרקל: האזינו לפודקאסט

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

עורך 'טבור' נדן פלדמן בשיחה עם ד"ר עופר ולדמן, היסטוריון ואיש רדיו שחי בברלין לאורך שנות שלטונה של מרקל, וחווה את החיים בגרמניה של מרקל בעיניים מקומיות-ישראליות


מרקל ונתניהו

ג'רלד שטיינברג - ביקורת ספר

ג'רלד שטיינברג / אוניברסיטת בר אילן

ישראל והקרנות הפוליטיות הגרמניות בעידן מרקל / ביקורת ספר

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

הקרנות הפוליטיות הגרמניות (Stiftungen) הן מוסדות בעלי נראות והשפעה פוליטית גדולה, במיוחד ביחס לישראל. ספר מאמרים שעוסק בפעילותן בין ירושלים לרמאללה בעידן מרקל מבקש להביא נקודות מבט שונות של הדינמיקה הרגישה והנפיצה שלהן תחת ממשלות ימין בישראל

Members of the Waffen-SS in front of a camouflaged tank, France, June 1944

טבור גיליון 10, מאמרי חמישי: תומס קוהנה

תומס קוהנה / אוניברסיטת קלארק, ארה"ב

גבריות פרוטאנית, גבריות הגמונית: אכזריות ונשיות בקרב חייליו של היטלר


תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן
פורסם לראשונה בכתב העת Central European History של אוניברסיטת קיימברידג', גליון 51: גבריות והרייך השלישי, ספטמבר 2018
 
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של 'להיות גבר'? המאמר טוען שגברים גרמנים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו: כך, חייל גרמני קשוח אימץ תפקידים נשיים - בלי לערער את גבריותו

קרא עוד


גבריות הגמונית בגרמניה הנאצית, בדומה לחברות מיליטריסטיות רבות ברחבי העולם, פירושה קשיחות פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, בגילומו של החייל, היה חזק ואגרסיבי, ובשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא לא היסס להקריב את חייו ואיבריו למען המולדת, או להכפיף את האינדיבידואליות שלו לפקודות שמולאו במסגרת קבוצה קונפורמיסטית של חברים לנשק.

בעוד שחוקרים רבים כבר הדגישו את המאפיינים של תכונות אלה ושל גבריות הגמונית, מאמר זה טוען כי פעולת החיילות סיפקה לגברים זהות גברית שהוגדרה לא באמצעות דחייה, אלא באמצעות שילוב - תהליך המקודד לעיתים קרובות כבעל אופי נשי.

בפרקטיקה החברתית של אינטראקציה גברית היה צורך בגיוון ובגמישות, מה שאיפשר ביטוי של צורות התנהגות הנתפסות כנשיות, כמו חיבה, רוך, אמפתיה, אכפתיות, וסובלנות כלפי התמוטטות רגשית וכלפי רגעים של ביטוי חולשה. בזכות אופיה המכיל, גבריות "פרוטאנית" כזאת איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.

וולטר האוק (Walter Hauck), איש ה-SS ומנהיג הסער הבכיר (אובר-שטורמפיהרר; Obersturmführer) אשר כונה "וולטר צמא הדם" (bloody Walter), גילם את האידיאל הנאצי של קשיחות גברית. האוק, שנולד ב-1918, החל את הקריירה במשטרה הגרמנית, הצטרף ל-SS ושירת כמפקד פלוגה בחטיבת הוואפן SS ה-12 "נוער היטלר" במהלך המחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה. הוא נהנה ממוניטין של חייל חסר עכבות, יש שיאמרו חסר רחמים, מודל של "סוס מלחמה" ו"חייל פוליטי", לוחם נאצי מסור שהתרומם מעל כל סנטימנט או תחושת מוסר המאפשרת חמלה לחלשים. לאחר המלחמה נגזר עליו עונש מוות לאחר שהורשע בטבח שהתרחש בעיירה הצרפתית אסק (Ascq) בחבל נורמנדי באפריל 1944, שאותו יזם כנקמה על מתקפה פרטיזנית. באביב לאחר מכן, במאי 1945, הוא יזם רצח של 26 אזרחים בכפר הצ'כי לסקוביץ' (Leskovice). עם זאת, הוא נפצע קשות - והתאושש - ממתקפה על הטנק שלו שכמעט שרפה אותו למוות, והשחיתה את פניו עם עיוותים שנראו גם חמישים שנה לאחר מכן, כאשר ראיינתי אותו (האוק זכה לחנינה ב-1957).[3]

השיחה שלנו התקיימה באווירה נינוחה בבית מעמד הביניים של האוק בשטוטגרט. אשתו הגישה קפה ועוגה. שיחה קצרה על ילדינו עזרה להכניס תחושת רוגע למפגש הזה, בין קצין אס אס ותיק וגאה ובין היסטוריון צעיר שלא הסתיר את ריחוקו שלו ושל הוריו מהאידיאולוגיה הנאצית ומהמיליטריזם הנאצי. השילוב בין שיתוף בסיפורי מלחמה עם מפגש חברתי על קפה ועוגה העניק לראיון נופך חמים, והוביל ישירות לנושא שעמד עבורי במוקד העניין: עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של להיות גבר?

במהלך השיחה, האוק הציג בפניי שתי תמונות. באחת נראה האוק במדי חייל, בתנוחה גברית טיפוסית. הכיתוב על התמונה מקדיש אותה לקולגה קצין SS, ב"חברות נאמנה".
kuhne
גם התמונה השנייה מציגה את האוק במדי חייל, אולם הפעם כאב לתינוק בעגלה, ובתפקיד נשי לגמרי:
kuhne
הוא דוחף עגלת תינוק, מחווה טעונה סמליות, שבאותה עת נחשבה הפרה בוטה של קוד הגבריות המקובל (ולא בהכרח נאצי):

גברים שדחפו עגלות תינוקות ספגו לעג או מבט קודר, ופלוגות הסער הנאציות (SA) אסרו באופן רשמי פעילות אנטי גברית כזאת.[4]

התמונה הזאת צולמה במפגש פרטי, אבל היא חלק מאוסף ש"וולטר צמא הדם" הציג לחבריו ב-SS. אף שהבסיס לביטחון הגברי העצמי של האוק היה קשיחותו ומסירותו כחייל, הגאווה על היותו אב משפחתי הזינה זאת גם כן. הנקודה כאן היא שקוד הגבריות בגרמניה הנאצית לא היה חד משמעי כפי שהוא עשוי להיתפס בעיני מתבוננים מודרנים. בניגוד חד לאיסור של ה-SA, כתב העת Das Schwarze Korps (החיל השחור) ייעץ לקוראיו כי אין זאת פעולה "לא גברית" לדאוג לילדיו בציבור. גבר "אינו מאבד בכך ולו מעט מגבריותו, אלא מוכיח שאהבתו לאשתו וילדיו אינו רק מס שפתיים".[5]

היתה זאת חלק ממדיניות משפחה הומופובית של היינריך הימלר, שנבעה כמובן מהפחד האובססיבי שלו מהומוסקסואליות, והגדרתו של ה-SS כסמל "ארי" אקסקלוסיבי שכלל נשים ולא נרתע מהעצמתן, ולו באופן סמלי.[6] אולם העובדה שעצה זאת נראתה נחוצה, ומעבר לכך, הטון הפסקני שלה, יכולה להצביע על כך שאפילו אנשי SS לא היו בטוחים מה בדיוק המשמעות של "גבריות", וכיצד יש להתנהג כדי להיחשב גבר.


קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".


למידת הגבריות

חוסר הוודאות בנוגע למה זה אומר להיות גבר, והדרכים שבהן גברים גרמניים התמודדו עם הסוגיה בשנות הרייך השלישי, הם נושאי מאמר זה. המאמר מתמקד בחיילים ובוחן גברים שונים ואת התגובות השונות שלהם לאתגרים שנבעו מהעמימות סביב גבריות. המאמר טוען שגברים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות, כולל אלה שהמדינה הנאצית השחירה, דיכאה או נידתה, דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. מנעד רחב של גברים עיצבו את זהותם בהתאם, ברמות שונות ובדרכים שונות, תלוי בסוג האישיות שלהם וברקע התרבותי בו צמחו. באופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו. חייל קשוח, גבר אמיתי, אטען כאן, אימץ תפקידים נשיים בלי לערער את גבריותו. וולטר האוק יכול היה להפגין חיבה שעשויה להיתפס בלתי גברית, גם בציבור ובקרב גברים, כמו גם בפני נשים, בדיוק משום שהגבריות שלו לא הוטלה בספק. קוד הגבריות לפיכך היה הרבה יותר גמיש, יותר אינטגרטיבי, ויותר מכיל מכפי שחוקרים של הרייך השלישי, של תרבות צבאית ושל סוגי גבריות הכירו עד כה.[7]

חוקרי מגדר דוחים מושגים מקובלים של גבריות כביולוגיה טבועה שאינה משתנה בכל התרבויות האנושיות, ומדגישים במקום זה את הנזילות החברתית וההיסטורית ואת תהליכי השינוי בתפיסת הגבריות בחברות שונות.[8] למרות זאת, הם טוענים - לרוב תחת השפעה של תיאוריות פרוידיאניות לגבי בנים קטנים המדכאים את הזדהותם עם אימם בשל כפיה חברתית - שגבריות מוגדרת בחברה המודרנית באמצעות "דחיית הנשיות".

כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[9] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות.[10]

קימל טוען, עם זאת, כי גברים צעירים סובלים מ"טרור שהם יחשפו כהונאה" שהם הצליחו להיפטר רק כלפי חוץ מתכונות אימם". הקידוד הנשי של הומוסקסואליות ותשוקות הומוארוטיות יוצרים איום נוסף, הקשור לכך. את התשוקות האלה יש לדכא, וגבריות פירושה דחייה של "ההומוסקסואל שבפנים". קימל טוען כי באופן פרדוקסלי, הומוסוציאליות גברית, קרי קשרים בין גברים, שהושרשו על ידי הומופוביה, היא "הפחד שגברים אחרים יסירו מעלינו את המסיכה, ויחשפו בפני העולם שאנחנו לא מיישרים קו, שאנחנו לא גברים אמיתיים. גבריות שאינה בטוחה הינה "קלושה ושברירית".[11]

הפעולות של רשת אי הודאות הגברית, הומופוביה ופטריארכיה נותחו באופן נרחב על ידי חוקרים בדיסציפלינות שונות - בעיקר על ידי חוקר הספרות הגרמני קלאוס תוולייט (Klaus Theweleit) במחקרו על "פנטזיות גבריות" - כפי שהן מופיעות בכתבים אוטוביוגרפים מיזוגנים ומיליטריסטים של חיילים במיליציות הפרייקור (Freikorps) לאחר מלחמת העולם הראשונה. לשיטתו של תוולייט, גברים בפרייקור הקצינו נורמות מערביות וגרמניות מקובלות בנוגע לשליטה עצמית של גברים, כמו גם לגבי גבריות "קשה", קשוחה, קרה, למלחמה תמידית נגד נשים ונשיות - ביחוד כלפי רצונות שנתפסים כנשיים בקרב גברים, כמו רוך וחמלה.

הגברים שבחן תוולייט היו צריכים להיאבק ב"חומרים היברדייים בגוף" ובכל התנאים הרגשיים, הדו משמעיים, הנשיים לכאורה, כמו הדביקות של נשיקות והחום שממיס גבולות פיזיים.[12]

עם זאת, מחקר מגוון ונרחב, לא רק על גרמניה הנאצית, הראה כי יחסים בין גברים לנשים, בין מושגי גבריות ונשיות, בין גברים שונים ובין נשים שונות, הם מורכבים ומסובכים יותר מכפי שמודלים בינאריים מציעים - וכי הראיות המחקריות של תוולייט מאפשרות פרשנויות מגוונות.[13]

לא כל הגברים מסוגלים לרכוש גבריות "קשה", ורבים כלל לא שואפים להשיג אותה. במקום זאת הם דבקים בסוגי גבריות אלטרנטיבים שלרוב נשענים על גזע, מעמד, מקצוע, דת וזהות מינית, ומצטלבים איתם. חוקרי מגדר איתגרו רעיונות בינאריים פשוטים של מגדר, ומציעים לבחון סוגים מגוונים של גבריות ואת ההיררכיות המותנות באופן היסטורי במוסדות שונים, במדינות ובקהילות חברתיות.

גברים שונים, כמו לדוגמא גנרלים לעומת חיילים פשוטים, מתנדבי מלחמה לעומת מגויסים, חיילים לעומת אזרחים, אנשי צווארון כחול לעומת אנשי צווארון לבן, שחורים לעומת לבנים, יהודים לעומת נוצרים - עשויים לדבוק בנורמות גבריות שונות. עם זאת, הנורמות האלה פועלות במצב תמידי של תחרות למען אישור חברתי רב יותר ורכישת עוצמה. במילים אחרות, הם נאבקים על ההגמוניה. 


"זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות"


התיאוריה של ר. וו. קונל (R. W. Connell) על גבריות הגמונית מאפשרת את קיומם ויריבותם של תפיסות גבריות שונות, תוך ניתוח הסדר ההיררכי שלהן בצורה גרמסקית. קונל טוענת כי הכפפת נשים לגברים מהווה הגמוניה גברית, אולם גבריות זאת מאפשרת גם מגוון של זהויות גבריות מגוונות אך מסודרות באופן היררכי. גבריות מוכפפת (subordinate masculinity), שמיוצגת באופן פרדיגמטי על ידי גברים הומוסקסואלים לאורך רוב המאה העשרים בחברות מערביות, מתריסה נגד ההגמוניה ההטרוסקסואלית ונחשבת לפיכך לא לגיטימית.

בכדי להשיג שותפות בחברה הפטריארכלית, ולו זוטרה, גברים צריכים לקצור את "הדיבידנד הפטריארכלי". סוגי גבריות מסוג זה מגולמים, למשל, על ידי גברים בחברה צבאית הנחשבים בלתי כשירים לשירות צבאי, או על ידי גברים מובטלים בחברה האזרחית. גברים בעלי גבריות מסובכת עדיין שולטים על נשים ומדורגים מעל גברים עם זהויות גבריות "לא לגיטימיות".[14]

בגרמניה הנאצית שלטה הגבריות הצבאית (soldierly masculinity) בראש הזהויות הגבריות בחברה הארית, אולם זהויות גבריות אחרות היו לגיטימיות גם כן, כפי שממחיש עמוד השער של כתב העת NS-Frauenwarte (ראו תמונה 3).
KUHNE
תמונה 3: שער כתב העת NS-Frauenwarte, גליון 5 במאי 1940

שלוש קטגוריות של גברים מיוצגות בתמונה. פועל צווארון כחול משמאל, איכר מימין, ולפניהם ניצב חייל, שולט בתמונה. כיתוב התמונה מכריז: "אנו נושאים ובונים את הרייך" // פועלים-איכרים-חיילים". נשים אינן מודרות. במקום זאת הן מופיעות ברקע: אם ותינוקה נראות בתמונה התלויה מאחורי הגברים.

 

הדימוי אינו מותיר, לפיכך, ספק לגבי היררכיות מגדריות: תחילה החייל, לאחר מכן גברים בתפקידים מקצועיים. נשים מופיעות רק באופן סמלי, אבל בכל זאת נכללות.[15]

חוקרים של רגשות גבריים, זהויות וחברותיות של גברים הצביעו על "מתחים וסתירות" של גבריות, כמו גם על הנזילות וההיברידיות שלה,[16] בבואם לעורר ויכוח עם תפיסתה הסוציולוגית של קונל או ברצונם להרחיבה - לעתים קרובות בהשראת התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית. חוקרים אלה הזהירו מפני הדגשת יתר של אופיה האנטי-נשי של הגבריות, והציעו במקום זאת שחוקרים "יחקרו את מקום הביטוי של רגשות 'לא גבריים' בידי גברים".[17]

שפת האינטימיות והפאתוס של רוך, דאגה, אמפתיה ואהבה בין גברים שמשתפים בעדויות וזכרונות של חיילים לשעבר משקפת את העמימות שבגבריות. באופן חלוצי, ספרה של ג'ואנה בורק (Joanna Bourke) משנת 1996 "Dismembering the Male: Men’s Bodies, Britain, and the Great War" (לפרק את הגבר: גופות גברים, בריטניה ומלחמת העולם הראשונה), עושה שימוש בכתבים הפרטיים של חיילים בריטים רגילים במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי לשפוך אור על הנזילות והעמימות של חוויית הגבריות, באמצעות התמקדות באינטרקציה של גברים במסגרות הומוסוציואליות כל-גבריות, כמו יחידות צבאיות או עמותות וטרנים. במקום לברוח מביות ונשיות, גברים עמלו כדי לארוג את האידיאלים האלה למבנים מורכבים ושבריריים של זהות גברית.[18]

אבל עד כמה הרחיקה הכללת הנשיות, מה שנחשב לנשי, ואיך כל זה קשור לגבריות? זאת עשויה להיות שברירית ופלואידית, אבל בה בעת, הוכח שהיא יציבה ועמידה במיוחד. כפי שתאורטיקן המגדר טוד רסר (Todd Reeser) מציין, קונספט כמו פלואידיות (fluidity) הוא בעל משמעות רק בצירוף עם ההפך, קרי "מושג יציב של מגדר שמתערער לאחר מכן בדרך כלשהי".[19]KUHNE
תמונה 4: פסלו של יוזף תוראק Freiheitsdenkmal (מונומנט לחופש), מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943

Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 149.
 

גבריות "קשה"

תוולייט איבחן כמה מרכיבים מכריעים בסטנדרט הגברי בגרמניה הנאצית, אף שלעתים קרובות נמתחת ביקורת על הכללותיו הא-היסטוריות והמתודולוגיה האוורירית שלו.[20] על פי עיקרי הגזענות הנאצית, גברים חיילים ארים גילמו קשיחות אבסולוטית, ואילו גברים יהודים ייצגו את ההפך: גבריות חלשה ונשית.[21] עם זאת, הסמנטיות של הקשיחות הגברית הינה מורכבת, וכוללת שלושה מימדים: הביצועים הגופניים של הגברים, התנאים הרגשיים שלהם, וההתנהגות המוסרית שלהם. ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית.[22] התעמולה הנאצית והצבאית לא פסקה להלל את הגבריות העל-אנושית כתכונה ארית בלעדית. אפילו במוות בשדה הקרב, קלאו פלייר (Kleo Pleyer) טען ב-1943 כי חיילים גרמנים נהגו לעמוד אפילו ב"כאב לא אנושי", שמרו על קור רוחם ולא "נאנקו או התבכיינו" - בניגוד חריף ל"דרך הגסיסה המתייפחת" של "עמים אחרים".[23]

עם זאת, רק גברים מעטים עמדו בציפיות המופרזות האלה, והאליטה הנאצית והצבאית ידעה זאת. ה-SS התקשה אפילו למשוך מספיק מתנדבים שעמדו בסף המינימום של קריטריון הגובה שקבע היינריך הימלר - בין 1.72 ס"מ ל-1.78 ס"מ, תלוי ביוקרתה של היחידה).[24] המדים, יותר מכל דבר אחר, איפשרו לגברים בעלי מבנה גוף שונה להפגין דומיננטיות גברית ויזואלית ונטולת ספקות. החייל הזוטר גרהרד מודרסן (Gerhard Moderse), שגויס לשירות ב-1934 וספג השפלות מכל מיני סוגים במהלך הטירונות, כתב ביומנו למרות ההשפלות כי "כעת הוא גאה להיות חייל", שזוכה ליחס של כבוד מכולם, כולל מנשים, "כמו גנרל" הכול הודות למדים, שאיפשרו לו "ללכת זקוף, כמו עץ".[25]kuhne

תמונה 5: ציור של רודולף ליפוס, Kämpfer, מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943

Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 141

קשיחות רגשית פירושה החלטיות, אגרסיביות, תוקפנות, אכזריות, משמעת ושליטה באחרים: על נשים ועל גברים חלשים יותר, אבל גם שליטה של גבר בעצמו, על גופו, על דחפים ועל פחדים. קוד ה-SS אימץ תפיסה של סטואיות כ"קשיחות נגד עצמך" במצבים של לחץ פיזי, תשישות נפשית, וסכנה קטלנית.[26] שטח המבחן האולטימטיבי של קשיחות זאת היתה שדה הקרב, בו מצופה מגבר לגבור על הפחד שלו לאבד את חייו או מאיבריו, ולהמחיש שהוא הפנים את החוק הבסיסי של הגבריות הצבאית: מוות קודם לחוסר כבוד. באביב 1940, אחרי שעבר בהצלחה את תקופת ההכשרה כתותחן טנק, קרל פוקס בן ה-23 כתב לאביו שאין דבר שהוא היה רוצה יותר מאשר להישלח לחזית. הוא ידע ש"הנשים שלנו לא מבינות את המשאלה הזאת". הוא גם ידע ש"זה לא יכול לשנות דבר… נשים לא מבינות דבר בנוגע למאבק הנחוץ של גבר… גבר חייב להוכיח את עצמו בשדה הקרב" אם הוא לא היה רוצה להסתכן בלהיות מתויג כפחדן - הפחד הגדול ביותר של קרל: "לא הייתי יכול לחיות עם הבושה". קרל הוכיח עצמו בשדה הקרב עד שנהרג בחזית המזרחית בסתיו 1941.[27] לצד הפגנת כח פיזי והתגברות על הפחד מהרג, המרכיב השלישי של גבריות קשה היה פעולת ההרג האקטיבית, שזוהי הפרת החוק הבסיסי ביותר של המין האנושי - לא תרצח. עבור רוב החיילים הרגילים, במיוחד מגויסים חדשים, הרג בשדה הקרב נותר בגדר רצח, אפילו אם הפעולה הוכתבה והוחלטה על ידי דרג צבאי או אזרחי, או הוצדקה במסגרת שיח מתקדם על מלחמות מוצדקות ואזרחות טובה של חיילים.[28]

 

גבריות פרוטאנית איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.


עם זאת, כפי שהסביר ארנסט יונגר (Ernst Jünger), היכולת לנטרל רגשות אשמה ושאר מעצורים אזרחיים בנוגע להרג היא שהפכה את הגבר החייל למרכיב ששיכלל את הגבריות הצבאית הגרמנית. הוא הצליח להיפטר מנקיפות מצפון, מסנטימנט אזרחי של "אנושיות" ומהמוסריות של העולם בעורף, בבית, הנשלט על ידי נשים.[29] הרטוריקה הלוחמנית של יונגר, שהיתה בעלת השפעה רבה ברייך השלישי, עדיין פועלת בתוך הקטגוריות המסורתיות של מלחמה בין לוחמים, אולם הנאצים לקחו צעד מכריע נוסף בזלזול שלהם במסורת היהודית-נוצרית של חמלה אנושית ורחמים על החלשים כהתנהגויות לא גבריות. "החייל הפוליטי" של הנאצים הרים עצמו אפילו מעל רגשות אשם כלפי רצח של אזרחים.[30] קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".[31]

גבריות צבאית לא נועדה להיות מוצגת בצורה סוליפסיסטית. היא תלויה באינטראקציה חברתית, כלומר שהיא מוצגת בנוכחות ממשית או וירטואלית של גברים אחרים וזקוקה לאישור שלהם. בה בעת, גבריות צבאית קשורה לשיח מתוחכם על אזרחות, הכולל מחויבויות חברתיות, קהילתיות ולאומיות. אנשי ה-SS שניטרלו את רגשי האשמה שלהם על רצח אזרחים יהודים ולא יהודים, עשו זאת בשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft) והמסע שלה לשם טיהור גזעי, לפי האידיאולוגיה הנאצית. החייל-גבר שהקשיח את גופו והסתער בשדה הקרב עשה זאת יחד עם המדים שלו, ובמטרה להגן על המולדת. בניגוד לגרסאות אזרחיות של גבריות, שמגולמות על ידי המפרנס, או אב המשפחה, או איש העסקים המצליח, גבריות צבאית לא קיבלה ביטוי בזירה הפרטית, אלא החברתית - היבט שחוקרים מתעלמים ממנו בכך שהם סומכים על ייצוגים חזותיים אידיאליסטיים, לרוב לא טבעיים, של הגוף הגברי.[32] במובן זה, גרמניה הנאצית הקצינה את המסורת האירופית המקובלת של המאה ה-19, ששילבה גבריות אזרחית ושירות צבאי. האזרח-חייל עבד למען ועם חבריו האזרחים, למען הספירה הציבורית והמדינה, ולחם יחד עם חבריו לנשק, כשהקריב עצמו למען המדינה ובשמה.[33] כדי להפוך לגבר אמיתי, ילד צריך להיפטר מהזהות האינפנטילית, הפרטית, האגוצנטרית שלו לכאורה, שמושרשת בעולם המשפחה. השיח הצבאי והקדם צבאי, ששרר בגרמניה בין שתי מלחמות העולם וביחוד בגרמניה הנאצית, אימץ תפיסה של החלפת ה"עצמי הפרטי, האינדיבידואל" בעצמי קולקטיבי ששירת "קהילה גדולה וגבוהה יותר".[34] מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות. רק נערים ארים התקבלו להתפתח לחברים מן המניין ב-Volksgemeinschaft ובמגוון רחב של ארגונים קדם צבאיים, ובהם ההיטלריוגנד ושירות העבודה הלאומי, שכוונו להבטיח שאף נער לא ינשור מבית הספר לגבריות.[35]

המונח העכשווי ששימש להתייחסות למהות החברתית של גבריות צבאית היה Kameradschaft (רעות לנשק) - התמצית של חברה "כל גברית".[36] מונח זה שוכן בסמיכות למושג החברות.[37]

חייל יכול היה לבחור בחבריו בהתאם לסימפטיה שלו כלפיהם; זה היה תלוי באינדיבידואל אם לפתוח ולסיים חברות. משום שחברות התאימה עצמה לאינדיבידואל והיתה ספוגה ב"רגשות אינדיבידואלים", כפי שהוסבר בעיתון הוטרנים Kyffhäuser ב-1932, זה היה מצב לא אמין, לא יציב ולא ברור. חברות שידרה נשיות. חברות לנשק, לעומת זאת, שידרה גבריות.[38] האחרון, כך נטען, שירת מטרה גדולה יותר - הקהילה, "אנחנו", והוא הוטבע בכפייה, כגורל, באיום המוות, כמו גם בצורך להתמודד עם היבטים אלה. כל גבר הוקצה לקבוצה של אחים לנשק על ידי סמכות כלשהי, לרוב באופן שרירותי, ולא יישאל אם הדבר מוצא חן בעיניו או לא. "החייל מחויב להסתדר עם חבריו… הוא לא ינטוש אותם בשדה הקרב, ברגעים של מצוקה או איום, אבל חייבים לתמוך בהם ככל האפשר, בכל עת שזקוקים להם", הצהיר הקוד הצבאי הגרמני באופן חד משמעי.[39] כשב-1942, שני קציני SS "התעלמו באופן בוטה מקוד

 

כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[1] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות

 


[1]  Michael Kimmel, “Masculinity as Homophobia: Fear, Shame, and Silence in the Construction of Gender Identity,” in Theorizing Masculinities, ed. Harry Brod and Michael Kaufman (Thousand Oaks, CA: Sage Publications, 1994), 119–20, 126.

החברות ופרצו בויכוחים אלימים ביניהם על גידול עופות", הימלר הורה להם לחיות יחד באותו חדר במשך שישה שבועות כדי שהם יקבלו הזדמנות "להבין מחדש את תפיסת החברות לנשק".[40] חברות לנשק, לפיכך, פירושה דיכוי רגשות ואינטרסים אישיים לטובת תפקוד הקהילה.

