טבור, גיליון 10, מאמר רביעי: לורנה דה וויטה

לורנה דה ויטה / אוניברסיטת אוטרכט, הולנד

ישראל-פוליטיק // בין העבר הנאצי להווה של המלחמה הקרה: יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה

תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

הקמתה של ישראל שנים ספורות לאחר תבוסת הנאצים והשואה הציבה מול שתי המדינות החדשות של גרמניה שאחרי היטלר אתגרים ייחודיים בגישתן כלפי מדינת היהודים. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא. ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה

החוכמה המקובלת והמחקר הקונבנציונלי מציגים בפנינו נרטיב רב עוצמה: הפיוס בין גרמניה למדינת ישראל לאחר השואה נבע מכפרה מוסרית גרמנית. לפי נרטיב זה, מדיניותה של גרמניה המערבית (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - FRG) לאחר המלחמה לכפר על השמדת העם של המשטר הנאצי היא דוגמא מובהקת לדרך שבה שיקולים מוסריים יכולים לספק הסברים להתפתחויות מרכזיות בפוליטיקה הבינלאומית.

ההבנה המקובלת של היסודות המוסריים ביחסים בין גרמניה לישראל מבוססת על כמה עובדות מפתח. גרמניה המערבית הסכימה להעביר שילומים לישראל שבע שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה. ההסכם שנחתם בין שתי המדינות ב-1952 היה חסר תקדים ומהפכני בהיסטוריה של יחסים בין עמים לאחר רצח עם. בנג'מין פרנץ, שהיה אז התובע הראשי מטעם הצבא האמריקאי במשפט האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) שנערך במסגרת משפטי נירנברג, הדגיש שגרמניה קבעה בהסכם זה 'ציון דרך במוסר הבינלאומי'.^{^[3]}

עד לאותו רגע, רק המנצחים במלחמה יכלו לתבוע פיצויים מהמנוצחים. כשגרמניה של היטלר חתרה להשמיד את היהודים, מדינת ישראל אפילו לא היתה קיימת. הייחודיות והחשיבות של המחווה מצד גרמניה המערבית בתחילת שנות החמישים ושיתוף הפעולה המתהדק בין שתי המדינות בכל התחומים - מסחר, ביטחון, מחקר, חינוך - חיזקו את התפיסה ההדדית שיחסי גרמניה-ישראל מבוססים באופן היסטורי על 'יסודות מוסריים איתנים', כפי שהגדיר זאת שמעון פרס.^{^[4]} אקדמאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים דיברו לעתים קרובות על ה'התחמשות מחדש של המוסר' (‘moral rearmament’) שעברה גרמניה המערבית, כשיצאה לדרך הארוכה לעבר פיוס עם מדינת היהודים.^{^[5]}

ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה. תהליך הפיוס הזה התרחש בעיצומו של תרחיש גיאופוליטי שכלל מתחים משמעותיים אשר נבעו מהמלחמה הקרה ומהסכסוך המחריף במזרח התיכון, בעשורים שאחרי הקמתה של מדינת ישראל וחלוקתה של גרמניה לשתי מדינות.

שתי המדינות, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה במערב (FRG) והרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה במזרח (GDR), נוצרו באופן מלאכותי בצל המלחמה הקרה, ומצאו עצמן מתחרות אחת בשנייה, בתחרות שאף אחת מהן לא בחרה או עשתה מיוזמתה. אולם ברגע שהתחרות הזאת פרצה, כל אחת מהן ניסתה לנצל את המצב בצורה מקסימלית כדי להביס פוליטית את השנייה ולבסס את עצמה כשחקן לגיטימי ובעל יוקרה בזירה הבינלאומית. התחרות ביניהן נהפכה במהרה לגלובלית, כוללת, הכרחית.

דה וויטה
קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ונשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר, 1966

הקשרים הראשונים בין גרמנים לישראלים לאחר השואה התקיימו בתוך ההקשר ההיסטורי והגיאופוליטי הזה.^{^[