עם זאת, ההשפעה המתקשה של לחץ, כפייה וקונפורמיות ייצגה רק צד אחד של טקס החניכה הגברי ואת המרקם החברתי של קשר גברי. הצד השני היה רכות, הקלה ועונג. סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שגדל בברלין במשפחת מעמד ביניים משכילה וליברלית, חווה את שני הצדדים כשב-1933, במחנה אימונים נאצי שבו הוא היה חייב להשתתף כדי לקבל את התואר שלו במשפטים. אם מישהו ביצע "חטא נגד חברות לנשק", או "התנהג בהתנשאות", או "השוויץ", או הציג אינדיבידואליות במידה שחרגה מהמותר, בית משפט לילי היה שופט אותו לעונש גופני, כמו להיגרר מתחת למשאבת מים בגין עבירות קלות. בה בעת, הודה הפנר, היתה גם "שמחה של חברות לנשק". אפילו עבורו, אנטי-נאצי ולעומתי לתפיסת החייל-גבר, "זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות".[41] מדריך ההכשרה הרשמי של הוורמאכט, "רייברט" ("Reibert" - קרוי על שם מחברו ווילהלם רייברט), שילב זה לצד זה משמעת וחברות לנשק. שניהם שימשו כ"דבק חסר תחליף ששמר על הצבא כמקשה אחת. ללא משמעת, [הצבא] יהיה המון משתולל. ללא חברות לנשק, חיי החייל יהיו בלתי נסבלים.[42] חברות לנשק איפשרה לגברים קשוחים לטעון את הסוללות שלהם, באמצעות התענגות על רכות. בהוראה לחיילי מחנה הריכוז ליכטנברג במדינת סקסוניה, קבע מפקד המחנה תיאודור איקה (Theodor Eicke) כי "בזמן השירות, ישנן רק חומרה חסרת רחמים וקשיחות; מחוץ לשעות השירות, יש חברות לנשק מחממת לב".[43] חיילי הסער הנאצים התייחסו ברגשנות כלפי "הלב החם, היד המסייעת", ו"הרמוניה רוחנית ורגשית" שמילאה את זמני המנוחה שלהם. סוג זה של "חברות לנשק", הם טענו, היה "ביתי ומענג", ערובה ל"מנוחה לנפש ולהגנה מפני האויב".[44]

בקבוצה מוכוונת משימות שבה כולם היו צריכים למלא את חלקם, איש לא נכשל או נותר בצד. באימון בסיסי, אם חייל אחד נכשל לבצע משימה או פשוט חרג מהשורה, כל הקבוצה היתה סופגת עונש. בשדה הקרב, כל טעות של חייל אחד היתה עלולה לגרום למוות של רבים, ולכן החברות לנשק נועדה להכיל את הנזק שנגרם בידי החלש. כדי להימנע מעונש קולקטיבי, מפגיעה או ממוות, חיילים חזקים או בעלי ניסיון אכפו היררכיה קשוחה וביישו את החלשים, אבל הם גם עזרו להם להשתלב.[45]

האידיאל הזה של סולידריות נהפך בסופו של דבר אמיתי כאשר חייל הציל את חברו הפצוע בשדה הקרב, או הגן על גופתו, או שהה עם חברו הגוסס ברגעיו האחרונים - ובכך הבטיח שאיש לא יופקר.

kuhne

תמונה 6: Altar painting, Riesenberg Chapel in Konstanz, Germany, 1925. Source: Stadtarchiv Konstanz, Germany

kuhne

תמונה 7: Richard von Rudolph’s 1943 painting, Kameraden 

Source: Süddeutsche Zeitung Photo Archive (Munich)
 

בתחילת המאה ה-19, לודוויג אוהלנד (Ludwig Uhland) כתב את השיר "החייל הטוב" (“Der gute Kamerad”), שלאחר מכן הולחן והושר בידי גרמנים בכל פעם שהם התאבלו על חיילים שנפלו. בשיר זה, שני חיילים נלחמים זה לצד זה עד שאחד מהם חוטף כדור ומת. חברו מתמלא ביגון, וחש שאיבד "חלק" מעצמו. השיר לא מציע לאבד את עצמך בתוך האבל, אלא משמש כמעין מדריך כיצד להתגבר על האבל, כלומר זוהי הדרכה של גבריות. הוא דורש שהחייל ששרד ימשיך לתפקד במלחמה: כשחברו נהרג, החייל ששרד טוען את נשקו. עם זאת, השיר מלא באי וודאות ועמימות. הוא תובע קשיחות ("המשך להילחם!"), אבל גם מתייחס ברגשנות להתקשרות הרכה בין שני הגברים. הם היו חברים לנשק, אבל הם גם היו חברים קרובים, כפי שהשיר מגלה בסוף. "חברי, אני לא יכול להקל את הכאב / בסוף החיים ניפגש שוב / ונצעד מחדש כאדם אחד".[46]

בין 1939 ל-1945, הוורמאכט גייס כ-17 מיליון גברים. מעל 5 מיליון נהרגו: 2.3 מיליון בשדה הקרב, רובם בחזית המזרחית במהלך שלוש השנים האחרונות של המלחמה.[47] אל מול מותם של חבריהם, אינספור חיילים חיו מחדש את השיר של אולנד, כמו סגן פריץ פרנבאכר (Fritz Farnbacher), יליד 1914. במהלך התקדמותו של הוורמאכט לברית המועצות בקיץ 1941, התיידד פריץ עם קצין זוטר בשם פיטר, שהיה "ידיד שאני יכול לסמוך עליו, שמבין אותי ושמלווה אותי". כל פגישה ופגישה היתה מהנה: "לחצנו ידיים שוב ושוב, ולא הפסקנו לשאול 'איך אתה מרגיש' ו'מה שלומך'". כמו אם לבנה, פרנבאכר "שלף עוגיה והכניס אותה לפיו של פיטר. אבל הוא לא חש בכך, משום שהוא ישן כה חזק, כך שהייתי חייב לשים עוד כמה עוגיות על כתפו". כשהגיעה השעה להיפרד, הוא נתן לפיטר שוקולד, ש"עדיין נשאר לי מאמא שלי".[48]


ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית

 

ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות. בסוף נובמבר 1941, פיטר נפצע אנושות בקרב. פרנבאכר התבונן בחברו הגוסס, כשמחשבותיו נודדות בין חזית הקרב ובין "האמהות שלנו" בבית, והוא מתאבל על "חלק ממני" שאבד, ברוח השיר של אוהלנד. אבל, בדיוק כמו בשיר של אוהלנד, הקרב נמשך. היה צורך בפעולה, לא בשיתוק, ולהצטרף מחדש ליחידה הלוחמת, במקום סבל בודד. שני חברים דאגו לפרנבאכר, "לחצו את ידיי בלבביות משום שהם ידענו כמה קרובים היינו", אבל לא השאירו אותו לבד עד שהתאחד איתם בקרב. "אנשינו נתנו קרב חזק".[49] "הו, מהו גבר", קונן סגן הוורמאכט לשעבר טים גבהארדט (Tim Gebhardt) במהלך טקס זיכרון לחללי הגדוד שלו ב-1955: "מהי גבריות, כאשר המוות מתערב ומחסל הכול?" כמובן שלהיפגע, באופן פיזי ומנטלי, תמיד היה חלק מהבניה של גבריות צבאית.החניכה לשורות הגברים "האמיתיים" החלה עם השפלות ופגיעות במהלך תקופת ההכשרה - היא לא הסתיימה שם אבל היא עיצבה את הקריירה של החייל עד סופה. החייל-הגבר לעולם לא היה בטוח עד הסוף ב"גבריותו". קבלה של אי הוודאות הזאת, הסיכון בכישלון, והידיעה איך לקום מחדש, הן בדיוק מה שהפך אדם לגבר. אלה הדברים שבמידה מסוימת העניקו ודאות בתוך האי הודאות. המלט של הקהילה הגברית היה השיתוף בידע של חוסר הוודאות הזה. לזה התכוון טים גבהארדט כשהוא העלה זכרונות מהחיילים שהקריבו את חייהם ברוסיה. "הדבר הטוב ביותר בחייו של אדם הוא חברות לנשק". כפי שגבהארדט הסביר, חברות לנשק פירושה אמפתיה ל"קשיים והדאגות של אחרים", והמוכנות לסכן חיים "כשמדובר בהצלת חייל פצוע כדי שלא ייפול לידי האויב. וכאשר הפצוע הזה, חבר לנשק שחולץ, חש בחבר שהציל אותו מלטף את שיערו בעדינות, בדיוק כפי שאימו נהגה לעשות, הוא יכול למות בשלום". גבריות רכה, אפילו בכי - שהיא בנסיבות אחרות התגלמות האי גבריות - נהפכה מכובדת בנוכחות המוות. סביבת המוות הבטיחה שההיררכיות הסמלית - קשיחות המכילה חולשה - היתה בפעולה.[50]

חוויותיו המתועדות של פרנבאכר משנת 1941 וזכרונותיו של גבהארדט משנת 1955 מעידות על שיח אינטגרטיבי על גבריות שאפשר לייחסו מימים ימימה, אבל נהפך פופולארי בגרמניה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.[51] שיח זה יישב את הפרדוקסים של חיי החיילים, מותם וחוויותיהם במלחמה. אידיאלים של קשיחות, הצלחה ופעולה ניצבו על קרקע לא יציבה, משהו שהחיילים גילו על בשרם, ולעתים קרובות נחשפו חולשה, כישלון ופסיביות.[52] פסליהם של תוראק וברקר תיארו אידיאלים על אנושיים, אך לא התייחסו למציאות של גבריות מבולבלת, פגיעה, שבורה והרוסה שחיילים התמודדו איתה בתעלות מלחמת העולם הראשונה - ושהם יתמודדו איתה פעם נוספת במלחמת העולם הבאה.

כפי שציין ג'ון הורן (John Horne), "הקרבה" נהפכה למליצה הנפוצה ביותר אחרי מלחמת העולם הראשונה "כדי לבטא את מחיר הציות לנורמות של גבריות צבאית בשדה הקרב".[53] תהילת ההקרבה נקשרה לחוויה הטראומטית של סבל: ממוות והטלת מום, אך גם משיתוק, חוסר אונים וסירוס. החוויה של סירוס ריסקה רעיונות יציבים לכאורה על "גבריות שנמצאת רק בבעלות גברים, ונשיות שנמצאת רק בבעלות נשים".[54]

כפי שהודו גם מתנדבי מלחמה גאים וגם סופרי מלחמה כמו פרנץ שאובקר (Franz Schauwecker), החיילים לרוב נאלצו להתמודד עם "סנטימנט רך, דמוי אישה", שהיה צריך לבוא לידי ביטוי בתוך החברה הכל-גברית הצבאית, ולא מחוצה לה.[55]

פעולות איזון כאלה לא היו קלות, כמובן. פיטר פפאף (Peter Pfaff), למשל, הגיע ממשפחה דתית, והיה אחד מגרמנים צעירים רבים שהצליחו לשלב אמונה נוצרית עם תמיכה בלתי מסויגת למאמץ המלחמתי הנאצי. הקריירה הצבאית שלו החלה בגיל 18, כאשר באפריל 1943 הוא החל לשרת ביחידה של שירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst). השירות הסתיים באוקטובר 1944 בלטביה בחזית המזרחית, כשהוא נהרג בשעת קרב. בזמן מותו פפאף היה צוער בוורמאכט. להיות חייל עבור פפאף אמר דבר אחד: להפוך לגבר. הוא קיבל את הוצאתו מ"תחום ההגנה האימהי", אימץ תהליך של התקשות והתקשחות עצמית, והתגאה בכך שהוא הסתגל אט אט לקהילת הגברים והשתלב בה. "אני יכול לשתף אותם בסיפורים כמו שהם עושים, להשתלב. הם משתפים אותי לגמרי בקהילה שלהם - אני משתלב בהדרגה, אני לא מאמין - זה מה שתמיד רציתי", הוא כתב ביומנו זמן קצר לפני שנהרג. כמה ימים קודם, הוא כתב להוריו (אביו שירת בוורמאכט גם כן) איך הוא עשה את זה: "אני צריך להסתגל לקהילה, לחלוק איתם בהכול, לתמוך בקהילה כפי שהיא ולא לנסות לשנות אותה". אבל, בעיצומה של החברות הקשוחה הזאת, הגעגועים הביתה עלו על הפרק - "מתח בלתי פתור", לדבריו. המתח הזה "דוכא באופן גברי", הוא ציין. ועדיין, הוסיף, היה שם פטפוט נעים עם חבר לנשק. "אחד שאתה באמת זקוק לו, שמאזין בשקט, שמרגיש אותך וסובל איתך". הוא תיאר חבר שהחליף את האהבה האימהית באמצעות רוך גברי.[56]

המונח פרוטאן מתייחס לאל הים היווני פרוטאוס, שמשגיח על האיכות החמקמקה והמשתנה ללא הרף של הים ועל נזילותם של המים, ויכול לשנות את צורתו שלו. בהשאלה, שם התואר מקשר ליכולת "להשתנות או להסתגל", והוא שם נרדף ל"משתנה" או "רב תכליתי".[57] הפסיכולוג רוברט ג'יי ליפטון המחיש את אופיו של "העצמי הפרוטאני" ש"נובע מבלבול" ומהיותו חשוף ל"כוחות היסטוריים ואי ודאויות חברתיות שאינם ניתנים לשליטה", אבל "אינו מתמוטט תחת האיומים וההסטות האלה". במקום זאת, "הוא מתגלה באופן מפתיע כחסין".[58] גבריות פרוטאנית פועלת באותה צורה. היא מאפשרת גמישות ושינויים רגשיים בים, אבל היא לא פוגעת בהרמוניה של גבריות לוחמת קשוחה; היא מפיחה בה חיים.

 

מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות.

 

חלוקת תפקידים ולכידות קבוצתית

שפת הנשיות, המשמשת לעתים קרובות כדי להתמודד עם חוויות גבריות דו משמעיות, היא מתעתעת.[59] במקום זאת, דימוי הנשיות, מאפשר לגברים להתמודד עם רגשות, רצונות וחסרונות אמביוולנטיים וסותרים. הוא משמש כאחסון לכל מה שלא התאים לתפיסות ישרות ונוקשות של גבריות, וגברים (ונשים) יכולים לבקר את האמביוולנטיות הזאת בכל פעם שהזדקקו לכך.[60] טוד רסר (Todd Reeser), שחקר "גבריות בתחפושת", מציין כי "נשיות או סוגים אחרים של אי-גבריות יכולים לאפשר לגבר להסתיר טוב יותר את גבריותו כדי שיוכל להציג את ההגמוניה המגדרית בצורה אפקטיבית יותר". הדבר מצביע על כך כי ה"ניסיון לשלב את הנשי בתוך הגוף הגברי נועד לכישלון", מה שמוכיח את "חוסר היכולת של הגבריות להכיל שום דבר מלבד מה שנתפס כגברי". בקצרה, גבר יכול, בדרכים שונות "להציג נשיות או תכונות נשיות למטרות שהן כל דבר מלבד לא-הומוגניות".[61]

הדימויים של תא משפחתי, המורכבים מאב, אם וילדים, מציעים כלי סימבולי משותף להתמודד הן עם הבידול התפקודי של קשר גברי והן למבנה הפטריארכלי שלו.[62] במחלקה, המפקד קיבל את תפקיד האב, וכונה פאפא. הוא שלט ביחידה בקפדנות, אך באופן הגון, והיתה לו אוזן פתוחה לכולם, כלומר "לילדיו". למרות שגילה מדי פעם אמפתיה, שקודדה כנשית, הוא בכל זאת ייצג את הצד הקשוח והגברי של הצבא. הסמל, או הווטרן, תפסו לרוב את העמדה השנייה בהיררכיית המחלקה, לרוב בהתנהגות מאופקת בבירור. בדיוק כפי שהאם פועלת בתוך המשפחה, כשהיא דואגת לבריאותה הגופנית והנפשית, כך גם פעלה "אם החברה", בשילוב של רגישות וקפדנות, בדאגה לבגדים ולציוד. בדרך זאת היתה למפקד "תחושה ברורה" לשאלה אם אחד מילדיו הגברים אינו מסוגל או מוכן למלא את תפקידו. כל מי שלא היה מסוגל לכך יכול היה להסתמך על הטיפול "האימהי", ומי שלא היה מוכן למלא את תפקידו נתקל ב"קפדנות אימהית".[63] שפת הנשיות, שפת האישה ושפת המשפחה הפטריארכלית סימנה את הכללתם של סוגי אישיות וסוגי רגשות שונים ומגוונים, אבל על בסיס היררכי נוקשה. אימונים טרום צבאיים בהיטלריונגד ובשירות העבודה הלאומי, ואף יותר מכך בטירונות בצבא, הציגו בפני נערים צעירים היררכיה משלבת, בכך שאילצו אותם למלא מטלות כמו ניקיון, תיקון, להציע מיטות, לקלף תפוחי אדמה ולקפל כביסה", שאף אחת מהן "לא היתה עבודה של גבר" אבל נעשו עבורו בבית על ידי אימו. היה זה אירוני שכדי שילד ייהפך לגבר, הוא היה חייב קודם להיהפך לאישה; היה זה חלק מרכזי בטקסי ההשפלה הצבאיים והטרום צבאיים. עם זאת, הם לא שימשו רק כדי ללמד טירונים את דקדוקי ההיררכיה בקשר הגברי, אלא גם סיפקו שיעור באוטרקיה החברתית של הקשר הגברי: "גבר צריך לעשות דברים בעצמו. כך גם החייל. והוא גם נמצא בכוחות עצמו בשדה הקרב".[64] בתוך האפיל הפופולארי הזה טמון רעיון רב עוצמה: בחברה כל-גברית, הקשר הגברי הוא עצמאי ונפרד משאר העולם. למעשה, הוא עצמאי ונפרד מנשים.

kuhne
תמונה 8: “Zu Hause hat Mutter immer gestickt” (At home, stitching was always mother’s job). 

Source: Jesco v. Puttkamer, Deutschlands Arbeitsdienst (Oldenburg i.O.: Stalling, 1933), 24.

באמצעות ביטוי של איכויות נשיות ויצירה של הגדרות דומות לתא משפחתי, חברות כל-גבריות לא רק זוכרות את הקשר שלהן לחיי הציביליזציה בבית, אלא הן מדמיינות את עצמן כעצמאיות מנשים וממשפחות שנותרו בבית, כלומר מחברה אזרחית ומוסר אזרחי. "היום אחת מכן האמהות היו צריכות להיות איתנו", כתב פריץ פארנבאכר לאימו של חבר שנפל בקרב. "לא כדי לעזור לנו, הו לא, אלא כדי לצפות בנו מבשלים… זה כל כך מדהים, לצפות בגברים המהממים האלה, שאתה יכול לסמוך עליהם, שתמיד מצליחים, ושעימם אתה קשור יחד בקהילה לוחמת".[65] המסר היה זה: כשהם בכוחות עצמם, גברים מסוגלים להפיק תחושה חמימה של משפחתיות, אפילו אם הם נלחמים בדם קר זמן קצר לאחר מכן; הם עצמאיים מבחינה רגשית. הם יכולים להתגעגע לחיים בבית, אבל הם יכולים גם ליצור אותם בעצמם.

 

ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות.

 

הפגנת העצמאות של חברה גברית מהחיים בבית חרגה הרבה מעבר להפגנה של חברתיות וסולידריות כמו משפחתית, כשהיא ניצבה מול סכנה קטלנית.  זו הגיעה לשיאה, באופן פרדוקסלי, בהפרת המוסריות שלה עצמה שהקהילה הלוחמת טענה שהיא מכבדת. מערכת שלמה של טקסים "גבריים", שכולם הפרו את הנורמות המשפחתיות והאזרחיות, שימשו לאישור טענת האוטרקיות. הפגנת שתייה מופרזת, התרברבות בהרפתקאות מיניות, שימוש ברטוריקה מיזוגנית בצורה בוטה, התנהגות פרועה ובמקרים קיצוניים אפילו ביצוע אונס קולקטיבי: כל אלה השיגו את המומנטום החברתי שלהם בכך שהיו מבוימים - הם תירגלו את הטקסים האלה, דיווחו עליהם ואז קיבלו מחיאות כפיים - יחד. התעללות בנשים באזורים כבושים היתה הביטוי האולטימטיבי להפגנת גבריות, כלומר היתה זאת קביעה קיצונית של ריבונות הקשר הגברי.[66]

 [IMAGES 9 and 10, please juxtapose on two opposite pages or arrange on ONE page]kuhne
תמונות 9 ו-10: תמונה פרטית שנלקחה בתחילת 1940 מקזינו גרמני בעיר הפולנית נובי סונץ', בשטח שנכבש על ידי הנאצים.

מקור: ארכיון יד ושם, ירושלים

 

גרהרד מודרסן (Gerhard Modersen), שהאגו שלו התחזק ב-1934 בזכות המדים שלבש כחייל טרי ברייכסווהר (שמו של צבא גרמניה עד 1935), אולי לא אנס נשים; לפחות היומן שלו לא מצביע על כך. עם זאת, הוא פעל במציאות וכתב ביומנו על התיאוריה של אופי טרנסגרסיבי על קשר גברי, בצורה מינית ברורה. במשך רוב המלחמה, מודרסן שירת כקצין במשטרת כיבוי אש (Feuerschutzpolizei). הוא חי ללא שמחה בנישואיו, והחיים כחייל וכקצין הרחק מהבית נראו לו אטרקטיבים, לא רק בגלל היוקרה, אלא גם משום שתמיד היה בסביבה חבר לנשק - מישהו שעימו "תמיד אפשר להגיע למשהו פה ושם". פירוש הדבר מבחינתו היה אחד: הרפתקאות מיניות, שאותן תיעד בגאווה ביומנו האישי. ביומנו הוא הודה על חוסר המוסריות של תשוקתו, והשתמש בתפיסה האמביוולנטית של הגבריות כדי להצדיק את חולשתו של הנואף. במקרה שלו, החולשה הזאת לא קודדה כנשיות, אלא כילדותיות. "בכל גבר, אפילו הבוגר ביותר, מתחבא ילד קטן שעורג לחזור לזרועות אימו". הילד-גבר, במילים אחרות, הוא לא בוגר ולכן לא אחראי באופן מלא למעשיו. אולם הילדותיות הזאת הגדירה רק חלק קטן מהאישיות שלו. בשום דרך היא לא עירערה את טבעי הגברי באמת; במקום זאת, היא קיבלה סנקציה אולטימטיבית משום שהיא הזינה את הסולידריות הגברית. תכנון, הוצאה לפועל והנאה מ"להגיע למשהו פה ושם", ואז לסחור בסיפורי גבורה על כך, הבטיחה את החברות לנשק.[67]

הדקדוק המוסרי של חברות לנשק ציית תמיד לאותו הכלל: כל מה שהעשיר והעצים את חיי החברה היה מותר. חברות זאת, שהוגדרה באמצעות הפרדה מהחברה האזרחית - מחדשת אותה ולועגת לה בו זמנית - יצרה חברה חדשה מאפס. לכאורה קמה לה חברה חדשה ולימינלית, שריתכה גברים עם סוגים שונים של זהויות, אזרחויות ורצונות, והחליפה את זהותם בזהות קבוצתית חדשה ומשותפת ועם מוסר לחימה שנסב סביב המוות, סביב להרוג וסביב להיהרג. תפיסת הפרוטאן של גבריות צבאית הבטחה את זהותם הגברית של חיילים-גברים שונים זה מזה, כמו פיטר פפאף, פריץ פרנבאכר, גרהרד מודרסון ופליקס לנדאו, עד למידה שהם קיבלו על עצמם את העדיפות המוחלטת של הקבוצה על פני העצמי שלהם.

אלמר רוט (Elmar Roth), שנולד בשנת 1925 והושרש עמוק ברייך השלישי בשרידי תנועת הנוער הקתולית, חש לא בטוח כשהוא החל את השירות הקדם צבאי שלו בשירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst), שלאחר שישה חודשים הוביל לשירות בוורמאכט. רוט היה מודע לאתגרים שעימם יתמודד בצבא של אדולף היטלר כקתולי אדוק. אבל המנהיג הכריזמטי של סניף הנוער הקתולי המקומי, גם הוא חייל, עודד את רוט והזכיר לו את החוק הבסיסי של השירות הצבאי: "תוודא שתמיד תפגין חברות לנשק חסרת אנוכיות ותמלא את חובותיך, כך שכולם יראו בך מודל לחיקוי נוצרי. כך תהיה בסדר. אתה תהנה מכל מיני מרחבי תמרון אם תדבוק בכללים של החברות לנשק.[68]

בתמצית, הכל היה עניין של השתלבות. חייל שקיבל על עצמו את העדיפות של "אנחנו" הקבוצתי על פני "אני" האינדיבידואלי, זכה למרחב מסוים של ה"אני". כל זה לא אומר שכל הגברים היו שווים בכל הנוגע להערכת מידת הגבריות שלהם, או שמצבים רגשיים שונים נחשבו שווים. גבריות פרוטאנית נקשרה, במידה מסוימת, להיררכיות עדינות, לפעמים קפדניות, שבתורן תידלקו את הדינמיקה הקבוצתית. בקיץ 1941 שיבח סגן פרנבאכר את התעוזה של מפקד הגדוד שלו, התגלמות של החייל-גבר: "בזמן שכל הגברים שכבו על הקרקע, תפסו מחסה מפני טילים ורסיסים, סגן הקולונל לוטוויץ (Lüttwitz) ניצב זקוף בעיצומה של המתקפה, מעריך בצורה סטואית את המצב, מהרהר באפשרויות, ובסופו של דבר מקבל את החלטותיו… מנהיג אמיתי עם עוצמה סוחפת… איש מבין חייליו לא ראה אותו מהסס או מוותר".

פרנבאכר, לעומת זאת, חש "כמו ארנבת". הוא נהג, בהזדמנות אחרת, ביראת כבוד כלפי לוטוויץ, שחילץ יחד עם כמה חיילים טייס קרב גרמני מאחורי קו החזית ונפל בידיים של כוחות סובייטים. "זה באמת הרים את הגדוד", העיר פרנבאכר.[69]

 

טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[1] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA

 


[1]  See the diary entry of Sept 23, 1941 in Jochen Klepper, Überwindung. Tagebücher und Aufzeichnungen aus dem Kriege (Stuttgart: Deutsche Verlagsanstalt, 1958), 211.

טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[70] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA.[71]

 

קלפר למד במהרה שהפתיחות המחשבתית בקרב חייליו של היטלר מוגבלת; למעשה, האנטישמיות הנרחבת של הצבא פגעה בו חזק במיוחד. רבים מהחיילים האנטי-נאצים שהסתמכו על הסולידריות הלא-מפלגתית לכאורה של חבריהם בזמן המלחמה, ראו עצמם נבגדים על ידי מי שהוקיעו אותם בהמשך.[72] ועדיין, הרעיון שהחברה הכל-גברית של הצבא, שקשורה בקשרי החברות ובסכנת המוות, התרוממה מעל שאר העולם - מעל אידיאולוגיות פוליטיות, מעל החברה האזרחית (או מה שנשאר ממנה תחת הדיקטטורה הנאצית) - צבר תאוצה עצומה בוורמאכט, ובכך פיצה, ולו באופן זמני, על התסכולים, המחסורים ופחד המוות של החיילים. "הצטרפות" לקבוצה הבטיחה אולי מקום בקשר הגברי המשותף וטיפחה את הגבריות, אבל לא על בסיס שווה. הניגוד בין "הארנבת" פרנבאכר ובין המפקד-גיבור לוטוויץ, הוא רק דוגמא אחת לכך. התייחסות ל-SS הרצחני של הימלר, כמו גם לגדודי המשטרה הניידים, מאירה פן אחר במבנה ההיררכי הזה. מכונת ההשמדה הנאצית נשאה מידה מפתיעה של סובלנות כלפי גברים שנרתעו מרצח יהודים או לא יהודים. כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים, ו"פימפס" (Pimpfs - המונח לתיאור החברים הצעירים ביותר בנוער ההיטלראי, בגילאים בין 10-14). הם מוקמו בתחתית ההיררכיה הלא פורמלית, שאותה הובילו הגברים "הקשוחים".[73]

חשוב לציין, עם זאת, כי "החלשלושים" לא הודחו מהיחידה. למעשה, הם נמנעו מאותו גורל בדיוק בטענה שהם "חלשים מדי" לבצע רצח. היתה להם אפשרות להעיד שהם "טובים מדי" מכדי להשתתף בה, אבל לעתים רחוקות עשו זאת. במקום זאת, הם טענו שהם חלשים מדי, או לפחות קיבלו את העובדה שהם נתפסו כך. זה היה הבדל מכריע: פירוש הדבר היה שהם לא הטילו ספק בסדר הסמלי של הקהילה הגברית, אלא פירשו את התנהגותם כסוטה מן השורה. הם הציגו את עצמם כחריגים לשלטון הקשיחות, ובכך אישרו את השלטון הזה ואת הדומיננטיות של זכרי האלפא. בדרך זאת הם נמנעו מהדחה מהצבא, ובמקום זאת קיבלו מקום בתוך אותה קהילה, אם כי ברמה הנמוכה ביותר. החברה הגברית כולה נזקקה לחלשלושים: הצבא הגרמני, בדיוק כמו צבאות אחרים ויחידות קדם צבאיות - אפילו חייליו הרצחניים של הימלר. בחברה של גבריות קשוחה, החלשלושים ייצגו את האחר, מה שעזר להציג את התכונות ההומוגניות של חברה זאת.[74]

זה היה המכניזם שהשאיר בצבא כל מיני חיילים, גם אלה שנראו חלשים או נשיים - במקרים מסוימים אפילו הומוסקסואלים, כל עוד הם כיבדו את ההיררכיה של הגבריות ושל גברים, כלמר את עיקרון ההגמניה הגברית.[75] כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו.[76]


כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים

 

גבריות פרוטאנית איפשרה לגברים לעבור בין גבריות ובין חוסר גבריות ונשיות, אך הם יכלו לעשות זאת רק במידה מוגבלת ורק בתדירות מסוימת. אין זה אומר שגברים יכלו להישאר באופן קבוע במצב נשי או להפגין התנהגויות נשיות. להתענג על מקרים כאלה נחשב לגיטימי רק באופן זמני, וזה היה מצב שבו גבר היה צריך לזנוח, או לגבור עליו במוקדם או במאוחר. גבריות פרוטאנית נותרה קשורה לפעילות הגברית ההגמונית הקשה ולקורלציה שלה, כלומר קשיחות, אגרסיביות, סטואיות, סיבולת ושליטה עצמית. גבריות "רכה" היתה ראויה להיות מוצגת רק לאחר שהגבר הוכיח את הגבריות "הקשה" שלו. שכן לא הצד הרך של האדם הגדיר אותו, אלא יכולתו להתגבר עליו - לא רק אחת ולתמיד, אלא שוב ושוב.

החוליות הבולטות ביותר בין שני הקטבים של הגבריות הפרוטאנית היו חוויית הסבל והסטואיות הנדרשת להתמודדות עימה. הכחשת הקירבה אין פירושה לבטל את הצד הקשה של גבריות צבאית; הפולחן סביב תותבות, שתיקנו כביכול סוגים שונים של זנקי מלחמה ונעשה בהם שימוש בכל המדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה את המושג של גבריות לעניין חומרי. אובדן רגל לא היה יכול להרוס את הגבריות, ובהחלט לא היה צריך למנוע מאדם לשמש כמפרנס. מספיק טכנולוגיה, כלים וטיפולים עמדו מוכנים כדי לשחזר את הפונקציונליות והעוצמה של הגבר, כך שנזק פיזי לא בהכרח היה איום מתמשך על הגבריות.[77] החייל-הגבר ניצב בפני תקופות של חולשה והתמודד עימן, אבל הוא גם ידע להתגבר עליהן, לקום מחדש, ובסופו של דבר להמשיך לתפקד ואפילו להילחם - ומכאן השבחים לגבריותו של החייל קטוע האיבר. "הוא איבד יד ושלוש אצבעות ביד השנייה", כתב אורסולה פון קרדוף (Ursula von Kardorff) בפברואר 1944 אחרי שפגשה את קולונל קלאוס פון שטאופנברג (Claus von Stauffenberg). אבל דבר מכל זה, או העובדה שהיא "היתה צריכה לחתוך עבורו את הבשר" בארוחת הערב, לא הציק לה: זה רק הגביר את הערצתה למראה ה"גברי מאוד" של שטאופנברג.[78] ההילה ה"גברית מאוד" שהוקרנה מההתמודדות הסטואית של פון שטאופנברג עם גופו הנכה, היתה אולי ייחודית בחברת הלוחמים הנאצית, אבל הרעיון שנכה מלחמה יכול לפצות על מוגבלותו הגופנית, ולכן עדיין לגלם גבריות הגמונית, לא היה מוגבל לסוסי מלחמה כמו שטאופנברג.[79] שטפן שמידהופר (Stefan Schmidhofer) למשל, גויס לוורמאכט בשנת 1940 בגיל שלושים ואחת, ללא שהביע כל עניין בחיילות. אף על פי שהיה מעדיף לנהל את חייו הפרטיים כבנאי נשוי באושר בבווארייה, הוא הסתגל לתרבות הצבאית, למידה שבה זה היה ניכר בבירור, עד שאיבד רגל לאחר שנפצע קשה בחזית המזרחית. כשתהה לגבי עתידו ונישואיו, כתב לאשתו מבית החולים: "מה אני יכול לומר? אני כבר לא הגבר שמשתובב סביבך כפי שהייתי כשהייתי כל כך מאושר איתך. אבל יקירתי, דעי שאשאר גבר בשבילך. יהיה מספיק כיף בשבילך". זמן קצר לאחר מכן כתב: "אני נשבע לך, מתוקה היקרה לי ביותר, אני אוהב אותך ורק אותך. אהיה הגבר שלך כמו שתמיד הייתי. בלי להתבכיין, בלי להיות חלשלוש, לא. אני אהיה המגן שלך עם מילים ומעשים בכל פעם שתזדקקי לעזרה". אחרי שאיבד את יכולתו להתגבר על קשיים פיזיים, שטפן הבהיר שהוא לא ייכנע, ובמקום זאת גבר על מוגבלותו הפיזית באמצעות שימוש בתכונות חלופיות של זהות גברית: תבונה וכוח גברא.[80] מאמציו של שמידהופר להתמודד עם הנכות הפיזית שלו ממחישה את העוצמה ואת הטבע של גבריות הומוגנית, שאותה החייל מייצג יותר מכל אחד אחר בגרמניה הנאצית. החייל גילם מוכנות להתמודד עם כל מיני סוגים של חולשות והשפלות, כמו גם היכולת לקום מחדש - משהו שגברים שאינם חיילים יכלו גם הם לטעון לו. בהתאם לזרם מחקר עדכני יותר של גבריות היסטורית, הטיעון כאן מדגיש את הפלואידיות ואת המגוון של גבריות יותר מכפי שקונל טוענת. החייל מייצג גבריות הומוגנית בצורה טהורה, אבל יש מגוון דרכים לעמוד בסטנדרט הזה. הוורמאכט של היטלר מציע דוגמא טובה במיוחד למקרה הזה. הצבא לא עבר נאציזציה באופן שווה; יחידות רבות ומפקדים רבים הגנו על האידיאלים הצבאיים המסורתיים. גבריות לא הוגדרה בתחום זה על ידי היכולת לרצוח אזרחים בדם קר, אלא במקום זאת על ידי האומץ לדבר נגד, או אפילו להתנגד להנחיות שגברים רבים בוורמאכט תפסו כפליליות. עם זאת, קשיחות, סטואיות, וחוזק מנטלי, נותרו בפסגת הגבריות ברייך השלישי, והגישה של החברות לנשק - הנכונות להצטרף - נותרה תנאי הכרחי של הכללה בקשר הגברי.

היינריך בל (Heinrich Böll), שאחרי המלחמה נהפך לסמל של פציפיזם מערב גרמני, סירב להשתלב, וכך חווה זמנים קשים בצבאו של היטלר. בל, שנולד למשפחה קתולית, היה אינטלקטואל בן עשרים ושתיים כשגויס ב-1939. הוא היה מודל לאאוטסיידר בצבא. היתה זאת החַברוּתִיוּת המיזוגנית, האלימה, הגסה, של חבריו ליחידה שהביכה אותו יותר מכל. "המסיבה אתמול בלילה שוב גרמה לי להבין באמת את האינדיבידואליות שלי: 130 גברים נוהגים כעדר, נדחקים זה לצד זה, מזיעים, כולם נראו אותו דבר וצוו לשמוח, שותים ומהמרים ומרעישים… איזה עינוי, כל ההילולות הצבאיות האלה.[81]

מה שהביך את בל היה דרישת הצבא שחבריו ליחידה יוותרו על העצמי האזרחי שלהם למען לכידות קבוצתית ודינמיקה. הוא מצא שפה משותפת עם סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שביומנו מ-1939 תיאר את הרעות הגברית כנשית, לעג ל"כריות הרכות של החברות הגברית" והנגיד אותו ל"קשיחות של החיים האזרחיים". הפנר טען כי אנשים אחראים לעצמם וחייבים לקבל החלטות בעצמם, ואילו החברות הצבאית שיחררה אותם מהנטל הזה.[82] ברוח דומה, בל הוקיע את החברות הגברית כבלתי אנושית, בדיוק משום שהיא הפחיתה בערך האינדיבידואליות והאחריות האינדיבידואלית. באחד המכתבים, בל כינה את קהילת החברים לנק "התכנסות של מנבלי פה", וברומן המלחמה "הרכבת הגיעה בזמן (The Train Was on Time) שפירסם ב-1949, החייל אנדראס גילה ש"זה נורא להיות רק בחברת גברים כל הזמן. גברים הם כל כך נשיים".[83]

עם זאת, אינדיבידואלים כמו בל לא זנחו לגמרי את תפיסת ההומוגניות של הגבריות. קשיחות גברית אידיאלית יכולה להיות מובנת ומוערכת בדרכים שונות, וכך לאפשר לסוגים שונים של אישיות גברית לבסס את הגבריות שלהם. כשבל קרא בכתבי ארנסט יונגר (Ernst Jünger) ב-1943, בעיצומו של האסון הצבאי של הוורמאכט בקרב סטלינגרד, הוא היה מרותק ללוחם הגיבור שנלחם לפני ומעל המוני חבריו לנשק - או במילותיו של בל "צבאי לחלוטין, הוא באמת החייל האבסולוטי".[84]

חיילים התאבלו לא רק על חבריהם שנפלו, אלא אף יותר מכך על אובדן העצמי שלהם, שאותו הם הקריבו בשם הצבא, בשם המלחמה, ובשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft). בדומה לרוב חבריו ליחידה, בל נשאר בצבא עד תחילת 1945 - ובדרך זאת, חווה, לרוב מתוך מודעות לדבר, מרכיב קריטי בגבריות הצבאית: הסטואיות הנדרשת כדי לחוות כאב, מחסור ויגון אינסופיים.[85]

 

כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו

 

מסקנות

גבריות הומוגנית בגרמניה הנאצית פירושה "קשיחות" פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, המגולם על ידי החייל, היה קשוח ואגרסיבי: בשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא גם היה יצור חברתי מובהק. הוא הסתדר עם חבריו ליחידה גם אם לא חיבב אותם; חברים לנשק היו עמיתים שעבדו יחד כדי להגיע למטרה, כמו להילחם באויבים בשדה הקרב או במקום אחר. באידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, קשיחות נכללה ביכולת לדחות רגשות חרטה בכל הנוגע לרצח אזרחים ואויבי הגזע לכאורה של הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft).

קשיחות פירושה גם להקריב את העצמי למען ה"אנחנו", המולדת, או קבוצה של חברים לנשק. סוג החַברוּתִיוּת שעמדה כאן על הפרק הוגבלה באופן קשוח לפנים הקבוצה, שאותה ניתן להגדיר בדרכים שונות. המנהיג הכריזמטי, זה שאיחד את הקבוצה ותידלק את הדינמיקה, ביטא את הגבריות ההגמונית בגרמניה הנאצית בדיוק כשם שהלוחם הגיבור חסר הפחד ביטא זאת בתקופות קדומות יותר. אבל הקשר הגברי נזקק ליותר מרק מנהיגים כריזמטיים. לכידות חברתית ויעילות קבוצתית מסתמכות על שיתוף בעבודה - תוך בידול תפקודי. הקשר הגברי נזקק לסוגים שונים של גברים, למגוון כשרונות וליכולות מגוונות, כמו גם למגוון סוגי אישיות. היררכיות בין סוגים שונים של גברים ויכולתם לעמוד בסטנדרטים הגמוניים היו חשובים בהחלט, אבל אסור להתעלם מהדינמיקה הכוללת של גבריות צבאית: מגוון רחב של גברים המוציאים לפועל רעיונות שונים של גבריות התקבלו כחברים מלאים ברעות הגברית. מפגשים חברתיים של אינטראקציה גברית נזקקו לגמישות ומגוון אנושי. התכונות האלה איפשרו הפגנת חיבה שנתפסת נשית, רוך, אמפתיה, אכפתיות וסובלנות כלפי רגעים של התמוטטות רגשית וחולשה. מה שבסופו של דבר התקבל, בכל הנוגע להערכת הגבריות, היה היכולת לתמוך בדינמיקה הקבוצתית של הקבוצה - בין אם מדובר בהפגנת גבורה באמצעות הצלת חברים לנשק בשדה הקרב, או בארגון מסיבות חג מולד סנטימנטליות לאחר מכן.

בזכות אופיו המכיל, סוג זה של גבריות צבאית איפשר לסוגים שונים של חיילים לגבש זהויות גבריות. אופיו הפרוטאני איפשר להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים שונים - אך מבלי לאבד את גבריותם. גבריות פרוטאנית הצליחה לגשר על חוויות שונות, לאחד זהויות מפוצלות, ובסופו של דבר הדגימה כיצד נשיות וגבריות, רוך וקשיחות, יכולות לפעול ביחסים טובים בתוך גבר אחד.

 

קראו פחות
אנדואואר

טבור, גיליון 10, מאמר רביעי: לורנה דה וויטה

לורנה דה ויטה / אוניברסיטת אוטרכט, הולנד

ישראל-פוליטיק // בין העבר הנאצי להווה של המלחמה הקרה: יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה

תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

הקמתה של ישראל שנים ספורות לאחר תבוסת הנאצים והשואה הציבה מול שתי המדינות החדשות של גרמניה שאחרי היטלר אתגרים ייחודיים בגישתן כלפי מדינת היהודים. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא. ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה

קרא עוד

החוכמה המקובלת והמחקר הקונבנציונלי מציגים בפנינו נרטיב רב עוצמה: הפיוס בין גרמניה למדינת ישראל לאחר השואה נבע מכפרה מוסרית גרמנית. לפי נרטיב זה, מדיניותה של גרמניה המערבית (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - FRG) לאחר המלחמה לכפר על השמדת העם של המשטר הנאצי היא דוגמא מובהקת לדרך שבה שיקולים מוסריים יכולים לספק הסברים להתפתחויות מרכזיות בפוליטיקה הבינלאומית.

ההבנה המקובלת של היסודות המוסריים ביחסים בין גרמניה לישראל מבוססת על כמה עובדות מפתח. גרמניה המערבית הסכימה להעביר שילומים לישראל שבע שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה. ההסכם שנחתם בין שתי המדינות ב-1952 היה חסר תקדים ומהפכני בהיסטוריה של יחסים בין עמים לאחר רצח עם. בנג'מין פרנץ, שהיה אז התובע הראשי מטעם הצבא האמריקאי במשפט האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) שנערך במסגרת משפטי נירנברג, הדגיש שגרמניה קבעה בהסכם זה 'ציון דרך במוסר הבינלאומי'.[3]

עד לאותו רגע, רק המנצחים במלחמה יכלו לתבוע פיצויים מהמנוצחים. כשגרמניה של היטלר חתרה להשמיד את היהודים, מדינת ישראל אפילו לא היתה קיימת. הייחודיות והחשיבות של המחווה מצד גרמניה המערבית בתחילת שנות החמישים ושיתוף הפעולה המתהדק בין שתי המדינות בכל התחומים - מסחר, ביטחון, מחקר, חינוך - חיזקו את התפיסה ההדדית שיחסי גרמניה-ישראל מבוססים באופן היסטורי על 'יסודות מוסריים איתנים', כפי שהגדיר זאת שמעון פרס.[4] אקדמאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים דיברו לעתים קרובות על ה'התחמשות מחדש של המוסר' (‘moral rearmament’) שעברה גרמניה המערבית, כשיצאה לדרך הארוכה לעבר פיוס עם מדינת היהודים.[5]

ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה. תהליך הפיוס הזה התרחש בעיצומו של תרחיש גיאופוליטי שכלל מתחים משמעותיים אשר נבעו מהמלחמה הקרה ומהסכסוך המחריף במזרח התיכון, בעשורים שאחרי הקמתה של מדינת ישראל וחלוקתה של גרמניה לשתי מדינות.

שתי המדינות, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה במערב (FRG) והרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה במזרח (GDR), נוצרו באופן מלאכותי בצל המלחמה הקרה, ומצאו עצמן מתחרות אחת בשנייה, בתחרות שאף אחת מהן לא בחרה או עשתה מיוזמתה. אולם ברגע שהתחרות הזאת פרצה, כל אחת מהן ניסתה לנצל את המצב בצורה מקסימלית כדי להביס פוליטית את השנייה ולבסס את עצמה כשחקן לגיטימי ובעל יוקרה בזירה הבינלאומית. התחרות ביניהן נהפכה במהרה לגלובלית, כוללת, הכרחית.

 

דה וויטה
קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ונשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר, 1966

הקשרים הראשונים בין גרמנים לישראלים לאחר השואה התקיימו בתוך ההקשר ההיסטורי והגיאופוליטי הזה.[6] ובמהרה, קובעי מדיניות בכל אחת ממדינות גרמניה הבינו שהגישה שכל אחת הפגינה כלפי ישראל - תחת מונח המטריה 'ישראל-פוליטיק', כלומר המדיניות מול ישראל, יכולה לקדם או לעכב את האינטרסים של כל אחת במאבקה מול השנייה.

ההקשר ההיסטורי של המלחמה הקרה העולמית עיצב במידה קריטית את התגבשות יחסי גרמניה-ישראל אחרי השואה. אין פירוש הדבר שכל מהלך של גרמניה ביחסיה עם ישראל הוכתב באופן בלעדי מתוך השיקולים של המלחמה הקרה. עם זאת, הדינמיקה של 'אנטגוניזם הדדי והגדרה עצמית', כפי שתיארה מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, איפיינה את התחרות בין שתי המדינות הגרמניות, והשפיעה על התנהגותה של כל אחת בזירה הבינלאומית בזמן היריבות הדו קוטבית הזאת.[7]

 

התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.
 

לתחרות בין הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה על לגיטימציה, יוקרה פוליטית ושווקים חדשים היו טווח גלובלי והשפעות גלובליות.[8] המאבק לנצח שווקים ולהשפיע נשא אתגרים דומים במזרח התיכון, אפריקה, אסיה ומעבר לה - אבל המזרח התיכון היה זירה מאתגרת במיוחד עבור שתי הגרמניות. מהנוכחות של ישראל באזור השתמע באופן מרומז כי במזרח התיכון, כמו באף מקום אחר בעולם, נציגים של שתי הגרמניות התמודדו עם סוגיות שקשורות באופן ייחודי לא רק ליריבותן העכשווית, אלא גם לעבר שלהן.

לקרוא על שתי הגרמניות וישראל בנשימה אחת עשוי להיות עניין מפתיע לחלק מהאנשים. אחרי הכול, מזרח גרמניה לא הכירה בישראל עד מספר חודשים לפני איחוד גרמניה, ב-1990 - מאוחר מכדי שלהכרה הזאת יהיה אפקט אמיתי. התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.

העובדה שכמעט לא היתה קיימת התנגדות פנימית להיטלר זכתה להעלמת עין, כמו גם העובדה שהרבה אזרחים במזרח גרמניה האמינו בגרמניה הנאצית והשתלבו בה.[9] במקום זאת, התעמולה של מפלגת SED סיפקה תשתית מוסרית בכך שהיא הציגה גרמניה המערבית כחממה של נאצים נלהבים.

ממשלת גרמניה המערבית, לעומת זאת, ניסתה באופן רשמי לקחת אחריות על הפשעים שבוצעו בידי גרמניה הנאצית, בכך שהסכימה לשלם שילומים, פיצויים ושיפויים לישראל. העובדה שהעילית הפוליטית, המשפטית והמנהלית של גרמניה המערבית היתה רווייה בחברים לשעבר בבירוקרטיה הנאצית סיבכה את העניין עוד יותר. עבור גרמניה המערבית, היה הרבה יותר נוח להוציא לפועל הסכם שילומים עם ישראל והארגונים היהודיים שלה במקום לעבור תהליך יסודי של די-נאציפיקציה בקרב האליטות שלה.[10]

דה וויטה

 

אדנאואר ו-וולטר הלשטיין חותמים על אמנת רומא, 1957

מחקרים על יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה התמקדו לרוב בקשרים שגרמניה אחת מבין השתיים ביססה (או במקרה של מזרח גרמניה, כשלה לבסס) בהסכמה עם מדינת היהודים ובתמיכה של מעצמת העל שלהן - ארצות הברית או ברית המועצות. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך ששתי הגרמניות טיפחו יחסים מאוד שונים עם ישראל.

מצד אחד, גרמניה המערבית הסכימה ב-1952 לשלם לישראל שילומים על פשעי הנאצים, ובמהרה הקשרים הבילטראליים התפתחו לכדי 'יחסים מיוחדים', כפי שתיארו מקורות ממשלתיים, אקדמאים ועיתונאים, במה שהתגבש ברבות השנים לכדי גוף מחקר עשיר ומגוון.[11] מצד שני, מזרח גרמניה לא שילמה כל שילומים לישראל, ובמהרה אימצה גישה עוינת רשמית כלפיה.[12]


בנאומו בבונדסטג ציין אדנאואר כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית: "'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה"


העבר הנאצי וכח האדם שלו בתוך שתי הגרמניות; היריבות בין שתי הגרמניות; המלחמה הקרה; האיבה בין ישראל לעולם הערבי; התחרות בתוך העולם הערבי בנוגע לשאלה הפלסטינית והדיונים בתוך ישראל. כל ההיבטים האלה עיצבו את ההקשר הפוליטי שבו יחסי גרמניה-ישראל התפתחו לאורך שנות החמישים והשישים. יחסי הגומלין בין הכוחות הפוליטיים האלה שזורים במחזור בן שלושה שלבים, שמתואר במאמר זה.

החלק הראשון במאמר מנתח את עליית הגישות של שתי הגרמניות כלפי ישראל, השונות זו מזו באופן קיצוני, וזאת באמצעות התמקדות בדיונים שהובילו את גרמניה המערבית לפצות את ישראל, ואת מזרח גרמניה שלא לפצותה. חלק זה גם חוקר את השטחים האפורים שהתקיימו מאחורי העמדות הקבועות האלה לכאורה. החלק השני של המאמר בוחן כיצד הגישות האלה תורגמו למדיניות בצמתים מרכזיים במערכת היחסים הגרמנית-ישראלית, כמו מפגשים דיפלומטיים מרכזיים שהתקיימו באיסטנבול, מוסקבה ומחוצה לה, שהפכו לדיונים נוקבים ככל שהתקרב מועד משפטו של אדולף אייכמן בירושלים.

היסטוריית היחסים בין גרמניה לישראל היא גם ההיסטוריה של שתי הגרמניות ושל מערכת היחסים שכל אחת מהן בחרה לקיים או שלא לקיים עם ישראל לאחר השואה - וזאת בזמן שכל אחת מהן ביקשה לזכות בלגיטימציה בזירה הבינלאומית, בידידים בעולם ובשווקים חדשים, שעה שהתמודדה עם המורשת של 'עבר בלתי ניתן לשליטה'.[13]


דה וויטה
כרזת בחירות של מפלגת CDU בגרמניה המערבית ב-1949: אדנאואר לשלום, חופש ואחדות גרמנית

מגעים לקראת שילומים (בגרמנית Wiedergutmachung)

הרעיון שגרמניה צריכה לשלם פיצויים מקיפים למדינת היהודים גובש בזמן שבו ישראל עדיין לא הוקמה.[14] אבל הקמתן של שתי מדינות גרמניה באירופה, שהגיעה זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של ישראל והניצחון הישראלי במלחמת העצמאות, העניקה תנופה חדשה לשאיפה הישראלית לקבל פיצויים מגרמניה. אף שניצחה בה, ישראל יצאה מהמלחמה חלשה מאוד, ומשאביה הכלכליים הידלדלו בצורה קשה.

ב-1948 ערך חיים יחיל, ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בגרמניה, פגישה עם אוטו גרוטווהל (Otto Grotewohl), יו"ר משותף של המפלגה שתשלוט במשך ארבעה עשורים בזירה הפוליטית של מזרח גרמניה, ה-SED. בשיחתם הדף גרוטווהל על הסף את האפשרות להשיב נכסים של יהודים שנמצאים בטריטוריה המזרח גרמנית והוחרמו על ידי הנאצים. עם זאת, גישתו לא היתה שלילית לחלוטין, היות שהוא השאיר את האופציה להעניק פיצויים קולקטיביים למדינת ישראל לאחר הקמתה. גרוטווהל גם ציין כי מזרח גרמניה תספק סיוע פיננסי כדי לסייע בהעלאתם לפלסטינה של ניצולי שואה ממחנות עקורים.[15]

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1949, במהלך ראיון עם העורך הראשי של השבועון הגרמני-יהודי Allgemeine Wochenschrift der Juden in Deutschland, הצהיר קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, כי 'בתור צעד ראשון ישיר לפעול לתיקון העוול שהנאצים גרמו ליהודים', תשלם ממשלת גרמניה המערבית שילומים של עד 10 מיליון מארקים גרמנים (DM) למדינת ישראל.[16]

 

סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי

לאחר שתי תגובות כה שונות ומעודדות במידה מסוימת, ממשלת ישראל פנתה במברק במהלך 1951 (פעמיים - בינואר ובמארס) לארבע המעצמות הכובשות בגרמניה, בו הסבירה את 'הבסיס ואת טיב' תביעות הפיצויים שלה, והוסיפה 'הצעות לשם שביעות רצונן'.[17] זאת, מבלי לציין במפורש בשלב זה פיצויים מגרמניה המערבית או ממזרח גרמניה, אלא הצהרות כוונות כללית על מתן פיצויים. בזמן שמברית המועצות לא התקבלה תשובה, ביולי השיבו מעצמות המערב ועודדו את הנציגים הישראלים לפנות ישירות לרשויות בגרמניה המערבית, בלי שישראל תסתמך על גישור מצידן. ב-13 ביולי חיבר אלכסנדר בוקר (Alexander Böker), מהיחידה המנהלית של הקנצלר ליחסי חוץ, נאום בנושא עבור הקנצלר אדנאואר.[18] הקנצלר הוסיף כמה שינויים משלו, וב-27 בספטמבר 1951, בנאום בבונדסטג, אותת אדנאואר על מוכנותה של בון לפתוח במגעים עם נציגים של מדינת ישראל, והסביר:

"בתקופת הרייך השלישי היו רבים מקרב העם הגרמני, שנקטו סיכון ומתוך סיבות דתיות, מתוך מצפון, מתוך בושה, העניקו סיוע לאחיהם האזרחים היהודים. בשם העם הגרמני, לעומת זאת, בוצעו פשעים בלתי ניתנים לתיאור המחייבים פיצויים - חומריים ומוסריים…".[19]

טיוטת הנאום שקיבל אדנאואר היתה פחות סנסציונית מהנאום הסופי, ובמובן מסוים יותר מדויקת. הטיוטה ציינה שבמהלך שנות הנאציזם היו גרמנים שהיו מוכנים לסייע לאחיהם האזרחים היהודים.[20]

בנאומו בבונדסטג הצביע אדנאואר על החשיבות הסמלית של המגעים שהיו אמורים להיפתח, בכך שהדגיש כי מחוות השילומים של הממשל בבון לישראל צריכה להיות הן 'מוסרית' והן 'חומרית' - מילים שלא נכללו בטיוטה המקורית שהוא קיבל. אולם, בה בעת הוא ציין כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם, זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית.[21]

עמדתו האמביוולנטית של אדנאואר בשאלת המורשת של העבר הנאצי, ובאופן שבו הדבר ישקף את היחסים עם ישראל, עלתה גם במהלך כמה מפגישותיו עם נציגי המשלחת הגרמנית שתישלח להולנד כדי לנהל משא ומתן על תנאי הסכם השילומים.

 

השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.[1] טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים.

 

זמן קצר לאחר התחלת המגעים במארס 1952, בפגישה פרטית עם צוות המשא ומתן, שאל אדנאואר אם לא יהיה די בלהציע פיצוי סמלי למדינה היהודית, למשל על ידי הקמת בית חולים בישראל.

הקנצלר גם הדגיש שאיש לא צריך לטפח אשליות באשר למטרות הישראליות האמיתיות של השילומים: הישראלים רוצים לנצל משאבים גרמניים כדי להחיל תיעוש על ארצם ולכבוש שווקים במזרח התיכון. הוא הזהיר את צוות המשא ומתן של ממשלתו לגבי הצורך לשים לב 'שהנציגים הישראלים לא יתעתעו בנו… זו לא שאלה של פיצויים. זאת שאלה של פיוס'.[22]

אחרי חודשים של מגעים קשים וארוכים, קנצלר גרמניה אדנאואר ושר החוץ הישראלי משה שרת נפגשו בלוקסמבורג לחתום על ההסכם ב-10 בספטמבר 1952.[23] כעבור חודשיים, ב-25 בנובמבר, פירסם בטאון המפלגה המזרח גרמנית מאמר מזלזל שכותרתו: שילומים? למי?:

"לפני מספר שבועות חתמה ממשלת אדנאואר על הסכם עם ממשלת ישראל, אותו ניסתה למכור לציבור העולמי כ"הסכם פיצויים". אפילו מבט חטוף על תכני ההסכם ומטרותיו מראה כי אין להסכם דבר עם פיצויים על הפשעים הפשיסטים, והוא גם אינו משמש לחיזוק הביטחון של הגרמנים אוהבי השלום בקרב העם הגרמני. כידוע, פושעי המלחמה של אי. גה. פארבן והריינלנד הפכו את פשעיהם האכזריים של השליטים הפשיסטיים נגד מיליוני יהודים לרווחים גדולים, לא רק משום שהרוויחו מבניית מחנות ריכוז, תאי גזים ומשרפות, מייצור גז ציקלון בה ואמצעים אחרים להשמדה, לא רק משום שהעשירו את עצמם מהונם של הקורבנות התמימים, הם גם שאבו לעצמם את רווחיהם מגופות שנשרפו, כפי שהתגלה במיידנק ובמחנות השמדה אחרים. אותם פושעים אימפריאליסטים רוצים כעת להרוויח פעם שנייה מרצח העם הפשיסטי, הפעם במסווה של חוטאים חוזרים בתשובה, תחת הסיסמא העגומה "פיצוי".

היתה זאת הפעם הראשונה שהתעמולה של מזרח גרמניה פירסמה שחור על גבי לבן את קו המפלגה בנוגע למערכת היחסים המתפתחת בין גרמניה המערבית לישראל. הדיפלומטים של מזרח גרמניה יתעקשו מנקודה זאת מול מקביליהם הישראלים על העקרונות האלה, התעקשות שתגבר ככל שתגבר היריבות במלחמה הקרה בין שתי הגרמניות.

דה וויטה
ולטר אולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, 1960


סיעור מוחות באיסטנבול

המפתח להבנה של חלק גדול מהמתיחות שיאפיין את התפתחות היחסים הישראלים-גרמניים טמון בהכרזה של גרמניה המערבית, ב-1955, שהיא הנציגות החוקית היחידה של גרמניה כולה, וכי כל הכרה במזרח גרמניה תפורש על ידה כ"אקט לא ידידותי" (עמדה פוליטית ביחסי חוץ שלאחר מכן תויגה כ"דוקטרינת הלשטיין" - על שם מזכירו האישי של אדנאואר, ולטר הלשטיין). אותה שנה גם מבטאת שינוי מהותי במערכת היחסים בין גרמניה המערבית לישראל. עד לאותה נקודה, הממסד הדיפלומטי הישראלי דחה אפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית לישראל. בעקבות זאת, היתה זאת גרמניה המערבית שנעשתה מסויגת הרבה יותר לאפשרות של שיפור היחסים בין שתי המדינות.[24]

הועידה הראשונה שערכה ממשלת גרמניה המערבית מחוץ למדינה נערכה במיוחד כדי לדון במצב במזרח התיכון, והיא התקיימה באיסטנבול בין 3-7 באפריל 1956.[25] שני המוחות מאחורי גיבוש האסטרגיה של גרמניה המערבית כלפי מזרח גרמניה - הלשטיין והדיפלומט הבכיר ווילהלם גרווה (Wilhelm Grewe), טסו לטורקיה במיוחד לרגל הועידה. כשזו נפתחה, השניים היו ספקניים ביותר בנוגע לקיומו של מתאם בין היריבות של שתי הגרמניות ובין היריבות של העולם הערבי וישראל. עם זאת, עד שהם עזבו את איסטנבול, היה להם ברור שמתאם כזה קיים, וכי ניתן לנצל אותו נגד מזרח גרמניה.[26]

משתתפי הועידה הסכימו שלפוזיציה של בון במזרח התיכון יש היבטים חיוביים ושליליים. מצד אחד, העדר מורשת קולוניאלית במזרח התיכון, לצד קשרים פוריים שביססו דיפלומטים גרמניים בעולם הערבי עד 1945 היוו נכס אסטרטגי עבור גרמניה המערבית. מנגד, הם ציינו במורת רוח כי מזרח גרמניה נהנתה ממוניטין 'גרמני'. השגריר בקהיר וולטר בקר (Walter Becker) ציין כי היחסים עם ישראל היו 'ההיבט השלילי היחיד' במוניטין של ממשלת גרמניה המערבית במצרים. הוא הדגיש כי אף שכרגע הוא לא צופה כל שינוי במעמד של יחסי מזרח גרמניה ומצרים, הדבר יכול להשתנות בקלות במקרה של שדרוג היחסים בין בון לירושלים.[27]

גם נציג מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ בבון, הרמן וויכט (Hermann Voigt), דיבר על דילמה ספציפית באזור: הצורך לבחור בין יחסים עם ישראל מצד אחד, ובין הכרה ערבית בגרמניה המערבית מנגד.[28] לא כל הנוכחים הסכימו. הלשטיין, למשל, נזכר איך ב-1952, "כמעט כל המומחים של המזה"ת חזו תוצאות קטסטרופליות שלא התממשו", מה ש"מחליש את כוח הטיעונים של ימינו".[29] "מבין הסיבות שגרמו לנו לחתום על ההסכם את הסכם

דה וויטה
הקנצלר אדנאואר עם שר האוצר לודוויג ארהרד, 1956

ישראל - לא הייתי רוצה להיכנס לדיון ההיסטורי, המאוד רציני הזה, משום שהן פחות חשובות כיום: האם זה נוגע להתמודדות שלנו עם העבר הקשה? התגובה לקומפלקס האשמה שלנו? שאל בקר. 'כן, בדיוק', אישר הלשטיין.[30] עד סוף הפגישה, גם הלשטיין היה משוכנע שהימנעות מכל פורמליזציה נוספת של הקשרים בין בון לירושלים תהיה דרך הפעולה הכי פחות מסוכנת למדיניות החוץ של בון. כך, כשהלשטיין פגש את ראש המשלחת הישראלית בקלן, פליקס שנער, ב-14 במאי 1956, הוא שפך מים צוננים על התקווה הישראלית שגרמניה המערבית תפתח נציגות דיפלומטית בישראל מתישהו בקרוב. בהתאם למה שסוכם באיסטנבול, הוא הסביר את עמדתה של בון במונחים של התגמולים האפשריים שמהם תהנה ברית המועצות בעקבות כינון יחסים דיפלומטים רשמיים בין גרמניה המערבית לישראל, מבלי שהזכיר את מזרח גרמניה.[31]

שנער, כצפוי, השמיע קול מחאה - אם כי ללא הועיל. הוא הדגיש כי מבחינת ישראל הדבר מהווה הפרה של הבטחה וכי על הגרמנים לקחת אחריות מלאה על עתיד היחסים בין שתי המדינות. בדו"ח ששיגר למשרד החוץ הישראלי, הוא התעקש שהוא קיבל את הרושם שהצעה מבון לכינון יחסים דיפלומטים תגיע בתוך שישה חודשים.[32] שנער טעה לחלוטין. זה לקח תשע שנים ומשבר גיאו-פוליטי מורכב עד שגרמניה המערבית וישראל יחליפו שגרירים. זה קרה ב-1965. לאחר הפגישה של דיפלומטים ותיקים באיסטנבול, היחסים בין גרמניה המערבית לבין ישראל התחלפו, בעיני הדמיון המערב גרמני, למחויבות של המלחמה הקרה - משהו שעשוי להיות מנוצל על ידי הערבים והמזרח גרמנים כדי להרחיק מגרמניה המערבית את הנצחונות הקטנים שהצליחה להשיג בעמל רב בזירה הבינלאומית.

הדיפלומטים של גרמניה המערבית, שמתחילת שנות החמישים דגלו בהתעקשות לשמור מרחק ממדינת היהודים, שירתו כולם במשרד החוץ בתקופת המשטר הנאצי. רובם הוצבו במזרח התיכון הערבי בדיוק בתקופה בה ניסה הרייך של היטלר לגייס ג'יהאד עולמי.[33] חרף זאת, עמדת המומחים למזרח התיכון כלפי ישראל אותתה כי מדובר ביותר מהמשך האנטישמיות של טרום WWII באמצעים אחרים. האזהרות שלהם לגבי הרלוונטיות של המלחמה הקרה במסגרת מדיניות בון לגבי ישראל התקבלו בהדרגה ברמות הבכירות ביותר של מדיניות החוץ בבירתה של גרמניה המערבית.

אחרי ועידת איסטנבול ב-1956, הטענות של מומחים אלה הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. הם אלה שיצרו את החיבור בין היריבות בין שתי הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה ובין הקשרים של בון עם מדינת היהודים. גם במזרח גרמניה אימצו את התפיסה הזאת, והדגישו את הקרבה בין בון לירושלים כדי לחזר אחר בני שיחם הערבים.

היכולת של המזרחנים לשכנע את מעצבי מדיניות החוץ של שתי הגרמניות שקיים קשר בין המדיניות כלפי הישראל ובין היריבות של שתי הגרמניות, מעידה גם עד כמה נוקשה היתה התפיסה של מערכת המלחמה הקרה בשתי המדינות האלה. היא מראה כיצד סוגיות שבמקור לא היו קשורות למלחמה הקרה, כמו היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית שנוצרו בשל בקשת ישראל לקבל פיצויים על פשעי גרמני הנאצית כלפי היהודים, נשזרו בה באופן קריטי - וזה בדיוק מה שהתעמולה של מזרח גרמניה תעשה, בעוצמה גוברת.[34]

דה וויטה

קונרד אדנאואר, אדולף האוזינגר והנס שפידל ויחידה של הצבא החדש של גרמניה המערבית - הבונדסווהר (Bundeswehr), ינואר 1955



פגישה במוסקבה

שבועיים לאחר הועידה באיסטנבול התקיים כינוס דיפלומטי נוסף, אם כי הפעם מסוג אחר לחלוטין. שגריר מזרח גרמניה לברית המועצות, יוהנס קוניג (Johannes König), פגש במוסקבה את מקבילו הישראלי החדש, יוסף אבידר. הגנרל לשעבר אבידר, ממייסדי ארגון ההגנה, לא היה הקליינט שיקנה את האשליות של מזרח גרמניה בנוגע להתמודדותה לכאורה עם העבר הנאצי. הוא העלה בפגישה פעם נוספת את חוסר העקביות בין מדינה מערב גרמנית שמקיימת שיחות עם ישראל, ובין מדינה מזרח גרמנית - לכאורה אנטי פשיסטית - שלא רוצה להתמודד עם עברה. במהלך השיחה, אבידר שב והזכיר לשגריר קוניג ש'פשעים נגד היהודים בוצעו בכל רחבי גרמניה' - דבר שלמרות שהמשטר המזרח הגרמני הטיל עליו להתווכח מול מקבילו הישראלי, לקוניג היו סיבות להיות מודע לו היטב. אשתו המנוחה היתה יהודיה. ביתם נפגע ונבזז במהלך ליל הבדולח. וכקומוניסטים ותיקים, שניהם נאסרו מספר פעמים על ידי הגסטפו, עד שהצליחו להימלט מהמדינה ב-1938 לסין. אולם כאשר אבידר העביר מסר מממשלת ישראל לפתוח ב'מגעים ישירים' כדי להגיע להסכם ש'יעניק למזרח גרמניה את הערכתם של היהודים ברחבי העולם', קוניג הסביר בנינוחות לאבידר שזה לא יקרה, ושאין כל סיבה שמזרח גרמניה תעביר לישראל פיצויים:

קוניג ציין שהשאלה אמנם מורכבת, אבל ברורה למדי. יש שתי מדינות גרמניות שהתפתחו בכיוונים שונים לחלוטין. לפיכך, מה שחל על גרמניה המערבית אינו חל על מזרח גרמניה. אפשר לומר על גרמניה המערבית שהיא ירשה באופן מיידי את גרמניה הפשיסטית וכי אנשים כמו האנס גלובקה (Hans Globke) ואוטו בראוטיגם (Otto Bräutigam) שמילאו תפקיד מפתח בגיבוש חוקי נירנברג וברצח חפים רבים מפשע, מחזיקים כעת בעמדות חשובות בממשל אדנאואר… במזרח גרמניה, לעומת זאת, הפשיזם חוסל[35]

תשובתו של קוניג עמדה בקנה אחד עם תגובות קודמות של מזרח גרמניה בנושא, שהדגישו את ההבדלים בין מזרח גרמניה לשכנתה והדגישו כי מערב גרמניה היתה המדינה היורשת של גרמניה הנאצית, ואילו מזרח גרמניה לא. לבן שיחו הישראלי, השגריר המזרח גרמני הדגיש שמזרח גרמניה מייצגת בפועל את הטוב ביותר מבין הפיצויים האפשריים למדינת היהודים, בשל העובדה כי שלטונה מיגר מעמדות הכוח את האנשים שתמכו בדיקטטורה הנאצית.

אף שרוב הדברים שהעביר קוניג לאבידר הופצו ממילא בערוצי תעמולה, תמליל השיחה בין השניים מראה כי פגישות דיפלומטיות היו פורומים קריטיים לקידום המסרים של מזרח גרמניה. נציגי המדינה יכלו לנצל אירועים כאלה כדי לטפח את האשליה המזרח גרמנית בנוגע לחוסר המעורבות המוחלטת שלהם כביכול עם המדיניות שהוציאה לפועל גרמניה הנאצית בימי היטלר. דיכוי השאלה היהודית במזרח גרמניה, וההכחשה של מורשות רבות שהותיר הנאציזם במדינה, לא היו רק תכונות מגדירות של זהות לאומית שנועדו לטהר את הציבור המזרח גרמני - הן גם ביססו את הדימוי של מזרח גרמניה שצמרת השלטון שלה רצתה להקרין החוצה בזירה הבינלאומית.

דה וויטה

אדולף אייכמן במשפטו בירושלים, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)


המלחמה הקרה של גרמניה בירושלים

המתח בין 'פירוק של העבר הקשה' ובין דינמיקות שנבעו מהמלחמה הקרה הופיעו בבירור בראשית שנות השישים בירושלים. אף אירוע לא הביא את הפרשנות של כל אחת ממדינות גרמניה ביחס לעבר הנאצי כמו משפט אייכמן. שתי הגרמניות שלחו נציגים לירושלים, שעליהם הוטל להבטיח שלמשפט לא יהיו השלכות שליליות על תדמיתם ויוקרתם, או במקרה של מזרח גרמניה, לנסות באופן אקטיבי להפוך את המשפט לכלי פוליטי נגד יריבתן במסגרת המלחמה הקרה הגרמנית. ככל שהמשפט התפתח בירושלים, המאמצים של שירותי הביון של גרמניה המערבית, של דיפלומטים ושל עיתונאים הסתבכו עם מאמציהם של תועמלנים ועורכי דין מטעם מזרח גרמניה לידי מאבק שגרר לתוכו את התביעה בישראל, אנשי ביטחון ישראלים וגם את הציבור הרחב - בישראל ומחוצה לה.

לקראת הבחירות שנערכו בישראל באוגוסט 1961, מפלגות האופוזיציה - ובמיוחד מפלגת 'חירות' בראשות מנחם בגין - תקפו לעתים קרובות את ההמשכיות הרבה של העבר הנאצי בגרמניה בהווה, במטרה לערער את מדיניות ההתקרבות של ממשלת ישראל עם גרמניה המערבית, שחוותה קפיצת מדרגה בעקבות הפגישה האישית הראשונה בין הקנצלר אדנאואר ובין ראש הממשלה בן גוריון ב-14 במארס במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק. ממשלת ישראל היתה מוכנה למזער את הנזקים של מרקם היחסים העדין בינה ובין גרמניה, שעשויים להיגרם כתוצאה ממשפט אייכמן. בינתיים, נציגים רשמיים בשתי הגרמניות תהו איך כדאי לנצל, או להכיל, את ההד העולמי של המשפט.

בסתיו 1960 סוכן או מודיע של ה-CIA שמקורב לבון דיבר על חששות של 'חבריו הנאצים בממשלת גרמניה המערבית… מפני הדברים שיתגלו במשפט אייכמן באביב הבא.[36]המשפט בהחלט עורר עניין לגבי העבר של גורמים רבים במערב גרמניה, ובראשם האנס גלובקה. דו"ח נוסף של ה-CIA ציין כי 'נראה שהגוש הסובייטי נוקט מאמץ רב לניצול פרשת אייכמן כדי לסבך את גלובקה בעברו הנאצי, ובכך לפגוע בממשלת אדנאואר'.[37]

דה וויטה
עיתונאי "מעריב" יוסף (טומי) לפיד בעת משפט אייכמן, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)

נוכחותו של גלובקה בממשלת בון היתה כה בכירה שהיא הסבה אי שביעות רצון בקרב רבים, לא רק במזרח. "היתה זאת בושה גדולה שגלובקה המשיך להחזיק בתפקיד מפתח כיועץ הראשי של הקנצלר", כפי שאמר התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה המערבית פריץ באואר (Fritz Bauer). "אדם שעל פי הודאתו שלו כתב את הפרשנות לחוקי הגזע של נירנברג, ואשר היה אחראי ליוזמה לתת לכל יהודי שם פרטי יהודי קבוע כדי לסמן אותו, ושנותר בעל תפקיד במשטר הנאצי מתחילת הרייך השלישי ועד סופו המר מאוד, במחלקה שאחראית לענייני היהודים במשרד הפנים, אינו צריך, כפועל יוצא פשוט של עיקרון וצדק, להחזיק בתפקיד כפי שהחזיק גלובקה בבון מאז 1949", אמר באואר.[38]

העדיפות המרכזית בבון היתה להגן על הדימוי של גרמניה 'חדשה' באמצעות הפגנת הפרדה ברורה מהעבר הנאצי בפני קהל מקומי ובינלאומי - על אף כל כך הרבה ראיות שהצביעו על ההפך. הדיון כיצד לעשות זאת בצורה יעילה התפשט במהרה ברחבי משרדי הממשלה השונים. בשיחותיהם עם נציגים ישראליים שעבדו בקלן, הדגישו אנשי משרד החוץ הפדרלי את חששותיהם מפני ניצול משפט אייכמן על ידי מזרח גרמניה למטרות פוליטיות, והביעו את תקוותם כי הרשויות הישראליות לא יפלו בקו התעמולה הזה, ובמקום זאת יתמקדו בתמיכה בידידתם האמיתית - גרמניה המערבית.[39] עד סוף 1960, מחלקות העיתונות וההסברה במשרד החוץ בבון החלו בתכנון של מתקפה דיפלומטית מרשימה שתצא לפועל במהלך המשפט, ובמרכזה קידום דימוי חיובי של גרמניה המערבית ומוכנותה להתעמת עם עברה הקשה - בניגוד לנמסיס ממזרח.

מהלשכה המרכזית להגנה משפטית - שתפקידה היה סיוע לפושעי מלחמה גרמנים שהועמדו לדין בחו"ל - טען האנס גאווליק כי 'יש צורך' להסתמך על חומרים שיוכיחו כי הפשעים בהם הואשם אייכמן 'נעשו על ידי מעגל קטן של אנשים' ובוצעו 'תחת כזאת סודיות' כך ש'אלה שלא היו מעורבים בהם במישרין לא היו יכולים לדעת עליהם'.[40] מבחינה היסטורית הדבר לא היה מדויק, אולם המילים האלה היו מה שרבים בגרמניה המערבית רצו להאמין בו, ורצו שהעולם יאמין בו.

חמישה שבועות לפני תחילת המשפט, שר החוץ של גרמניה המערבית, היינריך פון ברנטאנו (Heinrich von Brentano), הפיץ לכל הדיפלומטים והקונסולים הנחיות ספציפיות סופיות שקשורות למשימות יחסי הציבור שהם יבצעו במהלך המשפט.[41]

דה וויטה
צעירים קוראים בעיתון על הרשעת אייכמן, 1961. קרדיט: הארכיון הלאומי של הולנד

היה זה חשוב, הדגיש ברנטאנו, למנוע את 'ההשלכות השליליות מדי' שעלולות להיות למשפט. הוא המליץ, בפרט, להיזהר מתעמולה סובייטית ומזרח גרמנית, ולהדוף כל האשמה אפשרית של המשכיות בין גרמניה המערבית לעבר הנאצי, באמצעות הדגשת העמדה האנטי-ישראלית של מזרח גרמניה וכל המדינות תחת הגוש הסובייטי. שבון פעילה מאוד במרדף אחר צדק על הפשעים שבוצעו בתקופה הנאצית, ולתקוף את מזרח גרמניה בשלושה קווים עיקריים: ראשית, מזרח גרמניה מעולם לא הסכימה לשלם פיצויים לישראל, ואילו גרמניה המערבית עשתה זאת. שנית, שליטי מזרח גרמניה 'ממשיכים לנהל דיקטטורה נוסח היטלר באמצעים של טוטליטריות', בעוד שגרמניה המערבית היא דמוקרטיה משגשגת. ושלישית, שבעוד שהתעמולה של מזרח גרמניה מאוד אנטי-ישראלית, בון הצליחה 'לזכות באמונה של הממשלה בישראל'.

במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בשנתיים האחרונות, שנערכה זמן קצר לפני תחילת המשפט בירושלים, ביטא הקנצלר אדנאואר את חששותיו בנוגע להשפעה השלילית שעשויה להיות למשפט על הדימוי הבינלאומי של גרמניה המערבית. אדנאואר, שלאורך כהונתו התעקש על עמדה כלפי העבר הנאצי של ארצו, הדגיש כי 'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה'.[42]

"האמת היא, כמובן, ההפך הגמור מהטענה של אדנאואר ש'רק שיעור קטן' של הגרמנים היו נאצים", כתבה חנה ארנדט במאמריה ב"ניו יורקר", שלאחר מכן פורסמו בספר "אייכמן בירושלים".[43] המאמרים האלה ספגו ביקורת רבה מרחבי ארצות הברית, ישראל ואירופה, על האופן שבו טיפלה ארנדט במשפט. כפי שניסח זאת נורמן פודהורץ, מה שארנדט כתבה היווה גם 'כתב האישום החמור ביותר נגד גרמניה של אדנאואר, שטרם נראה בצד המערבי של מסך הברזל'.[44] ארנדט נגעה בנקודה נכונה. חלק גדול מההאשמות ששיגרה מכונת התעמולה של מזרח גרמניה כלפי ההמשכיות של גרמניה המערבית עם עברה הנאצי, נראו מתקבלות על הדעת יותר ויותר.

בין עבר לעתיד: התחרות במלחמה הקרה, מורשת השואה והתפתחות היחסים הגרמנים-ישראלים

ההיסטוריה הסבוכה של ענייני ישראל-פוליטיק חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של שתי הגרמניות כלפי מדינה שהציבה מולם אתגרים ייחודיים. אתגרים אלה קשורים הן להווה והן למורשת הנאציזם. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא.

דה וויטה
כרזת תעמולה אנטי-קומוניסטית של מפלגת CDU בגרמניה המערבית

למרות זאת, סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי. אף מדינה אחרת לא הציבה בפני נציגים גרמניים מורכבות כה גדולה ברצון ליישב בין מורשת העבר ובין אינטרסים בהווה. שתי הגרמניות ייחסו חשיבות מכרעת להפצת מסרים ספציפיים על יחסם לעבר הנאצי. היבט זה היה מרכזי עבור שתי המדינות במדיניות כלפי ישראל ובהגדרה העצמית של כל אחת מהן במסגרת המלחמה הקרה.

עבודות מחקר שעוסקות בפוליטיקה של זיכרון ובהנצחה של גרמניה המחולקת מתמקדות לרוב בניתוח שלהן בבחינה של אנדרטאות, אתרי זיכרון וטקסי זיכרון. אולם גם מזכרי שיחות, נאומים פוליטיים והתכתבויות דיפלומטיות יכולים לחשוף רבות בנוגע לשיח שכל גרמניה עיצבה בנוגע לעבר הנאצי, ולרלוונטיות שלו בהווה דאז. אדנאואר הבין מהר שעיצוב דימוי של גרמניה שלו שמוכנה לשלם עבור ההשלכות של פשעי הנאצים, תקל על כניסתה למשפחת העמים. בה בעת, כפי שהדגיש בנאומו בבונדסטאג ב-1951, הסכם השילומים אינו מהווה הודאה גרמנית קולקטיבית באשמה.[45]

כמו כן, הוא לא נמנע מלהדגיש בפני הנציג הישראלי שנער, או בפני הממשלה ששלחה אותו, את הדחיפות בהשעיית משפטים נגד פושעים נאציים, בשל הבעיות שהדבר יצר בדעת הקהל הבינלאומית כלפי גרמניה המערבית.[46]

גם במזרח גרמניה, המדיניות כלפי ישראל והזיכרון המוסדי של העבר הנאצי היו קשורים זה בזה. השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.[47] טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים. עמדה זאת הפכה להצדקות הרשמיות של מזרח גרמניה לגבי השאלה מדוע בכירי שלטונה לא נטלו חלק במגעים לשילומים עם הנציגים הישראלים. הדיונים בנוגע לעבר מילאו תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית - והם יכלו להיות מנוצלים ככלי נגד מתחרים בזירה הבינלאומית.[48]

שאלות של ישראל-פוליטיק העלו סוגיות שבקרב שתי הגרמניות נקשרו באופן ייחודי לקונפליקטים שהיו קיימים באופן נפרד, אולם עוצבו על ידיד היריבות ביניהן, וגם עיצבו אותה. האינטראקציות הראשונות בין דיפלומטים גרמנים וישראלים התרחשו בצל בקשה ישראלית לשילומים עבור הפשעים שבוצעו בידי הנאצים נגד היהודים. לכן, הדרך שבה כל אחת מהגרמניות קיימה משא ומתן על מורשת הנאציזם בלטה במפגשים המוקדמים בין נציגי גרמניה וישראל. המחאות של מדינות ערב נגד השילומים לישראל תורגמו לאחר מכן לחשש רחב יותר ביחס לחיזוק הקשרים בין גרמניה המערבית לישראל, ובמיוחד לאחר 1955, כששתי הגרמניות החלו לקחת בחשבון את ההשפעה שעשויה להיות לפעולותיהן כלפי ישראל מול מדינות ערב.

דה וויטה

 

 

ארמון הרפובליקה (פאלאסט דר רפובליק) במזרח ברלין - מקום מושבו הפולקסקאמר, הפרלמנט של גרמניה המזרחית


המלחמה הקרה, או ליתר דיוק, החשיבות שלה בפוליטיקה של יחסי גרמניה וישראל, השפיעו על עמדותיהן של שתי הגרמניות כלפי ישראל בדרכים מורכבות. בעקבות דוקטרינת הלשטיין בשנת 1955, מומחי המזרח התיכון של משרד החוץ בבון החריפו את אזהרותיהם מפני מיסוד הקשר בין גרמניה המערבית לישראל. לאחר ועידת איסטנבול, הטיעונים שלהם הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. גם זה מדגיש כיצד סוגיות שבמקור אין להן קשר עם המלחמה הקרה, כמו יחסי גרמניה-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה שנבעו מדרישת ישראל לשילומים על פשעי הנאצים כלפי היהודים, היו שזורים באופן קריטי עם זה.[49]


במזרח גרמניה, אילוצי המלחמה הקרה עיצבו באופן מכריע את המדיניות כלפי ישראל. בתחילת שנות החמישים, כמות הפיצויים העצומה שברית המועצות לקחה ממזרח גרמניה גרמה לכך שהאחרונה כלל לא היתה בעמדה להעביר שילומים לישראל. מנהיגי מזרח גרמניה בקושי היו מסוגלים לנקוט מדיניות שונה מזו שאימצה המעצמה הסובייטית, ובשנותיו של סטאלין במיוחד. אחרי 1948, מוסקבה נטשה במהרה את עמדתה הפרו-ישראלית, מה שהשפיע על גישתה של מזרח גרמניה באזור, בזמנים שבהם היריבות בין שתי הגרמניות גברה.

נראה היה כי המזרח התיכון הערבי הציע אפשרות קונקרטית לקידום הטענה המזרח גרמנית כי גם היא מדינה גרמנית לגיטימית, שתוכל יום אחד להגיע להסכמים פוליטיים וכלכליים עם מדינות מחוץ לגוש שלה.

מדיניות מזרח גרמניה כלפי ישראל הושפעה בבירור מהיריבות של הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה, וגם היתה בעלת יכולת להשפיע עליה. נציגי מזרח גרמניה תיכננו לחזר אחר מקביליהם הערביים באמצעות אימוץ תעמולה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית קשוחה. המאמר הראשון שפורסם בכתב העת של מפלגת השלטון המזרח גרמני כדי להגיב על הסכם השילומים גינה את ההשלכות המסוכנות ביותר שיש לעסקה לחיים בשלום ובדו קיום בין ישראלים לערבים במזרח התיכון. נציגי מזרח גרמניה קיבלו, וחקרו, מסמכים שהועברו להם ממוסקבה, שנציגי הליגה הערבית שלחו לבון כדי להמחיש את הסיבות שבגללן הם מוחים על הסכם לוקסמבורג. ההשמצות של מזרח גרמניה כלפי היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית התמקדו בתמיכה החומרית העקבית שסיפקה בון לישראל כחלק מההסכם. השמצות אלה חזרו על עצמן בעקבות משבר סואץ, משברי 1958, מלחמת ששת הימים ומעבר לכך. אף שבון מילאה תפקיד מצומצם ביותר בכל אחד מהאירועים האלה, התעמולה המזרח גרמנית הציגה את גרמניה המערבית כמי שתומכת באופן ברור באויבות של מדינות ערב.

דה וויטה

דוכן בברלין שמוכר מזכרות ממזרח גרמניה לאחר איחוד גרמניה


זרועות התקשורת של מזרח גרמניה התייחסו ללא הרף להסכם השילומים של בון לישראל, והשתמשו בו כראייה לעמדה האנטי-ערבית של גרמניה המערבית, בניגוד לעמדתה של מזרח גרמניה. עם זאת, מדיניות הישראל-פוליטיק של מזרח גרמניה החלה בהדרגה להתייחס לסוגיות נוספות ורחבות יותר. אלה כללו, למשל, תמיכה של מזרח גרמניה למאבקים אנטי-קולוניאליים בתוך המזרח התיכון ומחוצה לו, ואת המחויבות של מזרח גרמניה להגן על הטוב הכללי של העם הגרמני כמכלול. החשיבות של הנקודות האלה, שבאו לידי ביטוי כחלק מההתייחסות לישראל-פוליטיק של גרמניה המערבית, התרחבה מעבר לרציונליזציה של גישתה של מזרח גרמניה כלפי מדינה שלישית. במקום זאת, הסוגיות האלה עיצבו את עמודי התווך של ההגדרה העצמית של גרמניה חדשה בפוליטיקה הבינלאומית.

ההיסטוריה של ישראל-פוליטיק בין שתי הגרמניות לאחר השואה חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של כל אחת מהגרמניות כלפי מדינה שהציבה אותן מול אתגרים ייחודיים, הנוגעים הן להווה של המלחמה הקרה והן למורשת הנאציזם. ב-1965, רבים קיוו כי כינון היחסים הדיפלומטים בין גרמניה המערבית לישראל יהווה התחלה חדשה ביחסי ישראל וגרמניה. אולם יחסים אלה השתלבו במשך העשורים הבאים בתוך החרדות הקיומיות והפוליטיות של השחקנים משני צידי הקונפליקטים - הקונפליקט בין שתי הגרמניות והקונפליקט בין ישראל לעולם הערבי.

 

קראו פחות
pic 2

טבור גיליון 10 - מאמר שני: עומר ברטוב

עֹמֶר ברטוב / אוניברסיטת בראון, ארה"ב

הקרב הגדול בתוככי הרייך השלישי: איך גבר האס-אס על הווהרמאכט בעיצומה של המלחמה?

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

האס-אס, שבראשית דרכו שימש לשמירה על מנהיג המפלגה הנאצית ולאחר מכן על הפיהרר של הרייך, הפך לקראת סוף שנות השלושים למתחרה העיקרי של הווהרמאכט על טובתו של היטלר, ולבעל עוצמה גוברת כמרכז מערכת מחנות הריכוז במדינה ובעל יחידות צבאיות מצוידות היטב. אולם קיצו של הרייך השלישי גם סימן את סוף המסורת הארוכה של מעורבות הצבא הגרמני בפוליטיקה
 

 

The Cabinet of Dr. Caligari כרזת סרט האימה הגרמני משנת 1920

טבור גליון 10, מאמר שלישי: אביהו זכאי

אביהו זכאי / האוניברסיטה העברית

הקולנוע כתיבת פנדורה בתקופת רפובליקת ויימאר

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

זיגפריד קרקאואר (1966-1889) היה מבקר חריף של גרמניה. ספרו "מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני" מהווה פרשנות חיה ובלתי אמצעית של הנפש הגרמנית המיוסרת, הנעה בין עריצות שטנית לבין כאוס - מאבק ששיאו מתבטא בעליית הנאציזם ובנצחונו


pic2

טבור גיליון 10- מאמר ראשון: ד"ר דני אורבך

דני אורבך / האוניברסיטה העברית

ריגול אחרי הנאציזם: החדירה הסובייטית לשירות הביון המערב-גרמני

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

במהלך שנות החמישים הצליח המודיעין הסובייטי להחדיר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך מערב גרמניה, ופגע אנושות בקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. זהו סיפורם

קרא עוד

במאמר זה, אדון בחדירה הסובייטית לשירות מודיעין החוץ המערב-גרמני (מ-1946 ועד 1956: ארגון גהלן, מ-1956 והלאה: BND) ובגורמי העומק שאפשרו אותה. כיום אנחנו יודעים כי במהלך שנות החמישים,  המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר מספר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך ארגון גהלן וה-BND, ולפגוע אנושות במערב גרמניה ובקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. הסקנדל הפוליטי שהתלווה לחשיפה ריסק את מעמדו של ה-BND במערב גרמניה, ופגע אנושות בחילופי המידע בינו לבין ארצות הברית. אנשי ה-CIA, שחדלו מלבטוח בעמיתיהם המערב-גרמנים, סירבו להעביר להם מידע רגיש, ובכך הקשו על היחסים הבטחוניים בין המדינות. התיעוד ההיסטורי מראה כי כשלונותיו העמוקים של השירות בתחום זה היו קשורים באופן הדוק לא רק לנהלי ביטחון לקויים, אלא גם להעסקה לא זהירה של עשרות ותיקים של ארגוני ביטחון ומודיעין נאציים, בעיקר גסטפו, ס"ד ומשטרת השדה החשאית. הקשר המפתיע בין ותיקי המודיעין הנאצי לבין החדירה הסובייטית יעמוד במרכז דיוננו להלן.

אותה חדירה סובייטית נבעה לא רק מכשלי ביטחון במודיעין המערב-גרמני, אלא גם מגורמים מבניים והחלטות פוליטיות שנתקבלו בשלהי סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים. ריינהרד גהלן, אנליסט מודיעין בכיר בוורמאכט, הקים את הארגון שנקרא על שמו ב-1946 כקבלן משנה של המודיעין הצבאי האמריקאי. האמריקאים היו זקוקים לגהלן, מפני שבשנים הראשונות לאחר המלחמה, המידע שהיה ברשותם על ברית המועצות, גרורותיה ואזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה היה דל יחסית. מבחינתו של גהלן, אנטי-קומוניסט מושבע שבחר ללא היסוס לשרת את הצד המערבי במלחמה הקרה, התלות באמריקאים היתה מצב זמני, עד שיוכל לשלב את הארגון שלו בגרמניה החדשה שתקום על חורבותיו של הרייך השלישי. מכאן נגזרו מטרותיו הפוליטיות הבסיסיות של גהלן. ראשית כל, להימנע מקרע עם האמריקאים, בהם היה תלוי לעצם קיומו המקצועי, ושנית, ליצור בריתות באליטה של מערב גרמניה, בכדי לבצר את מעמדו כראש השירות החשאי העתידי שלה. שיקול בסיסי נוסף היה חיסכון כספי. הארגון היה תלוי תקציבית בקצינים אמריקאים קפוצי יד, ולפיכך עמד, בעיקר בשנות קיומו הראשונות, בפני סכנה מתמדת של פשיטת רגל. [1]

לאור השיקולים הללו, שאף גהלן לבנות שירות ביון חסכוני, שיאפשר לו ליצור תדמית נקייה מחד, אך יבטיח לו חופש פעולה מקסימלי מאידך. לפיכך תכנן את הארגון שלו כתשלובת רופפת בין מטה מרכזי, שהוקם בכפר בשם פולאך בקרבת מינכן, ובין "ארגונים חיצוניים" שייצגו אותו ברחבי גרמניה המערבית ונשאו שמות שונים כמו "נציגויות אזוריות", "נציגויות כלליות", "סניפים" או "משרדים". הארגונים החיצוניים נהנו ממידה מרובה של אוטונומיה, הן בניהול, הן במבצעים והן בגיוס סוכנים, אך התבקשו לממן את פעילותם בכוחות עצמם, לרוב באמצעות עסקי קש מפוקפקים או סחר בשוק השחור.[2] מבנה זה לא רק חסך משאבים, אלא אפשר לגהלן מרחב תמרון והכחשה מול וושינגטון ובון כאחד. הוא היה יכול להתהדר בהישגיהם של הארגונים החיצוניים אם הצליחו, ובמקביל – להכחיש שידע על מבצעים שנכשלו. כפי שאמר לימים פקיד בכיר ממשרד הקנצלר, המערכת כולה נועדה להסתיר ולשבש כל ניסיון לפיקוח חיצוני על שירות הביון.[3]

מבנה זה שימש את גהלן היטב, כאשר החליט להעסיק ותיקים של מערך המודיעין והביטחון הנאצי, מהגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית, חלקם חשודים בפשעי מלחמה. במהלך שנות החמישים, שאף גהלן להאדיר את חשיבותו בצבא האמריקאי ובממסד הפוליטי של בון באמצעות קמפיין הפחדה בפני חתרנות קומוניסטית, אותה הציג כקשר זדוני של מזרח גרמניה, ברית המועצות ואינספור בוגדים פנימיים שרק הוא יכול לגלות ולרסק.[4] בעיניו, ותיקי מערך הביטחון הנאצי היוו מאגר כוח אדם של אנשי מודיעין מנוסים, אנטי-קומוניסטים לעילא ולעילא, שאין מתאים מהם לנהל את המערכה כנגד חתרנות אדומה.[5] מצד שני, היה מדובר בעניין פוליטי רגיש. האמריקאים עצמם העסיקו פושעים נאצים, גם בתחום המודיעיני, אולם ראו בכך צעד חריג ופריביליגיה השמורה להם. ג'יימס קריצ'פילד, איש ה-CIA שפיקח על ארגון גהלן, ביקש משותפיו הגרמניים להמעיט ככל האפשר בגיוס אנשי ס"ס, ס"ד וגסטפו, ולו משיקולים של מראית עין.[6]  גם בבון היו פוליטיקאים שלא היו מרוצים מכך, בעיקר במפלגות השמאל אך גם במפלגתו הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר קונרד אדנאואר.[7] גהלן, שהתחייב בפני קריצ'פילד לא לגייס אנשים כאלו, הפר ברגל גסה את הבטחתו, אולם ניסה שלא להבליט זאת. לכן, נטה שלא לגייס ותיקי מודיעין נאצים למטה בפולאך, אלא דאג לדחוק אותם לתפקידים זוטרים יחסית בארגונים החיצוניים, רחוק מעיניים צופיות.[8] החלטה זו התגלתה כהרת אסון, מפני שהמגוייסים החדשים חשו בחלקם הגדול מופלים ומקופחים, נקודת תורפה שהקלה על גיוסם לארגונים עוינים.

האמונה הבסיסית שרווחה בארגון גהלן, שותיקי קהילת המודיעין הנאצית הם אנטי-קומוניסטים בהגדרה, היתה מוגזמת לכל הפחות. לא זאת בלבד שחלק מהותיקים הללו, ממורמרים, מתוסכלים ומובטלים, העדיפו דווקא לתמוך בברית המועצות ולא במערב, אלא שגם הפרו-מערביים שביניהם היוו סכנה בטחונית משמעותית. בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, ותיקי גסטפו וס"ד היו קשורים ברשתות צפופות של חברוּת ועסקים, והשפיעו זה על זה אפילו אם כמה מהם תמכו במערב, ואחרים בברית המועצות. מחקר פנימי של ה-CIA הסיק בצדק כי התזה הסובייטית היתה פשוטה: "אנשי מודיעין ותיקים ידבקו זה בזה, וישאפו לחזור לעבודה שהם מכירים ומורגלים בה. אחדים מהם עלולים להיחשף לנסיונות גיוס סובייטיים בגלל עמדותיהם הכלליות. אחרים, כמו למשל אנשי ס"ד וס"ד, הם פושעי מלחמה שיכולים להמשיך בחייהם רק על ידי הסתרת מעשיהם בעבר... ולכן חשופים לסחיטה."[9] האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מנהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי. גם ותיקי גסטפו שלא היו סוכנים סובייטים, הסיטו את המודיעין המסכל של ארגון גהלן לעבר "ציד קומוניסטים" שהתבסס בעיקר על פנטזיות של הגסטפו מזמן המלחמה. המגמות ההרסניות הללו התלכדו בראש ובראשונה ב"נציגות הכללית L" (Generalvertretung L, או בקיצור GV-L), ארגון חיצוני שפעל בקרלסרוהה והתמחה במודיעין מסכל, קרי – סיכול ריגול סובייטי.

 

האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מינהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי 


הנציגות הכללית 

עד שנת 1953, עמד בראש הנציגות הכללית  אדם בשם אלפרד בנצניגר. בתקופת המלחמה כיהן הלה כסמל במשטרת השדה החשאית, גוף מודיעיני ובטחוני שהיה אחראי לטיהור העורף של הוורמאכט מבוגדים, פרטיזנים וגורמים מסוכנים אחרים. בפועל, נטלה משטרת השדה החשאית חלק פעיל בשואה, ותפקדה כאייזנצגרופה, יחידת רצח לכל דבר ועניין. לא ידוע לנו אם בנצינגר עצמו השתתף ברצח יהודים, אבל ברור שהיה נאצי משוכנע בעל עמדות אנטישמיות מוצהרות.[10]

בנצניגר, מומחה למודיעין מסכל, לא הרגיש בנוח בתוך ארגון גהלן. כסמל נמוך דרג, חש נחיתות עזה בתוך שירות עמוס לעייפה בקולונלים וגנרלים יהירים, וכמעט ולא היו לו חברים. מריר ומתוסכל, נוח לכעוס וסובל מעודף משקל, בנצינגר נודע בארגון גהלן כ"שמן" (der Dicke). עם זאת, הוא ניחן בכשרונות פוליטיים לא מובלטים, ולקראת 1949 הצליח לבנות את הנציגות הכללית  בקלרסרוהה כאחד מהארגונים החיצוניים החזקים ביותר בשירות. לרשותו עמדו 452 עובדים, מרגלים, מפעילי סוכנים ובלדרים, הן גרמנים והן מבני הפזורה הרוסית. רובם עבדו בקרלסרוהה, אך אחרים הוצבו בערים אחרות באזור הכיבוש האמריקאי כגון פרנקפורט, היידלברג, ברמן ומינכן, ואף למערב ברלין הגיעו. מעטים מהם ריגלו עבור בנצינגר במזרח גרמניה ובמדינות קומוניסטיות אחרות במזרח אירופה.[11]

הממונה על בנצינגר במטה בפולאך היה ד"ר קורט קוהלר, מנהל קבוצה מס' 3 האחראית על מודיעין מסכל. כמו בנצינגר, קוהלר שירת באבוור בזמן המלחמה ונודע כנאצי אידיאולוגי ומשוכנע. גם הוא וגם בנצניגר הקיפו את עצמם ביועצים עם עמדות דומות. "באותו הזמן", נזכר קוהלר, "היינו כולנו נאצים ואמרנו זאת גלויות."[12] בברכתו של קוהלר, העסיק בנצניגר את המספר הגדול ביותר של ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו ביחס לארגונים חיצוניים אחרים, ובוודאי שביחס למטה בפולאך. מטה הארגון החיצוני בקרלסרוהה התמלא במהירות בטיפוסים מפוקפקים, שכל אחד מהם גייס את רעיו באמצעות רשתות ותיקי המלחמה של הס"ס. המגייסים נהגו להלבין את העבר של חבריהם, וכך הפכו תליינים ל"אנשי ביצוע" ומענים, כבמטה קסם – ל"מתורגמנים". במקרה אחד, העסיקה הנציגות הכללית איש גסטפו לשעבר ואנס מורשע, בסיועם הפעיל של האמריקאים. "הוא לא היה אחד מאותם סוכני גסטפו פומפוזיים ולא סובלניים", כתב אחד מעובדי הנציגות על היינריך רייזר, פושע שנשא באחריות לפוגרומים, עינויים ורצח של קורבנות רבים מספור. רייזר, בתורו, גייס ותיקי גסטפו אחרים לנציגות הכללית .[13]

כתוצאה מכך, המספר הקטן יחסית של ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי בתוך ארגון גהלן גדל במהירות עם כל שנה חולפת. אם ב-1950 אלו מנו רק כ-4 אחוזים מכוח האדם של הארגון, שיעורם טיפס ל-6.1 אחוזים רק שנה אחת לאחר מכן. הוא נותר יציב ואף ירד משמעותית בשנים הבאות, אך רק מפני שבמהלך שנות החמישים גויסו סוכנים צעירים רבים שלא שירתו בארגוני מודיעין וביטחון נאציים. להבדיל מחלקם היחסי באחוזים, המספר המוחלט של ותיקי הס"ד, הגסטפו ומשטרת השדה החשאית כמעט הכפיל את עצמו בין 1952 ל-1955, מ-15 ל-30 לכל הפחות. ביולי 1963, גהלן עצמו הודה בפני הקנצלר אדנאואר כי 32 מעובדיו שירתו במשרד הראשי לביטחון הרייך (כולל בס"ד ובגסטפו), ושבעה נוספים במשטרה השדה החשאית, סך הכל 0.85 אחוזים מכוח האדם הכולל. רבים מאלו, ביניהם רוצחים שנטלו חלק בשואה ובפשעים אחרים נגד האנושות, החלו את הקריירה שלהם בנציגות הכללית.[14]

התפקיד של אותם סוכני מודיעין נאצים לשעבר היה לחדור לתוך השטאזי וה-MGB (ארגון הביון הסובייטי ששינה את שמו ב-1954 לקג"ב) ולאתר סוכנים קומוניסטים שפעלו במערב גרמניה. הם רחרחו בתוך מפלגות פוליטיות, איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. לפעמים ריגלו גם אחרי פעילים ניאו נאצים, במיוחד אם אלו הפגינו עמדות אנטי-מערביות, התנגדו לחימושה מחדש של גרמניה כחלק מהגוש המערבי או נחשדו בקשרים עם מזרח גרמניה. לבסוף, סוכנים אחרים של הנציגות סרקו את העיתונות בכדי לחפש מאמרים ביקורתיים נגד ארגון גהלן, ואף ניסו לחדור לסוכנויות מודיעין מתחרות בתוך גרמניה המערבית. אנשיו של גהלן, הן בפולאך והן בקרלסרוהה, לא ראו הבדל בין אויבים של הארגון לאויבי המדינה. אלו גם אלו הוקעו כקומוניסטים מסוכנים.[15] גהלן עצמו לא נטה להתערב בעבודה של הנציגות הכללית, אולם השתמש בתוצריה בכדי להרחיב את סמכותו ותחום השפעתו. אם חתרנות קומוניסטית נחשבה לאיום הגדול ביותר על הרפובליקה הפדרלית בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הרי שחשיפתה היתה דרך מצויינת להעצמה אישית ומוסדית. גהלן לקח עליו את תפקיד המתריע בשער וצייד הקומוניסטים הראשי, בכדי לחזק את מעמדו כאיש הביון המשמעותי ביותר במערב גרמניה.[16]

ג'יימס קריצ'פילד, הנציג הבכיר של ה-CIA בפולאך, לא שבע נחת מעבודתם של קוהלר ובנצניגר, והתריע כי קרלסרוהה הפכה למקלט לטיפוסים מפוקפקים מהס"ס עם נהלי ביטחון רשלניים ורופפים. לכן, חשד כי נחדרה זה מכבר בידי השטאזי וה-MGB. בנוסף, הוא ביקר בחריפות את התוצרים המודיעיניים של הנציגות, והגדיר אותם כחובבניים, אפילו כחסרי ערך. ובכל זאת, קריצ'פילד לא עשה דבר בכדי לבלום את מבצעי המודיעין המסכל של קוהלר ובנצניגר, טעות שהתחרט עליה כעבור שנים.[17]

pic

מבצע כוונת: ציידי קומוניסטים מהגסטפו ופנטזיית "התזמורת האדומה"

מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950, הגבירה את הפחד מחתרנות קומוניסטית במערב גרמניה. הקנצלר קונרד אדנאואר חשש כי גיס חמישי קומוניסטי יסייע לפלישה ממזרח גרמניה, אם וכאשר תתקיים, באמצעות פעולות טרור ומבצעי חבלה.[18] גהלן, ששימש כשופר של קוהלר ובנצניגר בממשלה הפדרלית, הזהיר כי יש להיזהר לא רק מקומוניסטים גלויים אלא גם מאנשי שמאל מתונים, ליברלים אנטי-סובייטים, נאצים ותיקים וניאו נאצים, מפני שכמעט כל אחד מהם יכול להיות סוכן סובייטי או לפחות "אידיוט שימושי".[19] ביולי 1950, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, התיר אדנאואר לגהלן להשתמש בקבוצת המודיעין המסכל שלו בכדי לעקוב אחרי מרגלים קומוניסטים בשטח הרפובליקה הפדרלית. שנה לאחר מכן, קיבל גהלן אישור דומה גם מהנציבים של בעלות הברית, שעדיין שימשו כסמכות העליונה בגרמניה הכבושה.[20]

בברכתו של גהלן, החלו קוהלר, בנצניגר וחבריהם בקמפיין מודיעין מסכל בשם "מבצע כוונת" (Operation Fadenkreuz), שהפך במהירות לציד מכשפות אנטי-קומוניסטי. בלהט המצוד, החיו קוהלר ובנצניגר את מיתוס "התזמורת האדומה" הישן של הגסטפו. במהלך המלחמה, עצרו ארגוני ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית מספר רב של לוחמי התנגדות מהשמאל ופקידים אנטי-נאצים שמסרו מידע לסובייטים. לכל האנשים הללו, שלא היה תמיד קשר ביניהם, קרא הגסטפו "התזמורת האדומה" (Rote Kapelle), כדי ליצור תדמית כוזבת של מזימת ריגול קומוניסטית כלל-אירופית.

לאחר המלחמה, סוכני גסטפו שהיו מעורבים ברדיפתם של אותם לוחמי התנגדות יצרו קשר עם ה-MI6 הבריטי וה-CIC האמריקאי, וטענו בתוקף כי התזמורת האדומה עדיין קיימת ועוסקת בריגול פרו קומוניסטי בכל רחבי אירופה. אולם ב-1948, לכל המאוחר, הן הבריטים והן האמריקאים דחו את תיאורית הקונספירציה הזאת כמופרכת וחסרת רלוונטיות לתמונה האמיתית של הריגול הקומוניסטי ביבשת. בכל זאת, ה-CIC  הגן על אותם סוכני גסטפו ממעצר והסגרה, בעיקר בכדי להסתיר את העובדה שעמדו בקשר בעבר עם צבא ארצות הברית. אחדים מאותם סוכני גסטפו לשעבר ניסו, בהצלחה רבה, למכור את האטריות המחוממות שלהם לקוהלר, בנצניגר וארגון גהלן.[21]

עבור הנציגות הכללית, חשיפת ה"תזמורת האדומה" הפכה למשימה מרכזית על גבול האובססיה. לודוויג אלברט, סוכן לשעבר במשטרת השדה החשאית שניהל את סניף הנציגות בפרנקפורט, התריע כי אינטלקטואלים שמאליים שהתגוררו על גדותיו של אגם בודנזה, ליד הגבול השוויצרי, שימשו למעשה כקָשַרים ברשת ריגול קומוניסטית. הדוחות של אלברט וסוכנים אחרים היו מבוססים על שמועות עמומות, רמזים, הלשנות אנונימיות ורטוריקה מעגלית, שנוסחה בתחכום בכדי להסתיר את העדרן האמיתי של ראיות מוצקות. בהדרגה, התגבשה בנציגות הכללית תמונה מסוייטת של רשת ריגול קומוניסטית כל יכולה, מזימה חובקת כל נגד המערב.[22]

באביב 1950 כתב היינריך רייזר, אחד מותיקי הגסטפו שעבדו בנציגות הכללית, דו"ח עבה כרס על התזמורת האדומה, ובו הציג אותה כהידרה רבת ראשים שחלשה על כל קבוצות ההתנגדות האנטי-נאציות מתקופת המלחמה (לרבות ההתנגדות הצבאית והשמרנית, היינו - קושרי 20 ביולי 1944), פרטיזנים יוגוסלבים ומרגלים קומוניסטים מערביים כמו אלג'ר היס וקלאוס פוקס. לבסוף, הוא התריע כי אותן רשתות עדיין קיימות, ואפילו עוברות בירושה מדור לדור. במקרה אחד, ביזארי במיוחד, אישה צעירה נחשדה במעורבות בתזמורת האדומה, רק משום שמישהי שאולי היתה אמה נעצרה פעם בידי הגסטפו בפריז בחשד לפעילות קומוניסטית. רייזר חשד גם בניצולי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, בני משפחה וחברים של לוחמי התנגדות שהוצאו להורג בידי הנאצים, ואפילו באלו שזוכו על ידי הגסטפו או בית הדין העממי של היטלר.

בשלהי 1951, הנציגות הכללית כבר החזיקה בכרטסת של 900 עמודים לפחות, עמוסים עד אפס מקום בשמות של חשודים. שלא כמו ברייך השלישי, לא ניתנה להם הסמכות לעצור ולענות אזרחים, ולכן העבירו את המידע לרשויות המערב גרמניות ולשלטונות הכיבוש האמריקאי. למרבה המזל, קורבנות ציד המכשפות לא סבלו מכך יותר מדי, ובוודאי לא במידה מקבילה לקמפיין הרדיפה של הסנאטור מקארתי בארצות הברית עצמה. ההשלכות המשמעותיות היו דווקא בתחום ביטחון הפנים. כי בעוד אנשי הנציגות הכללית וקבוצת המודיעין המסכל רדפו אחרי רוחות רפאים פרי דמיונם, הכפישו לוחמי התנגדות ואספו מידע על אזרחים תמימים, הם היו עוורים לחלוטין למרגלים קומוניסטיים אמיתיים שחדרו לשורותיהם. אלו הגיעו לא מהמילייה השמאלי או הליברלי, אלא דווקא מקרב ותיקי המודיעין של הס"ס.[23]

ההשגות של קריצ'פילד ואנשי CIA אחרים היו, בסופו של דבר, נכונות: סוכנים סובייטים חדרו לנציגות הכללית כמו תולעים לגוש בשר רקוב. הבעיה התחילה במבנה הרופף של ארגון גהלן, ובאוטונומיה מרחיקת הלכת שניתנה לארגונים החיצוניים למיניהם. אנשי הביטחון של פולאך, למשל, לא החזיקו בסמכות ביצועית על הארגונים החיצוניים, ולא הורשו לחקור עובדים או להחרים מסמכים ללא רשות ראשי הארגונים. אלו שמרו על האונוטומיה שלהם בקנאות והתנגדו בעוצמה רבה כל כך להתערבות חיצונית, עד שכונו בלעג "הברונים של המודיעין."[24]      

פרשה אחת, שהתרחשה בשלהי קיץ 1951, אמורה היתה לשמש כתמרור אזהרה לבנצינגר, קוהלר וגהלן. באותה תקופה, הנציגות הכללית העסיקה את הנס זומר, פושע מלחמה מהס"ד שנשא באחריות לשריפת בתי כנסת ומעשי טבח של לוחמי התנגדות צרפתים. היינריך רייזר ערב לו באופן אישי, בדיוק כפי שערב לפושעים רבים אחרים, והבטיח לארגון גהלן כי "גישתו [של זומר] כלפי המערב חיובית במאת האחוזים." המשימה של זומר היתה לרגל בתוך ארגונים ניאו-נאציים וקבוצות ימין קיצוני אחרות, בכדי לאתר נאצים לשעבר שעבדו עבור שירותי המודיעין של ברית המועצות או של מזרח גרמניה.[25]

באותו הזמן, ניהל זומר מגעים עם ותיק ס"ס אחר שהציע לו לעבוד עבור השטאזי. הוא דיווח לארגון גהלן, ושם ניסו "להכפיל" אותו, כלומר הורו לו להעמיד פנים שהוא נאצי ממורמר שמעוניין לעבוד עבור מזרח גרמניה. הכוונה היתה להשתמש בו כסוכן כפול בכדי לחשוף את מערך הגיוס המזרח-גרמני. ארגון גהלן אכן הצליח להשמיד רשת גיוס מסויימת שהורכבה, כרגיל, מותיקי ס"ס. אולם למרבה האירוניה, זומר היה למעשה סוכן משולש, שנאמנותו האמיתית היתה נתונה למזרח גרמניה. הוא הוסיף להונות את מפעיליו עד 1953, אז פוטר כתוצאה מלחץ אמריקאי. לאחר מכן הפך לסוחר נשק, הוסיף לעבוד עבור השטאזי ואסף מודיעין על קציני ס"ס ששירתו בארגון גהלן.[26]

pic1


היינץ פֶלְפֶה: הסוכן הסובייטי המסוכן מכולם

אולם ותיקים אחרים של ארגוני מודיעין וביטחון נאציים שירתו את ברית המועצות ואת מזרח גרמניה לזמן ארוך וביעילות גדולה בהרבה מזו של זומר. המסוכן שבהם, היינץ פֶלְפֶה, נולד בשנת 1918 בעיר דרזדן שבסקסוניה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת במדורי שוויץ והולנד ב-ס"ד – חוץ לארץ, שירות ריגול החוץ (מחלקה 6) של המשרד הראשי לביטחון הרייך. מספר פעמים התנדב לשרת באיינזצגרופן, יחידות הרצח הניידות שפעלו בחזית המזרח, אולם סורב שוב ושוב.[27] מכריו תיארוהו כ"אדם אינטליגנטי עד מאד אך נטול חום אישי... עם הערכה גבוהה ליעילות וסמכות, אך רגיש לחנופה, ומסוגל למופעים ילדותיים כמעט של נקמנות." פלפה נודע כטיפוס יהיר ואכזרי כלפי אלו שלא היו בעמדת סמכות, ולפיכך סבל מחוסר פופולריות ניכר בקרב עמיתיו והכפופים לו.[28]

פלפה עבר דרך ארוכה בטרם הפך לחפרפרת הבכירה של מוסקבה בשירות הביון המערב גרמני. כמו ותיקים רבים של מערך הביטחון הנאצי, נעצר מיד לאחר המלחמה, ולפי עדותו שלו, שוביו הקנדים התעללו בו, עינו אותו ובזזו את רכושו.[29] מיד לאחר השחרור, נקלע פלפה למצב ביש. הוא היה מרושש וחיפש עבודה נואשות, במיוחד במקצוע המשטרתי שלו הורגל. עם זאת, לא הצליח להשתלב בכוח המשטרה החדש של מערב גרמניה. לימים, כתב פלפה לא מעט על שנאתו לבריטים ששרפו מהאוויר את עירו האהובה, דרזדן, ובתוכה גם את בית ילדותו.[30] אולי אכן שנא אותם, אך הדבר לא הפריע לו לשרת כמודיע עבור שירות הביון הבריטי, MI6. הבריטים, שחקרו אותו היטב במהלך מעצרו במחנה השבויים, ידעו ששירת בעבר כקצין ס"ד, אולם בכל זאת שכרו אותו ביולי 1947 כמומחה למלחמה בקומוניזם. לאחר מכן, סייעו לו להלבין את עברו ולעבור את תהליך הדה-נאציפיקציה. שנתיים לאחר מכן, בעקבות הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבד פלפה לזמן קצר בשירות בטחון הפנים שלה (גלגול קודם של המשרד הפדרלי להגנת החוקה) ובמשרד הממשלתי לעניינים כלל-גרמניים, שוב כמומחה לאיתור סוכנים קומוניסטים. הוא פוטר לאחר שמעסיקיו גילו שניסה למכור מידע למפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה ולסוכנויות ידיעות מקומיות.[31]

רק במרץ 1950 זיהה פלפה הזדמנות עסקית טובה יותר, כאשר פגש את הנס קלמנס וארווין טיבל, שני ותיקי ס"ס נוספים מעירו, דרזדן. בתקופה הנאצית, כל השלושה היו שייכים לחבורת שתייה שנפגשה מדי שבוע באחד מגני הבירה של העיר העתיקה. קלמנס, שהרוויח את לחמו לפני התקופה הנאצית כנגן פסנתר בבתי קולנוע, נודע כסוכן ברוטלי במיוחד של הגסטפו בדרזדן. הבלשן והיומנאי היהודי ויקטור קלמפרר, אחד מקורבנותיו, כינה אותו "המתאגרף", "בחור בלונדיני גדול" שהכה ואיים להרוג אותו "פשוט משום שאתה יהודי."[32] ב-1944, כקצין ס"ס ברומא, השתתף בטבח המפורסם של אזרחים איטלקיים בפוסה ארדיאטינה. מספר שנים לאחר תום המלחמה העבירה לו אשתו, שנותרה בדרזדן, הצעה מפתה לעבור עבור הביון הסובייטי. במשך זמן מה שקל לעקור למזרח התיכון ולעבוד, כמו ותיקי ס"ס אחרים, כיועץ צבאי בסוריה או במצרים, אולם לאחר מחשבה החליט לקבל את ההצעה הסובייטית. באותו הזמן "שנא את האמריקאים שנאה עמוקה" ורצה "לנקום בהם פי שלוש ופי ארבע" על ההתעללות בו כשבוי מלחמה ועל הפצצת דרזדן, שכמה מקרוביו נספו בה. הוא היה זקוק לכסף והשתוקק להרפתקאות מסעירות, ולבסוף, האמין שהמזרח הקומוניסטי ינצח במלחמה הבאה. במלחמת העולם הראשונה והשנייה שירת את הצד המפסיד, ועכשיו, סוף סוף, שאף להצטרף למנצחים.[33]

הסובייטים הורו לקלמנס לגייס סוכנים נוספים בקרב ותיקים של שירות הביטחון והמודיעין הנאציים. כך גייס את חברו ארווין טיבל, והמשיך לנסות ולגייס את פלפה, אותו ראה כאדם שחלק הן את ההרפתקנות שלו והן את שנאתו לבריטניה ולארצות הברית. בכך, נטל קלמנס הימור מסוכן. לאחר ששמע את ההצעה, ניסה פלפה להמליץ על קלמנס כסוכן כפול עבור ה-MI6 הבריטי וארגון גהלן – הצעה שהיתה יכולה להוביל למעצרו של האחרון. מכל מקום, הן הבריטים והן המערב-גרמנים דחו את ההצעה.[34]

ב-15 באפריל, 1950, החליטו אנשי ה-MI6 לפטר סוף סוף את פלפה בשל חוסר אמינותו ועברות ביטחון מידע רבות שביצע, אולם באופן אירוני, גם בשל נסיונו "להכפיל" את קלמנס. הבריטים חשדו בקלמנס, כמוהו כותיקי ס"ד אחרים, והפיקו במהירות תובנה שתעלה לעמיתיהם המערב-גרמנים בדם ודמעות רבות בעתיד: ותיקים של מערך הביטחון הנאצי הסתובבו לעיתים קרובות באותם המעגלים החברתיים. כשאחד מהם עבד עבור המזרח הקומוניסטי, הוא היה יכול לגייס בקלות את האחרים, כמו וירוס מחשבים שמנגע רשת אינטרנט צפופה. הסכנה היתה משמעותית במיוחד בקרב ותיקי ס"ס שחלקו רקע ביוגרפי, במקרה זה – מוצא משותף מדרזדן.[35]

לאחר הדחתו של פלפה מהשירות הבריטי, קיבל ברצון את הצעתו של קלמנס לעבוד עמו כסוכן סובייטי. לא רק הכסף הניע אותו, אלא גם יצר ההרפתקנות, וכפי שקצין CIA אחד נזכר לימים, "הסיפוק שהפיק מהתחושה שהוא מטפלל שני כוחות פוליטיים רבי עוצמה."[36] מהצד הסובייטי, עבדו פלפה וקלמנס עם המפעיל "מקס" (איוון סומין), שניהל את המבצע מתחנת ה-MGB בדרזדן. מקס, קצין איסוף מנוסה, פינק את הסוכנים שלו ברסיטלים פרטיים לפסנתר, ומפעם לפעם הזמין אותם להנות מיין משובח ומעדנים כמו לובסטרים, המנה האהובה על קלמנס ("אתן את חיי למען לובסטרים", אמר לימים). לאחר שלב הגיוס, העביר את סוכניו למפעיל שני, צעיר מלוטש בן 23. הסוכן הסובייטי יפה התואר, הבלונדי ותכול העיניים, הציג את עצמו בגרמנית מושלמת כ"אלפרד" (שמו האמיתי היה ויטלי קורוטקוב). הוא העניק לקלמנס ולפֶלְפֶה את הכינויים "פטר" ו"פאול".[37]

כמשימה ראשונה, הורה אלפרד לקלמנס ופלפה לחדור לארגון גהלן. קלמנס החליט להשתמש בקשריו מימי המלחמה כדי להכות בנקודת התורפה החלשה ביותר: הנציגות הכללית בקרלסרוהה. כפי שנכתב לעיל, בנצינגר גייס את אנשיו תוך שימוש ברשתות ותיקי המלחמה של הגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית. וילהלם ("וילי") קריכבאום, קצין נוסף מדרזדן, מפקדה לשעבר של משטרת השדה החשאית ורוצח המונים ידוע לשמצה, עבד אף הוא עבור בנצינגר. המשימה שלו היתה לסרוק את קהילת שירותי הביטחון הנאציים בכדי למצוא מועמדים ראויים לארגון גהלן – שיקוף מראה מושלם של המשימה שנתן אלפרד לקלמנס ופלפה. שני הצדדים הניצים במלחמה הקרה חיפשו נאצים לשעבר. בפגישה עם קלמנס, אמר קריכבאום כי "הכנופייה הישנה" נמצאת עתה בארגון גהלן, והזמין אותו להצטרף. לבסוף, גייס הן אותו ואת פלפה לנציגות הכללית.[38]

ב-1 בנובמבר 1951, רק חודשיים לאחר גיוסו למודיעין הסובייטי, התחיל פלפה לעבוד גם עבור ארגון גהלן. הוא העביר דוחות לקלמנס, ששלח אותם ל-MGB בדרזדן (דרך רעייתו) בקופסאות של מזון תינוקות. מאוחר יותר, הוא ופלפה דרשו לתקשר עם המודיעין הסובייטי ישירות, ונהגו להיפגש עם אלפרד באקווריומים, בתי קולנוע, קתדרלות ומקומות ציבוריים אחרים במערב ברלין, וינה ובריסל. לפעמים פשוט החליפו חומר ביער או בשוליים של הכביש המהיר המוביל לברלין. אם היה צורך בפגישה ממושכת יותר, אלפרד הזמין את הצמד לבתי מבטחים של ה-MGB במזרח העיר.[39]

כלפי ארגון גהלן, הציג פלפה את עצמו כאנטי-קומוניסט קנאי. הוא השתתף בציד המכשפות נגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית, ובהדרגה בנה לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל. קלמנס, מנגד, לא הצליח להתקדם וחש מופלה בארגון גהלן. "על קציני גסטפו וס"ד", נזכר, "הוטלו עבודות מלוכלכות ברמות הנמוכות של הארגון", ואלו סבלו מאפלייה מצד "ותיקי וורמאכט ולוחמי התנגדות [אנטי-נאציים]".[40] קלמנס הגזים בפראות, מפני שהיו מעט מאד לוחמי התנגדות אנטי-נאציים לשעבר בארגון גהלן, ולעומתם, לא מעט ותיקי גסטפו וס"ד. עם זאת, כפי שראינו, גהלן אכן ריכז את ותיקי מערך הביטחון הנאצי ברמות הנמוכות, בעיקר בארגונים החיצוניים. בכך, סבל מהרע שבשני העולמות. בכך שהעסיק ותיקי מודיעין וביטחון נאצים חשף את עצמו לחדירה ולסחיטה סובייטית, ובכך שדחק אותם לשוליים, הבטיח שיהיו מתוסכלים ונכונים לבגוד.

מי שבוחן את הראיות נדהם מכך שקלמנס ופלפה לא נעצרו כבר בשלב מוקדם. שניהם גילו יהירות מסוכנת והעריכו את עורמתם שלהם יתר על המידה. למשל, הם התעקשו לפגוש את אלפרד וסוכני MGB אחרים באופן אישי, וסירבו להשתמש באמצעי ביטחון קשר שגרתיים כדוגמת בלדרים ומִשְלָשים (באנגלית: dead drops, מקומות מסתור מוסכמים מראש שמפקידים בהם מידע).[41] התנהגותו של פלפה היתה כה מוזרה, סקרנותו בנוגע לעניינים שחרגו מתחום אחריותו כה עזה, עד שעמיתים רבים חשדו בטוהר כוונותיו. למשל, מפעם לפעם נהג להופיע "במשרדים שונים ולבקש הא ודא כדי לקשור שיחה, ואז לסגת בטענה שהגיע למשרד הלא נכון." יתר על כן, פלפה שיקר דרך קבע בתחקירים בטחוניים, סילף את עבורו והשמיט פרטים רבים על שירותו בס"ד, דבר שהתגלה פעמים מספר בידי הממונים עליו. פעם אחת, אפילו "נעלם" למספר שעות במהלך ביקור במערב ברלין כדי להיפגש עם מפעילו הסובייטי.[42] אם ארגון גהלן או ה-CIA היו טורחים להתייעץ בעמיתיהם מה-MI6 או המשרד הפדרלי להגנת החוקה בנוגע לרקע של פלפה, היו מגלים שפוטר בשל קשרים מפוקפקים, שחיתות והתנהגות בלתי חוקית. יהיה אשר יהיה, החשדות כלפי פלפה טרם התגבשו בשלב הזה לכדי בסיס ראייתי מוצק.

את החקירה הרצינית הראשונה נגד פלפה ניהלה קבוצה מס' 66 של ה-CIC, שירות הריגול המסכל של צבא ארצות הברית בהיידלברג. אנשי ה-CIC, שחשדו בארגון גהלן והתנגדו לקשריו עם ה-CIA מהיום הראשון, נדהמו מאמצעי הביטחון הרופפים בשירות הביון המערב גרמני, וחשדו שהוא מחורר ככברה ומלא בסוכנים קומוניסטים. לכן, בראשית שנות החמישים ניהלו מבצע חשאי בשם "קמפוס", שנועד לאתר סוכני אויב בארגון גהלן ובארגוני מודיעין מערב גרמניים אחרים.[43]  באופן לא חוקי ובלי להתייעץ עם ה-CIA, הם החדירו סוכנים משלהם לארגון גהלן, ובמיוחד לנציגות הכללית בקלרסרוהה, בכדי למצוא ראיות לחדירה עוינת. כך, גייסו לא פחות מאשר את מנהל הנציגות הכללית, אלפרד בנצניגר, את ראש המשרד שלו בפרנקפורט, לודוויג אלברט, וקצין שלישי.[44] אולם מבצע קמפוס נגרר בלי תוצאות ממשיות, ול-CIC לא היתה כל סמכות פיקודית על ארגון גהלן. באופן הרה אסון, הם הסתירו מידע מהיחידים שדווקא כן היתה להם סמכות כזאת: אנשי ה-CIA. ג'יימס קריצ'פילד ועמיתיו, שלא ידעו דבר על החשדות נגד פלפה, הוסיפו להאמין כי הלה "קשר את עתידו האישי למערב והחליט להילחם באידיאולוגיה ובפרקטיקה הקומוניסטית." כך, פצצת הזמן של פלפה וקלמנס הוסיפה לתקתק.[45]


מהלך סובייטי ראשון: מבצע זיקוקים

מרגע שהחדירו את פלפה לתוך ארגון גהלן, התנהגו אלפרד ויתר המפעילים הסובייטים כשחקני שחמט מנוסים. מחד, ניסו לנצל את המרגלים שהחדירו בכדי לפגוע בארגון, אך מאידך, תכננו כל מהלומה שכזאת בקפידה בכדי לא לחשוף את הנכסים שלהם לפגיעה, ולהיפך – לבצר את מעמדם. תכנון זה כלל תזמון מדויק, ניצול הזדמנויות, מהלומות ממוקדות באלו שאיתרע מזלם לחשוד בפלפה, ובעת הצורך – גם נכונות להקרבה של סוכנים ונכסים נחותים יותר.

ב-1 באוקטובר, 1953 סיפקו גהלן ואנשיו לסובייטים הזדמנות למהלך משמעותי ראשון. בתאריך זה, החליטו ראשי הארגון להעביר  את פלפה למטה בפולאך, הרחק מהנציגות הכללית.  כעת שירת במדור הסובייטי של קבוצת הריגול המסכל, תחת פיקודו של ד"ר קורט קוהלר.[46]  עם יציאתו של פלפה מהארגון החיצוני, החליטו שחקני השחמט של ה-MGB שהגיע הזמן להשתמש בבני חסותם מהשטאזי בכדי להנחית עליו מכה ניצחת. הביון המזרח גרמני פתח בגל מעצרים שזכה לשם "מבצע זיקוקים", ובמסגרתו עצר סוכנים של ארגון גהלן ומשתפי מקומיים ברחבי מזרח גרמניה. עד סוף שנת 1953, לפחות 94 סוכנים ומרגלים, בערך עשרים אחוז מאנשיו של גהלן במזרח גרמניה, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח. רבים אחרים נאלצו לחזור מערבה מפני שסיפור הכיסוי שלהם נשרף.[47]

הנציגות הכללית היתה אחת מהמטרות המרכזיות של המבצע. ב-26 בנובמבר, עובד נציגות ואיש ס"ס בשם וולפגנג הוהר חצה את הקווים למזרח ברלין. רק באותו היום, הבין בנצינגר לחרדתו כי הלה היה למעשה סוכן מזרח גרמני. יתכן מאד שעריקתו של הוהר היתה צעד מכוון בכדי להגן על פלפה וקלמנס. אלו נתנו לסובייטים כבר מידע מפורט על הנציגות הכללית, ועתה, בגידתו של הוהר היתה יכולה להסביר מדוע ה-MGB והשטאזי ידעו עליה כל כך הרבה.[48]  בעוד סוכנים ומרגלים של גהלן נעלמו לבתי כלא במזרח גרמניה, מכונת התעמולה של הרפובליקה הדמוקרטית החלה להלום בתופים כנגד גהלן וארגונו, ובמיוחד הדגישה את נוכחותם של פושעים נאצים בשירות הביון. המזרח גרמנים חשפו את כל מה שידעו על הנציגות הכללית: שמות של סוכנים, כתובות של קצינים ופרטים רגישים רבים אחרים. אנשי ה-CIC האמריקאי העריכו כי לפחות שבעים אחוז מהמידע הזה הגיע מ"קבוצת ותיקי הס"ד" ששירתו בנציגות. המזרח-גרמנים הוקיעו כמובן גם את פלפה בכדי להסיר ממנו כל חשד.[49]

התוצאה היתה הרסנית עבור בנצניגר והנציגות הכללית, שגהלן נאלץ לארגן מחדש ולמעשה לדחוק לשוליים. אולם פלפה דווקא שגשג. מפני שכבר לא שירת בנציגות הכללית, לא היה עליו לקחת אחריות למשבר שפקד אותה. בו בזמן, מפני שהגיע לקבוצת המודיעין המסכל זה לא מכבר, הוא לא היה צריך לקחת אחריות גם למחדל הבטחוני בארגון כולו. יתר על כן, מפני שהמשבר היה קשור לביטחון, המסקנה הטבעית היתה שיש לחזק את תחום המודיעין המסכל, תחום ההתמחות של פלפה. איש לא בדק האם לו עצמו היה קשר ל"מבצע זיקוקים". כפי שראינו קודם לכן, אנשי הביטחון והמודיעין המסכל של גהלן זיהו חפרפרות וסוכנים כפולים עם אנשי שמאל, בעלי קשרים לארגונים קומוניסטיים או לוחמי התנגדות אנטי-נאציים, אך בשום אופן לא עם ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי.[50]


מהלך סובייטי שני: הסיכול הממוקד של לודוויג אלברט

אחד היחידים שדווקא כן חשדו בפלפה היה לודוויג אלברט, סגן המנהל של הנציגות הכללית ולשעבר ראש הסניף החשוב בפרנקפורט. הרקורד של אלברט עצמו היה רחוק מלהיות נקי. כמו סוכנים רבים בנציגות הכללית, הוא היה ותיק של מערכת הביטחון והמודיעין הנאצית, ובאופן ספציפי – משטרת השדה החשאית, גוף שאחראי לירי המוני ביהודי ברית המועצות. אולם מפני שהמסמכים של אותו גוף משטרתי הושמדו כמעט לחלוטין בסוף המלחמה, אנו יודעים מעט על היקף מעורבותו האישית באותם פשעים. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, מצא אלברט את דרכו לנציגות הכללית והועסק שם כמנהל המשרד החשוב בפרנקפורט. מאוחר יותר, רכש לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל וסגן המנהל של הארגון החיצוני. תפקידו היה לאסוף מידע על חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ובמיוחד על קשריהם עם ספינת האם במזרח גרמניה. בכדי לאתר חדירה קומוניסטית, הפעיל רשת של סוכנים במספר משרדי ממשלה וסוכנויות ביטחון מערב גרמניות, ואפילו החזיק כמה מרגלים משלו בשטח מזרח גרמניה. כמו יתר חבריו לנציגות, הוא היה מעורב בציד המכשפות כנגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית.[51]

לאחר האסון של מבצע זיקוקים, קיבל אלברט לתחום אחריותו את החקירה הפנימית בפולאך ובארגונים החיצוניים, תוך ניסיון לאתר כמה שיותר מהחפרפרות הסובייטיות והמזרח גרמניות. אף שגהלן עצמו הורה על החקירה, אלברט גילה מהר מאד שהוא נהנה מתמיכה מוגבלת בלבד ממנהיג הסוכנות או ממנהלי הארגונים החיצוניים. היחסים שלו עם גהלן ויועציו הפכו למתוחים, כאשר הזהיר שוב ושוב שהרקב התפשט מהארגונים החיצוניים למפקדה הראשית בפולאך. במיוחד חשד בהיינץ פלפה וחבריו, שטיפסו מחורבות הנציגות הכללית למטה בפולאך. הוא טען כי המידע שהתפרסם על ידי גופי התעמולה המזרח גרמניים לא היה יכול להגיע רק מוולפגנג הוהר, מפני שחלקו היה ידוע רק לבכירי הנציגות הכללית. אלברט התריע כי תיקים שפלפה עבד עליהם הודלפו לאויב באופן חלקי או מלא. במהלך חודשים רבים, פלפה התעניין "בנושאים רבים מחוץ לתחום אחריותו", ותיק מסויים שהכיל מידע על קשריו הישנים למזרח גרמניה "נעלם באופן מסתורי".[52]

אף כי אלברט עצמו שירת בעבר במשטרת השדה החשאית, ארגון נאצי שהיה מעורב ברצח עם, הוא הצביע בצדק על הסכנות שבהעסקתם של אנשי ס"ד, שעברם הפלילי יכול לשמש כמושא לסחיטה, ולפיכך מנוף לגיוס בידי שירותי המודיעין הסובייטיים. אולם גהלן לא רק סתם את אוזניו לכל ההאשמות נגד פלפה, אלא סירב גם להדק את נהלי הביטחון או את שליטתו של המטה בארגונים החיצוניים. "שירות חשאי לא אמור להיות בעל מבנה מאורגן כמו צבא," הוא ויועציו אמרו שוב ושוב. אלברט המתוסכל, ששימש במקביל גם כחפרפרת אמריקאית, דיווח על החשדות נגד פלפה גם למפעיליו ב-CIC. מומחי המודיעין של ה-CIC העריכו אותו כמקור אמין, אבל עדיין לא דיווחו לספונספרים של גהלן מ-CIA.[53] למעשה, החשדות של אלברט קיבלו אישור גם ממקורות אחרים. ב-1954, עריק סובייטי בשם פיוטר דריאבין, מומחה לריגול מסכל מתחנת ה-MGB בוינה, סיפר ל-CIA כי הסובייטים מחזיקים שתי חפרפרות בארגון גהלן, סוכנים שנושאים את שמות הקוד "פטר" ו"פאול". כעת, ה-CIA הכיר את שמות הקוד של פלפה וקלמנס, אבל עדיין לא את שמותיהם האמיתיים.[54]

פלפה הערמומי הבין מיד שאלברט מתחיל לעלות על עקבותיו. הסובייטים, שחשו אף הם בסכנה הממשמשת ובאה, הבינו בוודאי שעליהם לדאוג להיפטר מאלברט וחקירותיו החטטניות. בכדי לעשות זאת, הם פתחו במבצע הטעייה תחת שם הקוד "לילי מרלן". במסגרת המבצע, ביקש המודיעין הסובייטי מאחד מסוכניו להפקיד מסמך סודי במִשְלָש מתחת לפנס רחוב בעיר המערב-גרמנית לודוויגסבורג. לאחר מכן, סוכן שני דיווח למשטרה המקומית שראה פעילות חשודה ליד הפנס, ושלישי נשלח לרוקן את המשלש רק בכדי להיעצר על ידי המשטרה. בתוך המשלש, המשטרה מצאה תזכיר שהכיל מידע מפורט על המבנה הארגוני והמבצעים של הנציגות הכללית. כעת היה ברור לרשויות מערב גרמניה כי הסובייטים החזיקו לפחות חפרפרת אחת בצמרת הארגון החיצוני. גהלן ויועציו, שקיבלו לידיהם את המסמך, הסיקו שרק מנהל הנציגות, אלפרד בנצינגר, או סגנו לודוויג אלברט, היו יכולים לתת ל-MGB תמונה מפורטת ומלאה כל כך. פלפה כבר לא היה חשוד, מפני שעזב את הנציגות הכללית מיד לאחר האסון של מבצע זיקוקים ועבר למטה בפולאך. בכדי להגן על פלפה, התועמלנים של מזרח גרמניה הוקיעו אותו שוב בראש חוצות כסוכן של גהלן וקצין ס"ס לשעבר.[55]

סוכנות הביון הסובייטית, שבינתיים שינתה את שמה מ-MGB לקג"ב, הנחיתה את המכה הסופית על אלברט ב-30 ביוני, 1955. באותו תאריך, עצרו הרשויות המערב-גרמניות בלדר של השטאזי על אישומים שלא היו קשורים לענייני ריגול. במהלך החקירה, הציע אותו בלדר לגלות את כל מה שידוע לו על פעילות השטאזי במערב גרמניה בתמורה לחסינות משפטית. הוא הסגיר כמה סוכנים מזרח גרמניים זוטרים, בתוספת לדג אחד שמן – לודוויג אלברט. הבלדר נתן לחוקריו תיאור מדוייק של אלברט, ביתו ומכוניתו, ואף העיד כי ראה אותו מחליף כסף עם סוכן שטאזי ביער. מאוחר יותר, נתפס אותו בלדר בשקרים, לרבות נסיונות לטפול האשמות שווא על מספר אישים. כפי שהאמריקאים שיערו, כמעט וודאי שהוא נשלח במכוון בידי הקג"ב.[56]

אלברט, ששמע כי המשטרה מתכוונת לבצע מעצרים בעקבות עדותו של הבלדר, לא האמין שהוא עצמו חשוד בפרשה. להפתעתו הרבה, המשטרה פשטה על ביתו, ושם מצאה שטיחים פרסיים יקרים, יקרים מדי בכדי שימומנו ממשכורתו הצנועה של עובד מדינה מערב-גרמני. בנוסף, הם מצאו מסמכים מסווגים שסודרו בשלוש ערמות נפרדות, בקשות מידע שהודפסו על מכונת כתיבה אמריקאית, קורא מיקרופילמים מתוצרת מזרח גרמניה ו-9000 מרקים במזומן. אלברט נעצר, והמשטרה האשימה אותו בריגול בו זמני עבור ה-CIC האמריקאי והשטאזי המזרח גרמני. אשתו אמרה לבלשים שאם בעלה לא יספק ראיות משכנעות, עדיף שכבר יתלה את עצמו.[57]

אלברט הכחיש את כל ההאשמות, והוסיף להתעקש כי החפרפרת האמיתית עדיין מסתובבת באופן חופשי במסדרונות פולאך. לזמן מה, המנהל שלו, בנצינגר, ניסה להגן עליו, אולי מתוך חשש שאלברט יסגיר את קשריו שלו (של בנצינגר) עם ה-CIC. מכל מקום, המאמצים התגלו כחסרי תועלת. קורט קוהלר, ראש קבוצת המודיעין המסכל, רמז לבנצינגר שכדאי לו לצאת לחופשה.[58] בעוד אלברט נמק בכלא, ראש המודיעין הצבאי האמריקאי, גנרל ארתור טרודו, עשה ניסיון אחרון להשתמש בגילויים של הסוכן שלו, אלברט, בכדי להגן על ארגון גהלן מחדירה סובייטית. הוא פנה לקנצלר קונרד אדנאואר במהלך ביקורו בארצות הברית, והזהיר אותו כי ארגון גהלן מלא בחפרפרות סובייטיות. במקום לפתוח בחקירה מקיפה, אדנאואר הסתפק בדיווח ל-CIA. אלן דאלס, מנהל הביון המרכזי, חש מושפל על ידי ההתערבות של טרודו בענייניו, ושכנע את הממשל להעביר את האחרון מתפקידו. זה היה הסוף של מבצע קמפוס. מאותו הרגע, משך ה-CIC את ידיו מארגון גהלן.[59]

חודש לאחר מכן, ב-13 ביולי, הסוהרים של לודוויג אלברט דיווחו שהוא עומד להישבר ולהתוודות. מסיבה זו, הם המליצו להדק את השמירה על התא שלו ועל בטחונו האישי. אולם ביום שלמחרת בשעה שמונה, ניצל אלברט רגע של חוסר תשומת לב ותלה את עצמו. הוא הותיר מאחוריו מכתב התאבדות, ובו הודה שמעל בכספי הארגון אך הכחיש כל קשר עם השטאזי. גהלן טען לאחר מכן שהיו ראיות לאשמתו, אך סירב לשתף אותן אפילו עם ה-CIA. המשטרה, כך טען, אסרה עליו לחלוק את המודיעין הרגיש הזה.[60]

השאלה האם לודוויג אלברט היה באמת מרגל קומוניסטי, היא נושא שנוי במחלוקת בקרב עדים וחוקרים כאחד. אם הוא אכן ריגל עבור המזרח, אזי שחקני השחמט של הקג"ב הקריבו אותו בכדי להגן על היינץ פלפה והנס קלמנס, שהיו סוכנים חשובים בהרבה. מפני שאלברט האשים את פלפה בריגול, נפילתו היתה אמורה ליצור חוסר אמון כלפי כל מי שיעלה חשדות דומים בעתיד. ג'יימס קריצ'פילד אימץ את הגרסה הזאת בזכרונותיו, ביחד עם היסטוריונים לא מעטים.[61] ובכל זאת, היא מותירה יותר מדי שאלות פתוחות. אלא אם מפעיליו כביכול של אלברט שיתפו אותו במכלול תוכניתם – צעד מסוכן, בלתי מקצועי ובלתי סביר, מדוע ניסה לחשוף את פלפה בהתלהבות ובמסירות, אפילו באופן נואש? בנוסף, אלברט שמע על גל מעצרים מתקרב של חפרפרות קומוניסטיות, ובכל זאת לא ניסה להימלט. בבירור, הוא לא ראה את עצמו כחשוד.[62]

אכן, כשאנחנו מסתכלים על הראיות לבגידתו כביכול של אלברט, הן רחוקות מלהיות משכנעות. בוודאי, הוא שיקר בנוגע למצבו הפיננסי, מעל בכספים ולקח מסמכים מסווגים לביתו באופן בלתי חוקי. אולם דברים אלו לא מוכיחים, כשלעצמם, שריגל עבור השטאזי או הקג"ב. אליבא דכולי עלמא, אלברט היה חפרפרת של ה-CIC, ויתכן מאד שכל המסמכים שגנב נועדו עבור האמריקאים. אחרי הכל, בקשות המידע שהמשטרה מצאה בביתו היו אמריקאיות, לא סובייטיות או מזרח גרמניות.

היו שתי ראיות נוספות שלשיטתה של המשטרה הפלילו את אלברט בריגול למען הגוש הקומוניסטי. ראשית, שארגן את המסמכים הגנובים בשלוש ערמות (ככל הנראה, עבור שלושת מעסיקיו כביכול: ארגון גהלן, ה-CIC והשטאזי), ושנית, שהחזיק בקורא מיקרופילם מתוצרת מזרח גרמניה. ראיות אלו "מוכיחות" את אשמתו של אלברט, רק עבור אלו שמשתמשים בהן כדי לאשש תמונת מציאות מוכנה מראש. קצין מודיעין יכול לארגן את המסמכים שלו בערמות נפרדות ממספר רב של סיבות, ולפני הקמת חומת ברלין ב-1960, בני אדם ומוצרים עברו באופן חופשי למדי ממערב למזרח, ולהיפך. אולי אלברט החזיק במכונה בכדי לקרוא ולנתח מסמכים מזרח גרמניים עבור ארגון גהלן? ולבסוף, ויטלי קורוטקוב ("אלפרד"), המפעיל של פלפה וקלמנס, אמר לאחרון כי אלברט לא עבד עבור השטאזי או הקג"ב, אם כי כמובן יש להטיל בעדותו ספק רב.[63]


מהלך סוביייטי שלישי: מבצע לֶנָה

כעת, לאחר מותו של אלברט, לא נותר איש שיעצור את פלפה, וזה טיפס במהירות בסולם הדרגות והתפקידים בארגון גהלן. פה ושם, הוא ארגן מבצעי ריגול מסכל מתוחכמים, כולם מבוססים על "מזון תרנגולות"  שקיבל מהקג"ב.[64] למשל, פלפה גייס עיתונאי מזרח גרמני כמקור מידע על הקג"ב. כביכול, אותו עיתונאי (שם קוד: לֶנָה), היה סוכן מבריק וחרוץ עם זיכרון פנומינלי. הוא נתן לפלפה מידע מדוייק על מספרי טלפון, כתובות ולוחיות רישוי של קציני קג"ב פטפטנים, מפה מדוייקת של מתחם הביון הסובייטי בקארלהורסט, מזרח ברלין, כמו גם את פרטיהם האמיתיים של סוכנים מזרח גרמנים וסובייטים זוטרים במערב גרמניה. מבחינת הסובייטים, כמובן, מדובר היה בקורבן ראוי בכדי לחזק את מעמדו של פלפה בקבוצת המודיעין המסכל של ארגון גהלן.

בכל פעם שגהלן רצה גישה לרשומות משרד החוץ, המשרד הפדרלי להגנת החוקה, המשטרה הפלילית הפדרלית או משרד הקנצלר, הקג"ב היה רק צריך לבקש מ"לנה" לדווח על חפרפרות סובייטיות פוטנציאליות במקומות הללו. אז, כמובן, הוטל על פלפה, המומחה למודיעין מסכל, לבצע "בדיקות רקע" בכדי לגלות את הסוכנים. במידה מדהימה של חוצפה, פלפה גם ניצל את "מבצע לנה" בכדי להעביר אינפורמציה לקג"ב בערוצים חוקיים. לפעמים, "לנה" דיווח שהסובייטים כבר מודעים לסודות מסויימים של ארגון גהלן. בתגובה, שכנע פלפה את התובע הכללי בבון להפחית את הסיווג של אינפורמציה כזאת, בכדי שפלפה יוכל למסור אותה כ"מזון תרנגולות" לסובייטים במטרה לחזק את אמינותו של "לנה". ריינהרד גהלן שמח במיוחד בחומרים שהעביר "לנה", והשתמש בהם בכדי לחזק את מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות בבון. פלפה הפך כמובן לאחד מקציני הביון החביבים עליו.[65]

אף כי רבים בארגון גהלן תיעבו את פלפה כקצין יהיר, "סקרן באופן חסר בושה" ונלהב באופן מחשיד, החשדות הללו לא עצרו את התקדמותו. בכל אחר צהריים נהג לצלם מסמכים שהבריח תחת בגדיו, ולאחר מכן פיתח את התשלילים בבית הקיט שלו, שנבנה בנקודה דיסקרטית על הגבול הגרמני-אוסטרי. בסך הכל, העביר פלפה למפעיליו מעל 15,000 מסמכים סודיים ו-20 סלילי מיקרופילם, וחשף את זהותם של לפחות 100 סוכני CIA מאחורי מסך הברזל. בנוסף לכך, שיבש מבצעים של ארגון גהלן וה-CIA והטה אותם לטובת האינטרסים של ברית המועצות, ואף סיפק לסובייטים מידע שימושי כמו שמות קוד וכתובות של סוכנים, מבנה ושיטות עבודה חשאיות של תחנות ארגון גהלן, המשרד הפדרלי להגנת החוקה וה-CIA במערב גרמניה, דוחות מבצעיים ודוחות חודשיים על ריגול מסכל. מבחינת הסובייטים, המידע שנתן על החימוש של הבונסדוור, הצבא המערב גרמני, היה שימושי במיוחד. וכדי להוסיף קצף על ביזיון, פלפה, קלמנס וטיבל גם מעלו בכספי ארגון גהלן. כתוצאה מכך, לפי אחד האנליסטים של ה-CIA, למודיעין המסכל של גהלן "לא היתה אפילו הצלחה אחת ראויה לציון" במשך התקופה כולה.[66]

ב-1 באפריל, 1956, עם סיום הכיבוש של בעלות הברית במערב גרמניה, מסר ה-CIA סוף סוף את ארגון גהלן באופן רשמי לממשלת הרפובליקה הפדרלית. ארגון גהלן הפך עתה לסוכנות פדרלית, ארגון ביון החוץ היחיד במערב גרמניה. דגל הפסים והכוכבים הורד אחר כבוד מהמטה בפולאך, וקריצ'פילד עזב את משרדו בשקט. עכשיו, רק הדגל המערב גרמני, בצבעי שחור-אדום-זהוב, התנוסס מעל המדשאה שבמטה. ובכל זאת, גהלן ויועציו לא טרחו לשנות את שיטות המבצעים והתקשורת שלהם, שהיו ידועות זה מכבר הן לקג"ב והן לשטאזי.[67]

היינץ פלפה נותר בפולאך, והגיע למשרה בכירה של הממונה על התיק הסובייטי בקבוצת המודיעין המסכל. אם כי אנשי ה-CIA מסויימים הוסיפו לחשוד, קריצ'פילד אמר לפלפה באופן אישי של-CIA אין מאומה כנגדו. בכך, ביטל את מסקנות החקירה של אלברט כעפרא דעראא. ב-1956, ביקר פלפה בארצות הברית כחלק ממשלחת רשמית של הביון המערב גרמני, ואפילו קיבל חותמת כשרות מה-CIC, שנותר חשדני אבל שקט. ככל הנראה, השירות שתק בנושא הזה עקב פרשות טרודו ואלברט, וגם מתוך חשש פן יחשפו פעולות הריגול הבלתי חוקיות שלו בתוך הממשל המערב גרמני.[68] באביב 1956, שינה ארגון גהלן את שמו, והפך באופן רשמי לסוכנות הביון הפדרלית (גרמנית: Bundesnachrichtendienst או בקיצור – BND), מעטים הבינו את האירוניה של המועד המדויק: 1 באפריל, חג השוטים.

 

מהלך סובייטי רביעי: חשיפתו של פלפה

התהליך שהוביל בסופו של דבר לחשיפתו של פלפה החל במרץ 1959. מיכל גולנייבסקי, איש שירות הביון הפולני שעבד כסוכן כפול עבור הקג"ב וה-CIA, דיווח לוושינגטון כי הסובייטים החזיקו לפחות בשתי חפרפרות בתוך ה-BND. [69] פריט מידע זה לא היה חדש בפני עצמו, אולם גולנייבסקי הוסיף לו פיסת מודיעין קריטית: שתי החפרפרות הללו, כך אמר, השתתפו במשלחת של ה-BND לארצות הברית. כך, צומצמה רשימת החשודים. האמריקאים כמובן ידעו שהיינץ פלפה השתתף במשלחת רשמית לארצות הברית בשנת 1956, וכעת החשדות הישנים כלפיו שבו ועלו על פני השטח. סגנון חייו הראוותני, שעות העבודה הבלתי שגרתיות שלו וסקרנותו בנוגע לעבודה של מחלקות אחרות ב-BND העלו חשדות בקרב גרמנים ואמריקאים כבר מאמצע שנות החמישים. אולם כפי שראינו, מבצע קמפוס הסתיים בלא כלום עקב חוסר התיאום בין רשויות המודיעין האמריקאיות, וחקירותיו של אלברט הוכשלו תודות למהלך מנע סובייטי.

אולם העדויות הוסיפו להצטבר. לעדותו של גולנייבסקי נוסף פרוטוקול חקירתו של אחד מקס היים, סוכן שטאזי שערק למערב ב-16 במאי 1959. בתשאול של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, גילה היים כי מבצע מסויים, שפלפה היה חשוף אליו, הודלף בדרך פלא לביון המזרח גרמני.[70] בעוד האמריקאים ממשיכים בחקירתם, גילה גהלן את האמת האיומה ממקורותיו שלו. באוקטובר 1960, קצין BND בשם קארל-אברהרד הֶנְקֶה ניתח במפורט את מבצע לנה, והגיע למסקנה שמדובר בהונאה סובייטית. לשיטתו, "לנה", פלפה או שניהם גם יחד היו סוכני אויב. גהלן הפעם לקח את הממצאים ברצינות, אולם עדיין לא נקט בצעדים נגד פלפה. אלו הגיעו רק חודשיים מאוחר יותר, כאשר האמריקאים החליטו לחשוף בפני גהלן את תוצאות החקירה שלהם עצמם. ב-31 בדצמבר 1960, הזמין ראש שלוחת ה-CIA בפרנקפורט את גהלן ובכירים אחרים ב-BND למסיבת ראש השנה. כשהאורחים האחרים בילו, לקח את גהלן בדיסקרטיות לחדר סגור, וגילה לו כי בשירות שלו פועלות שתי חפרפרות סובייטיות, שאף השתתפו במשלחת לארה"ב ב-1956. ראש השלוחה הראה לגהלן את רשימת חברי המשלחת. גהלן, לפי עדות ראייה, הסתכל עליה ואמר מיד שפלפה הוא הבוגד. בסופו של הדבר, הגילויים של ה-CIA רק אישרו את ממצאי הדו"ח של הנקה מאוקטובר.[71]  מיד לאחר המסיבה, הקים נשיא ה-BND צוות מצומצם בשם "מקסיקו", שהיה כפוף לו עצמו ונועד לאסוף ראיות נגד פלפה.[72]

פלפה וקלמנס נעצרו בסופו של דבר כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1961. בנפילתם, גרמו ל-BND נזק גדול לא פחות מאשר בפעילותם החשאית. הסקנדל הפוליטי שנגרם בעקבות החשיפה רוקן במהירות את האוויר ממפרשי המוניטין של ה-BND כשירות ביון, והאגדה של גהלן כמרגל יכול-כל התרסקה ללא שוב. העיתונות, חברי הממשלה וחברי בונדסטאג, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, תקפו את גהלן בחריפות, בעיקר משום שקידם את פלפה, קירב אותו למעגלי הכוח והשתיק ביקורת פנימית כנגדו.[73]

גרוע מזאת, הביקורת התמקדה בעברם של קלמנס ופלפה בשירותי המודיעין הנאצים. בראש המבקרים עמד הקנצלר, קונרד אדנאואר, שהזהיר את גהלן עוד ב-1958 שלא להעסיק ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו. אדנאואר ואחרים ראו בכך לא רק פגם מוסרי אלא גם סכנה בטחונית. כעת, נתפסו ותיקי מנגנוני המודיעין הנאצים לאו דווקא כאנטי-קומוניסטים מושבעים, אלא בדיוק להיפך: כסוכני אויב פוטנציאליים. היינריך פון ברנטנו, ראש סיעת מפלגת השלטון בבונדסטאג ושר החוץ לשעבר, כתב לקנצלר כי "שלושה נאצים מובהקים... מהמשרד הראשי לבטחון הרייך התקבלו ל-BND, ושם עסקו בבגידה מאורגנת במשך יותר מעשור... אישית, בעקבות המקרה של פלפה, לא אוכל לבטוח יותר ב-BND." המנהיגים של המפלגה הדמוקרטית החופשית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מפלגת האופוזיציה העיקרית) התבטאו באופן זהה כמעט.[74] גם ה-CIA חדל לבטוח ב-BND וסירב לחלוק עמו מידע. האסון הוחמר בשל נטייה הולכת וגוברת של מדינאים בבון וושינגטון כאחד לפקפק בהערכות המודיעין של גהלן, שהתגלו שוב ושוב כמסולפות, חלקיות ואף מופרכות. כתוצאה מכך, כותב הביוגרף של פלפה, בודו הכלהאמר, "זכות הקיום של ה-BND הפכה להיות מוטלת בספק."[75] גהלן, שהוסיף והסתבך בשערוריות פוליטיות גם אחרי החשיפה של פלפה, שילם על כך מחיר יקר. עד לפרישתו בשנת 1968, הפך למנודה, רוח רפאים פוליטית במסדרונות השלטון בבון, והסוכנות שלו איבדה את ההשפעה והיוקרה שלה למשך יותר מעשור.[76]

יש יסוד רציני לחשוד, כי הסובייטים הקריבו את פלפה וקלמנס במתכוון בכדי ליצור סקנדל שכזה – מהלך שחמט אחרון של אנשי מודיעין ציניים. בודו הכלהאמר כותב כי שתי החפרפרות כבר לימדו את הקג"ב די והותר על המודיעין המסכל של ה-BND, הכשילו די מבצעים ומסרו כמות מספקת של מסמכים סודיים. עתה, התועלת השולית שלהם פחתה, והגיע הזמן להקריבם בכדי לפגוע ב-BND כמה שיותר.[77] הראיות לכך נסיבתיות, אולם משכנעות למדי. מחקר של ה-CIA הראה כי הסובייטים היו מודעים לבגידתו של מיכל גולנייבסקי עוד בקיץ 1960, וככל הנראה כבר בסוף 1959, ובכל זאת התירו לו לערוק למערב עם מידע קריטי על פלפה. לכל הפחות, לא ניסו להשתמש בו בכדי להזין את האמריקאים במידע מוטעה ולהסיט את החשדות מפלפה ומקלמנס.[78] ב-1993, המפעיל לשעבר של פלפה, ויטלי קורוטקוב (אלפרד) גילה בראיון כי ב-1961, המודיעין הסובייטי רצה "להקפיא" את החפרפרות שלו ב-BND בכדי לשמור על בטחונן, אולם הפוליטבירו שלל זאת כי שאף להמשיך ולנצל אותן. "הפוליטיקה ניצחה," קבע קורוטקוב, "ופלפה הוקרב."[79] פלפה עצמו נזכר כי קורוטקוב מעולם לא הזהיר אותו על העריקה של גולנייבסקי, ואף לא גילה לו שהוא עצמו נתון בסכנה.[80]


סיכום ומסקנות

מאמר זה נועד לפתוח צוהר לשיטות הפעולה של המודיעין הסובייטי, ובני חסותו המזרח גרמנים, בגרמניה המחולקת של ראשית המלחמה הקרה. ראינו, כי הסובייטים הצליחו להחדיר מספר חפרפרות לשירות הביון המערב-גרמני (ארגון גהלן/BND), לפגוע בו אנושות ואף לנטרל את תחום המודיעין המסכל שלו כמעט לגמרי. הם עשו זאת באמצעות סדרת מהלכים מחושבים, שמזכירים במידה רבה, משחק שחמט. הסובייטים ניצלו את החיילים שלהם בכדי להוריד מהלוח כלים של היריב, רק כאשר היו משוכנעים כי המהלך לא יחשוף אותם לפגיעה. כך, למשל, פתחו ב"מבצע זיקוקים" מיד לאחר שפלפה עבר מהנציגות הכללית למטה בפולאך כדי לא להחשיד אותו, ואף השתמשו במבצע בכדי לחזק את מעמדו. במקביל, כשהסובייטים זיהו כלי יריב שמסכן אותם – לודויג אלברט - הם פעלו נגדו ללא היסוס, גם אם תוך כדי כך הקריבו כלים פחות משמעותיים משלהם. במהלך השלישי שלהם, מבצע לנה, תמרנו את המערכת המערב-גרמנית לפעול נגד עצמה. הם מסרו מידע מגמתי בכדי לאפשר לפלפה לחדור למשרדים נוספים במסווה של חקירה בטחונית, ואף לשכנע את התובע הכללי להעביר מידע סודי לאויב בערוצים חוקיים. לבסוף, בכדי להגיע ל"מט" נגד ה-BND, הקריבו ללא היסוס גם את פלפה עצמו.

אולם המהלכים הסובייטים לא היו מצליחים ככל הנראה אילולא השתלבו עם חולשות מבניות, פוליטיות ואידיאולוגיות בביון המערב-גרמני, שנבעו כולן מהבחירות האסטרטגיות והארגוניות של ריינהרד גהלן ויועציו. במאמר זה מנינו כמה מהן: המבנה המבוזר, נהלי ביטחון רופפים, פיקוח לקוי של המטה בפולאך על הארגונים החיצוניים, ומעל הכל – ההנחה שותיקי המודיעין הנאצי הם גורם אנטי-קומוניסטי שניתן לבטוח בו במאבק נגד ברית המועצות ומזרח גרמניה. ההטיות האידיאולוגיות של גהלן ויועציו אטמו את אוזניהם לאזהרות של מבקרים אמריקאיים וגרמנים כאחד. כפי שהזהיר אותם ג'יימס קריצ'פילד, ותיקי המודיעין הנאצי, ובמיוחד פושעי המלחמה שביניהם, היוו סכנה בטחונית חמורה. הם היו מתוסכלים, מרירים, נתונים לסחיטה, ובעיקר –קשורים זה לזה ברשתות צפופות, כך שחפרפרת אחת היתה יכולה "לגייס" בקלות שותפים לפשע. יתר על כן, אפילו הנאמנים שביניהם הטו את מאמצי המודיעין המסכל של השירות לכיוונים כוזבים. מתוך המשכיות של עבודתם בתקופת המלחמה הם הניחו שהריגול הקומוניסטי נבע אך ורק מחוגים שמאליים וליברלים, ורדפו רוחות רפאים לא קיימות בעוד סוכנים אמיתיים – רובם נאצים - פעלו בתוך המשרדים שלהם ממש. החדירה הסובייטית לארגון גהלן ול-BND, אחת מההצלחות המודיעיניות המשמעותיות ביותר של ברית המועצות בראשית המלחמה הקרה, התאפשרה במידה רבה בזכות הנשורת האידיאולוגית של הרייך השלישי.

 

קראו פחות
lindberg-guering

טבור גליון 10, ביקורת ספר: נדן פלדמן

נדן פלדמן / האוניברסיטה העברית

הכירו את החברים האמריקאים של היטלר / ביקורת ספר

,Hitler's American Friends: The Third Reich's Supporters in the United States,(2018) Bradley W. Hart
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

בספרו "החברים האמריקאים של היטלר" טוען ההיסטוריון בראדלי וו. הארט כי היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית בשנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך או כך, לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד - פוליטיקאים, אנשי עסקים וסטודנטים באוניברסיטאות המובילות

קרא עוד

אדולף היטלר מעולם לא ביקר בארצות הברית. גם לא בכירי הנאציזם יוזף גבלס, הרמן גרינג, או היינריך הימלר. עם זאת, היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית במהלך שנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך עולה מספרו של ההיסטוריון ברדאלי וו. הארט "החברים האמריקאים של היטלר" (Hitler's American Friends), שיצא לאור ב-2018 בהוצאת Thomas Dunne. השפעה זאת, כפי שמתאר הארט בספרו, חילחלה בתוך החברה האמריקאית, פעלה בתוכה דרך ארגונים פרו-נאצים גלויים וסמויים, והיתה חלק הן מקמפיין ההתנגדות הארסי לנשיא פרנקלין ד. רוזוולט מצד חוגי ימין, והן כחלק מזרמים מבעבעים של פשיזם, בשנים שבהן הדמוקרטיה האמריקאית היתה מפולגת, פגיעה, מוכה ממשבר כלכלי הרסני וניצבה מול איומים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים רבי עוצמה, שזכו לפופולאריות רבה באירופה. 

הארט פורש בספרו גלריה מגוונת של תומכי היטלר בארה"ב. חלקם רוממו בגלוי את המשטר הנאצי, הידהדו את האידיאולוגיה ההיטלראית בזירה הציבורית, והחל מפרוץ מלחמת העולם השנייה התנגדו בתוקף להצטרפות ארה"ב למלחמה נגד הנאציזם. הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש בפועל כשלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב וחתר להציב היטלר אמריקאי בשלטון, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים פרו-נאצים באוניברסיטאות מכובדות כמו UCLA (עמ' 143), שגרמו למרצה יהודי לעזוב את משרתו; חבר קונגרס במפלגה הרפובליקאית, שניצל את תקציב הקשר עם הבוחר כדי להפיץ תעמולה נאצית; ואולי הדמות הבולטת מכולם, הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה בזכות הישגיו פורצי הדרך בתחום התעופה.

ספרו של הארט יוצא לאור בעיצומו של שיח מחקרי מחודש על פשיזם ונאציזם באמריקה בכלל, ובשנות השלושים בפרט. שיח זה, שהתעצם בצל בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ, הניב שורה של פרסומים בעשור האחרון. כך, למשל, בספרהKnow Your Enemy: The American Debate On Nazism, 1933-1945 (2010) טוענת מיקאלה הוניקה-מור כי חלקים גדולים בציבור האמריקאי ביטאו תפיסה סלחנית כלפי גרמניה הנאצית. הוניקה-מור טוענת כי אף אם הסיבה העיקרית לכך היתה קשורה בחוסר ידיעה על המתרחש בתוככי הרייך השלישי, הרי שבקרב אמריקאים ממוצא גרמני היתה גם תחושת הזדהות אתנית עם הגרמנים. יש לציין כי בשנות השלושים, אמריקאים ממוצא גרמני היוו את הקהילה האתנית הגדולה ביותר בארצות הברית ותפסו עמדות מפתח באליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית, עם השפעה רבה בוושינגטון, בוול סטריט, בהוליווד, באוניברסיטאות ובמוקדי כוח נוספים.  

הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש כמעין שלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, וגם גיבורי תרבות כמו הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה וקשר קשרי ידידות עם היטלר

כריסטופר ויאלס, לעומתה, בחר להתמקד בשמאל האמריקאי ומאבקו בפשיזם. בספרו מ-2014 Haunted by Hitler: Liberals, the Left, and the Fight against Fascism in the United States (-2014) מגולל ויאלס את הופעות הפשיזם בחברה האמריקאית משנות השלושים ועד ימינו, ואת התפתחות תרבות המאבק נגדה בחוגי השמאל, בדגש על אמנים, יוצרים ואנשי תרבות. השנה (2020) פירסם ויאלס כעורך, יחד עם עמיתו מאוניברסיטת פרדו, הפרופסור ביל מולן, את הספר The US Antifascism Reader, המהווה אסופת מאמרים שנכתבו על ידי אנשי שמאל ואקטיביסטים שהובילו מחאות אנטי-פשיסטיות, בארצות הברית ומחוצה לה.

 

book_cover

 

ההיסטוריון אנדרו נגורסקי שולח אותנו אל אמריקאים בצד השני של האוקינוס האטלנטי. ספרו מ-2013 "Hitlerland: American Eyewitnesses to the Nazi Rise to Power. מתחקה אחר סיפוריהם של אמריקאים שונים שחיו בגרמניה בשנות השלושים - דיפלומטים, קציני צבא, עיתונאים, סופרים וספורטאים אולימפיים. הספר מספק נקודת מבט מגוונת בעיניהם של אמריקאים מלב ההתרחשויות בגרמניה של היטלר, כפי שחוו אותן בזמן אמת - בחרדה, בבעתה, אך לעתים גם בהיקסמות ומשיכה. חלק מאותם אמריקאים שהו בגרמניה גם אחרי כינון חוקי נירנברג ב-1935. מעטים ידעו אז, כמו היום, כי חוקי הגזע הנאצים הושפעו במידה רבה מחוקי הגזע של משטר ההפרדה הגזעית בארצות הברית: הדרך בה אימצו משפטנים גרמנים ובכירים במשטר הנאצי את חוקי האפליה כלפי שחורים בארצות הברית במסגרת חוקי נירנברג הם נושא מחקרו של ההיסטוריון והמשפטן האמריקאי ג'יימס וויטמן, שפירסם ב-2017 את ספרו Hitler's American Model: The United States and the Making of Nazi Race Law.

לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד. הארט מקדיש בספרו פרק לכל אחת מהקבוצות.

שלושת הפרקים הראשונים בספר מתמקדים בנציגי השוליים של תומכי הנאציזם: ארגון הימין הקיצוני הבונד הגרמני (German American Bund) על 5000 חבריו - שראה עצמו כשלוחה של המשטר הנאצי בארצות הברית (למורת רוחו של היטלר); הארגון הפשיסטי "לגיון הכסף" (Silver Legion of America) בראשות הלאומן וויליאם דדלי פפלי (William Dudley Pelley), שחלם להפוך למוסוליני של אמריקה; הימין הנוצרי ומובילי דעת הקהל שלו, ובהם הכומר האנטישמי צ'רלס קופלין, שהפך לכוכב רדיו עם קהל מאזינים של 29 מיליון איש ב-1938. העיסוק בקבוצות אלה ובמנהיגים שלהם, על הופעתם המתלהמת והמסרים האלימים שנשאו, עשוי להיות מעניין לכשעצמו, אולם פעילותם הנלהבת נותרה ברובה בשוליים הקיצוניים של הימין האמריקאי, וקריאה בספרו של הארט מעניקה את הרושם שהשפעתם הישירה על עמדות האמריקאי הממוצע היתה שולית למדי.


הארט מציג בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. באחת מהן מתואר סיפורו של סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה

 

שלושת הפרקים הבאים בספר, לעומת זאת, עוסקים בנציגים שונים בתכלית - אנשי אליטות בלב החברה האמריקאית: הסנאטורים, אנשי העסקים והסטודנטים. בניגוד חד לתומכי הנאציזם בפרקים הפותחים, אלה רחוקים מלהיות חשודים טבעיים באהדה למשטר דיקטטורי מטיל אימה או לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית עם רטוריקה מפורשת של השמדת עם. הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, שלושתם נציגים בולטים, מובילים, אפילו נערצים, של אליטות נאורות בדמוקרטיה האמריקאית - במיוחד אם הם בעלי עמדות שמרניות, שנתפסות בידי רבים כשם נרדף לפטריוטיזם, בניגוד לאנשי שמאל וסוציאליסטים שנדרשים, אז כמו היום, להוכיח את נאמנותם למעצמת הקפיטליזם כדי לא להיתפס כאנטי-אמריקאים.

הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, כולם בעלי מעמד חברתי גבוה, הם מעצבי דעת קהל, נתפסים כשומרי חוק ומגיניו וכבעלי ערכים דמוקרטיים מובהקים, הם פטריוטים אמריקאים, הם גיבורי מלחמה, הם הפנים של אמריקה. כמו כן, להם יש מה להפסיד, והרבה. היות שהם מחזיקים בהון בעל ערך רב ומסוגים שונים - הון כלכלי, פוליטי, תרבותי, אינטלקטואלי, לרוב יותר מאחד, שיוכם לתמיכה בדיקטטורה רצחנית עלול לדבוק בהם ככתם שחור, שיפגע קשות במעמדם. השאלה כאן היא כפולה - מדוע שנציגי אליטות דמוקרטיים יתנו יד לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תועלתנית? ונשאלת שאלה נוספת - האם, ועד כמה, פועלם כפרו-נאצים הצליח להתנחל בלבבות של האמריקאים שעל ליבם דיברו.

german_american_bund_parade_on_east_86th_st._new_york_city_october_30_1939

 

הארט, בעזרת מחקר ארכיוני עשיר, מביא בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. כמה מהן מאלפות. כך אנחנו יכולים ללמוד על סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה (עמ' 107).

לעתים, הפרופוגנדה הנאצית פוזרה על קרקע שכבר דושנה במתן לגיטימציה לרעיונות של הנאציזם. בפרק שעוסק בסטודנטים שופך הארט אור על מדיניות פייסנית שנקטו אוניברסיטאות אמריקאיות כלפי הנאציזם, בעיקר בעקבות מסע לחצים עקבי מכיוון ברלין, שעה שארגוני ימין קיצוני כמו הבונד הגרמני ולגיון הכסף מקימים תאי סטודנטים במוסדות אקדמיים ברחבי המדינה: "המנהלים באוניברסיטאות אמריקאיות לרוב נקטו פייסנות כלפי הנאצים לאורך העשור… משמעות הדבר היתה שאנשי פקולטה יכלו להיות מפוטרים אם התבטאו בעניינים שהיו מעבר לשדה המחקר הספציפי שלהם. לסטודנטים ניתנו זכויות מגבילות אף יותר" (עמ' 142). הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר (145).

 

הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר

 

השפעתם של סנאטורים ואנשי אקדמיה פעלה בעיקר בשדה הרעיוני, ובתוך החברה האמריקאית. השפעתם של אנשי עסקים, לעומת זאת, חרגה מגבולות היבשת ונדדה ללב הרייך השלישי, שם תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי, כפי שמגולל הארט בפרק החמישי. "כפי שהתברר, המותגים האמריקאים הבולטים ביותר - כולם עשו עסקים מוצלחים עם היטלר" (139). ברשימה זאת אפשר למצוא את שתי ענקיות הרכב ג'נרל מוטורס ופורד מוטורס, שבסוף שנות השלושים החזיקו ביחד ב-70% משוק הרכב הגרמני דרך חברות הבת אופל (של ג'נרל מוטורס) ופורד וורקה (של פורד מוטורס), את ענקית המשקאות קוקה קולה שחדרה ללבבות הגרמנים בכך שהעניקה לפועל הגרמני אפשרות של משקה מרענן, ממריץ, זול ונטול אלכוהול בשנים בהן שיקם היטלר את התעשייה הגרמנית המוכה, את חברת המיחשוב IBM שסיפקה למשטר הנאצי מערך מתקדם של כרטיסיות ניקוב למרשמי אוכלוסין, באמצעותם מיפו הנאצים במדויק את אוכלוסיית היהודים במדינה ב-1934, את ענקית הנפט סטנדרד אויל ששיתפה פעולה עם קונגלומרט התעשייה הנאצי אי. גה פארבן והשקיעה 65 מיליון דולר בכלכלה הגרמנית, ותאגידים גדולים נוספים כמו דופונט וג'נרל אלקטריק שהעמיקו את פעילותם בגרמניה של היטלר.

למעשה, כפי שעולה ממחקרים עכשוויים, תופעה זאת היתה רחבה ובעלת משקל. במחקר "The ties between American Corporations and Nazi Germany: Utilitarianism or Ideology?" מראה הח"מ כי שורה ארוכה של תאגידים אמריקאים קיימה קשרים עסקיים ענפים עם גרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו בגרמניה 150 חברות אמריקאיות במגוון ענפי תעשייה ומסחר. המחקר, שפורסם ב-2017 כעבודת MA במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית ובימים אלה הופך לעבודת דוקטורט, מגולל את הידוק הקשרים בין התאגידים האמריקאים לכלכלת גרמניה הנאצית. אלה כללו הלוואות בסכומי עתק, השקעות גדולות בחברות גרמניות, הסכמי קרטל עם תאגידים גרמניים - שכללו העברת ידע טכנולוגי יקר ערך לשעת מלחמה, הקמת מפעלים בגרמניה כחלק מתוכנית החימוש של הרייך השלישי, ואספקת חומרי מלחמה בקנה מידה מסיבי, חלקם ללא תחליף.

henry_ford

 

אם כך, האם המניע של אנשי העסקים שניהלו את התאגידים האלה היה רק עסקי? "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט (123). "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני, בוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני. "מי שנאלץ לאסוף אחרי המלחמה את השברים של אחזקות התאגידים האמריקאים בגרמניה ולהתמודד עם ההשלכות של מעשיהם הם החברים האחרים של היטלר באמריקה", מציין הארט.

כמה שנים קודם לכן, בעיצומה של המלחמה, החברים של היטלר באמריקה עשו כל מאמץ כדי להשאיר את אמריקה מחוץ לקרבות באירופה.


תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי. "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט. "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני ובוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני.
 

אמריקאים אוהבים לראות עצמם בצד המנצח, הצודק, הנכון של ההיסטוריה, שהכניע את היטלר בעקבות הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בסוף 1941. העובדה שאמריקה הדמוקרטית הביסה את גרמניה הנאצית צרובה היטב בנרטיב ההיסטורי, גם כחלק מהפיכתה של אמריקה למעצמה המובילה בעולם על חשבון מעצמות שדעכו עוד לפני מלחמת העולם השנייה - כמו בריטניה וטורקיה; ומדינות ששאיפתן להפוך למעצמות הביאו לקריסתן בעקבות מלחמת העולם השנייה - כמו גרמניה ויפן. ברם, בתחילת שנות הארבעים הנרטיב האמריקאי של ניצחון הדמוקרטיה החופשית על הדיקטטורה הרצחנית היה רחוק מלהיות קונצנזוס פוליטי. רוחות בדלניות חזקות נשבו בחברה האמריקאית. הרוחות האלה נוצרו והתעצמו בזכות כוחות פרו-נאצים. בתחילת שנות הארבעים היו לא מעט אמריקאים שהריעו לנאציזם.

הנה דוגמא אחת. בשנת 1940, כשצבאו של היטלר דוהר בתוך פולין ממזרח ולעבר צרפת ממערב, ערך מגזין פורצ'ן סקר בקרב אמריקאים. מהסקר עלה כי רוב הנשאלים יתמכו בהמשך קשרי המסחר של ארה"ב עם הנאצים גם במקרה שהיטלר יכבוש את כל אירופה. בסקר נשאלו הנסקרים האם, במקרה שבו היטלר ינצח את המלחמה באירופה, ארצות הברית צריכה "למצוא דרך כלשהי להמשיך את עסקי הסחר עם אירופה של היטלר", או לחילופין "לנקוט כל מאמץ לפתח קשרי מסחר רק עם מדינות שאינן תחת שליטת היטלר". 44% השיבו כי הם תומכים בהמשך העסקים עם אירופה ההיטלראית, 40% התנגדו. "עבור רבים מהאמריקאים, האפשרות לעשות עסקים עם היטלר לא נתפסה כעניין מתועב", מציין הארט בספרו.
 

kuhn_german_american_bund_rally


חלק מכך נובע מהעובדה שבסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות:  76% מהנשאלים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם, לפי נתונים של המכון הבריטי לדעת הקהל (British Institute of Public opinion) בסקר מ-1939.

אין זה אומר שאלה שהעדיפו פשיזם על פני קומוניזם היו פשיסטים בעצמם, רוב רובם של האמריקאים תמכו במשטר הדמוקרטי שלהם, בין אם כי הבינו את יתרונותיו לחייהם לאחר שהיגרו ממשטרים אנטי-דמוקרטים, ובין אם כי נהנו מיתרונותיו מבלי להכיר מציאות תחת משטר אחר. עם זאת, הפחד העצום של אמריקאים מהקומוניזם שימש כלי רב עוצמה בידי פרו-נאצים ופשיסטים כדי לשכנע ציבור מבולבל, חרד, בעיצומו של משבר כלכלי עמוק, לתמוך במשטרים פשיסטים רצחניים דוגמת גרמניה הנאצית, להעלים עין מהזוועות שחוללו ומשאיפותיהם הצבאיות, ולו כדי להדוף את האיום הקומוניסטי ממזרח.

עם זאת, לשיטתו של הארט, מרבית הכוחות הפרו-נאצים בחברה האמריקאית לא שאפו להקים בארצות הברית דיקטטורה פשיסטית ברוח הנאציזם, וגם לא חתרו לברית צבאית עם הרייך השלישי. רובם היו בדלנים, שהסתפקו בלהשאיר את אמריקה מחוץ למלחמה באירופה, ולתת לצרפת ובריטניה - בנות בריתה של אמריקה בציר הדמוקרטי - להגן על עצמן מפני התוקפנות ההיטלראית.

את זרם הבדלנות האמריקאי, שהגיע לשיאו בשנים 1940-1941, הובילה תנועת America First Committee, שניהלה קמפיין כלל ארצי עם 800 אלף חברים רשומים ברחבי היבשת. תנועה זו, שעלילתה חותמת את ספרו של הארט, היתה מזוהה עם צ'רלס לינדברג, הטייס הידוען הנועז, ששימש דוברה ודילג עם מטוסו הפרטי בין מדינות בארה"ב כדי לשכנע את האמריקאי הממוצע, אולם מעטים זוכרים כי היא החלה כיוזמה של סטודנט שמרן בן 24 מאוניברסיטת פרינסטון בשם דאגלס סטיוארט ג'וניור (לימים כיהן כשגריר האמריקאי בנורווגיה בממשל רייגן). לינדברג ניצל את פרסומו הרב כדי להוביל את מחנה המתנגדים למלחמה בנאצים במסגרת הארגון, לא לפני שקשר קשרי ידידות עם היטלר ובכירים במשטר הנאצי וזכה לקבל מדליית הוקרה מהרמן גרינג ב-1938.

 

בסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות:  76% מהנשאלים הבריטים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם

 

פעילותו הציבורית של לינדברג נגד הצטרפות ארצות הברית למלחמה עומדת במוקד ספרה של ההיסטוריונית האמריקאית לין אולסן, Those Angry Days: Roosevelt, Lindbergh, and America's Fight Over WWII, 1939-1941. הספר, שפורסם ב-2013, עוסק בויכוח הציבורי הנוקב שפילג את החברה האמריקאית מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד פרל הארבור - האם להצטרף למלחמה במחיר עצום של המוני חיילים אמריקאים הרוגים, או לנקוט מדיניות בדלנית ולהישאר מחוץ למלחמה שעלולה להפיל את אירופה בידי הדיקטטורה הנאצית ואת אסיה בידי הדיקטטורה היפנית. במוקד המחלוקת ניצבו שני האישים המשפיעים ביותר באמריקה - תומך הבדלנות לינדברג, שהוביל את המחנה הבדלני, מול הנשיא הפופולארי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניהל קמפיין עקבי בעד כניסה למלחמה, ולא בחל באמצעים נגד לינדברג, כולל האזנות סתר של ה-FBI שעליהן הורה באופן אישי.

America First Committee התמקמה בלב השיח הציבורי וזכתה להצלחה מהירה, לא רק משום שהרצון להישאר מחוץ לעוד מלחמת עולם עקובה מדם קרץ לאמריקאים רבים, אלא גם בשל הפנים המהוגנות והמרשימות שהציגו אותו לציבור האמריקאי. בראש ובראשונה לינדברג, שהיה אז אחת הדמויות הנערצות על האמריקאים, ומאחוריו שורה של צ'מפיונים אמריקאים - אנשי עסקים מכובדים כמו נשיא פורד מוטורס הנרי פורד ויו"ר ענקית בתי הכלבו סירס הגנרל רוברט אי. ווד, ופוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, ובהם הסנאטור רפובליקאי ג'רלד אי. ניי והסנאטור הדמוקרט דיוויד וו. וולש.

קמפיין הבדלנות האמריקאית נגדע באחת בשל נסיבות חיצוניות ולא צפויות: המתקפה היפנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941 ריסקה בן לילה את שאיפות הבדלנים. שלושה ימים לאחר מכן פורקה America First Committee. בוקר למחרת הכריז היטלר מלחמה על אמריקה. גם חבריו הנלהבים ביותר של הפיהרר בארצות הברית הבינו את המסר: כשהתותחים רועמים - יש חברויות שמוטב להצניע.

 

קראו פחות
wernerprokla

טבור גליון 10, ביקורת ספר: תמר קוג'מן

תמר קוג'מן / האוניברסיטה העברית 

האמביוולנטיות העיקשת של הלאומיות הגרמנית / ביקורת ספר

Andreas Fahrmeir, Die Deutschen und ihre Nation: Geschichte einer Idee (Ditzingen: Reclam, 2017).
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

אילו דינמיקות כח תרגמו את רעיון הלאום הגרמני למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? אנדראס פאהרמייר עומד בספרו על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים, יותר מכל לאומיות אחרת.

קרא עוד


ככל הנראה, אין לאומיות שנכתב יותר על תולדותיה והתפתחותה מאשר זו הגרמנית. בפרט, ביטויה ההרסני של הלאומיות הגרמנית בדמות המשטר הנאצי הפך לאחת הסוגיות ההיסטוריות הנחקרות והטעונות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. אם במפורש ואם במרומז, הנאציזם כתנועה לאומנית לא אחת מהווה נקודת התייחסות מרכזית גם בחקר הלאומיות כתופעה, על שלל ביטוייה, סיווגיה, ומסלוליה האפשריים. ואולם, נדמה שככל שמתרחב המחקר בנושא טעון זה, כך מעמיקות המחלוקות ומתערער כל בסיס לקונצנזוס. המקרה הגרמני ממשיך לחתור תחת הנחות יסוד, חדשות כישנות, ומשרה כתוצאה מכך אי וודאות מסוימת על חקר הלאומיות בכללותו.

בספרו הגרמנים ולאומם: היסטוריה של רעיון (Die Deutsche und ihre Nation: Geschichte einer Idee) בוחן אנדראס פאהרמייר את הלאומיות הגרמנית ממעוף הציפור במטרה לשפוך אור על סוגיות הליבה הללו. תשעת פרקיו של הספר מתחקים כרונולוגית אחר גלגוליו השונים של רעיון הלאום הגרמני, החל מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עבור בתקופת הנאורות; אחריתה של המהפכה הצרפתית; הקונפדרציה הגרמנית; הקיסרות הגרמנית; רפובליקת ויימאר; גרמניה הנאצית, ועד לימינו אנו. לפאהרמייר, היסטוריון באוניברסיטת גתה שבפרנקפורט, רקע נרחב בחקר הלאומיות האירופית, ובפרט בתפיסות של אזרחות. במחקריו הוא נוקט לא אחת גישה רוחבית ומקיפה, המאפיינת גם את הספר הנוכחי.

פאהרמייר מבחין בין הלאום כרעיון לבין ביטוייו הלכה למעשה, ובפרט מכלול האנשים המזדהים עמו בנקודת זמן מסוימת. ואמנם, הספר לא נקרא ״הלאום הגרמני״, כי אם ״הגרמנים ולאומם״. הבחנה זו בין הרעיון למימושיו השונים מבנה את המסגרת התאורטית של הספר: ״שאלה מרכזית בכל מחקר היסטורי על לאומיות הינה, מי קבעו את גבולות הלאום בתקופות שונות ובאילו אופנים, ואיזו תהודה הייתה לשרטוטי הגבולות הללו״ (7). כלומר, אילו דינמיקות כח שונות תרגמו את הרעיון למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? מזווית זו מתאפשר לפאהרמייר לעמוד על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה יותר של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים מכל לאומיות אחרת (10). הפרספקטיבה ארוכת הטווח של הספר מקיפה למעלה מ-500 שנה. מטרתו של היקף רחב זה אינה לזהות דפוסי המשכיות וכיווניות טלאולוגית, כי אם להיפך, להדגים את ריבוי האפשרויות שגילם בתוכו רעיון הלאום הגרמני בכל צומת היסטורי ואת חוסר העקביות בהגדרתו. פאהרמייר מאמץ פרספקטיבה רחבה גם מבחינה מרחבית, בהתייחסו לביטויים בו-זמניים שונים של רעיון הלאום הגרמני, בין היתר בתחומי האימפריה ההבסבורגית ובפרוסיה. בנוסף, הספר דואג למקם את הלאומיות הגרמנית בתמונה הגדולה ביחס לתפיסות לאום אחרות, תוך הדגשת מאפייניה הייחודיים.

מתוקף תפקידן כמעין שומר סף של הלאום, תפיסות של אזרחות, תחום בו מתמחה פאהרמייר, משמשות כחוט שני לאורך פרקי הספר העוסקים בתקופה המודרנית, שמאיר את התפתחותו ההיסטורית של המתח שבין רעיון הלאום הגרמני וביטוייו הפוליטיים. פאהרמייר מתייחס למדיניות האזרוח של שלל ישויות פוליטיות שגורלן נקשר בלאומיות גרמנית, ובכללן הטריטוריות הגרמניות במאה ה-19; הקיסרות הגרמנית במפנה המאה; רפובליקת ויימאר ואוסטריה בצלם של הסכמי ורסאי וסן ז׳רמן; המשטר הנאצי; מזרח ומערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה; והרפובליקה הפדרלית. אלה מדגימות את הצטלבויותיהם של אינטרסים כלכליים, מדיניים וגלובליים עם גלגוליה של תפיסת הלאום הגרמני בראי המונחים העמומים וההפכפכים בהם הוגדרה, לרבות דת, שפה, תרבות, מוצא, וגזע.

 

בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108).



פאהרמייר מצטרף למגמה מחקרית רחבה יותר הממתנת את תנועת המטוטלת שאפיינה את חקר הלאומיות הגרמנית משך עשורים.[1] בהכללה גסה, מטוטלת זו נעה בין אסכולת ה-Sonderweg, שטענה להתפתחותה החריגה של ההיסטוריה הגרמנית, לעתים עד לכדי הצגתה כמעין כרוניקה של נאציזם ידוע מראש (163),[2] לבין הגישה הספקנית, שמתייחסת ללאום הגרמני, כמו גם ללאומים אחרים, כאל הבניה ארעית וקצרת ימים (165-166).[3] בין שני הקצוות הללו, פאהרמייר מציג תמונה מורכבת שמכירה בשורשיה העמוקים והמוקדמים של הלאומיות הגרמנית ובמאפייניה החריגים, אך לצד זאת מדגישה את גמישותה וחמקמקותה ושוללת נרטיבים דטרמיניסטיים.

היקפו הנושאי הרחב של הספר מצטמצם לכ-200 עמודים. לפיכך, פאהרמייר אינו מסתמך כמעט על מקורות ראשוניים, אלא עורך סינתזה בין מחקרים קיימים. בתחום מחקרי כה פורה, מדובר במשימה מורכבת. מעבר לתובנות הרבות שהיא מניבה, התוצאה היא מיפוי שימושי של הספרות המחקרית המגשר על פערים ומאגד ממצאים ממחקרים על שלל תקופות ומשלל דיסציפלינות שלרוב אינם מתכתבים זה עם זה. אמנם, הספר אינו מעמיק בסוגיות ספציפיות לפרטי פרטים וכמעט ואינו מביא בפני הקורא מקורות ראשוניים חדשים. אולם לאור מטרתו של הספר להדגים את האמביוולנטיות של הלאומיות הגרמנית ואת ריבוי האפשרויות ההיסטוריות הגלומות בה, המבט העילי מספק ומשכנע ומביא זווית ראייה חדשה. לא פחות חשוב, הוא מצליח לטעת בהירות בשדה מחקרי עמוס וסבוך.

לאורך הספר ניכר כי ככל שמתקדמים בציר הזמן, עובר הדגש מהתוכן הרעיוני שנוצק לתוך תפיסות הלאום הגרמני – עולם הדימויים שדרכו עוצבו, התכונות שייחסו לגרמנים והחזונות שנגזרו מהן – אל עבר הסבך הפוליטי שנוצר סביבן. הסיבה לכך ברורה. בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108). כידוע, תוך כ-75 שנה קרס הסדר הקיים פעם ועוד פעם, עד להחרבתו המוחלטת של המשטר הנאצי ב-1945. אם כן, למין סוף המאה ה-19 נהיה יותר ויותר קשה לבחון את רעיון הלאום הגרמני בנפרד מהתהפוכות הפוליטיות שהיה במוקדן. המתח אחריו מתחקה פאהרמייר בין הרעיון למימושו הופך לרצף צפוף של תמורות פוליטיות, שאינן מותירות מקום לדיון באופנים בהם גרמנים דמיינו את עצמם במסגרתן. כך, למשל, הספר משרטט בקווים כלליים את עלייתה ונפילתה של תפיסה גזעית של הלאום הגרמני, אך אינו דן בהקשריה התרבותיים של תפיסה זו. מעבר לדיון מצומצם בהיבט הפסאודו-מדעי של דרוויניזם חברתי (118, 160), הספר גם אינו דן בהשתלשלות הרעיונית במעבר מתפיסות לאומיות שקדמו לתפיסה הגזעית או אל תפיסות שהחליפו אותה.

 

book

 

הפרק הלפני אחרון, שדן ברעיון הלאום הגרמני לאחר נפילת המשטר הנאצי, נקרא כמעין דיון היסטוריוגרפי. ואמנם, סוגיות היסטוריוגרפיות עמדו בלב הדיון בשאלת הזהות הגרמנית לאחר המלחמה, מתוך ניסיון ליישב סתירה בלתי ניתנת ליישוב: רעיון הלאום הגרמני כבעל קיום אובייקטיבי נחשף כעקר מיסודו ונתפס כנידון לכיליון (157); בד בבד הלאום הגרמני כקולקטיב נשא באחריות להשלכותיו ההרסניות של רעיון זה, שנטען כי היו תוצאה של נטיות בעייתיות בקרבו (162). מעגלי הזדהות אלטרנטיביים ללאום – כגון ערכים דתיים, שייכות אזורית, והרעיון של זהות ״אירופית״ – אומצו כחלק מהניסיון להתמודד עם מלכוד זה (170). ואולם, כפי שמסכם פאהרמייר בפרק האחרון, כשפניו אל העתיד, רעיון הלאום הגרמני לא שכך. בעוד מעולם לא היה נגזרת המציאות שקיומה מובן מאליו ותמיד התאפיין בדינמיות קיצונית, הוא רחוק מלהיות קטגוריה חולפת. כיום, לאור עלייתן של תנועות לאומניות פופוליסטיות ולאחר משבר היורו ב-2010 ומשבר הפליטים ב-2015 – אשר עוררו שלל דימויים חיוביים ושליליים של גרמניה, הן מבית והן מחוץ (177-178) – ניכר כי הפוטנציאל הפוליטי של רעיון הלאום הגרמני נותר, כתמיד, פתוח ולוט בערפל.

 
קראו פחות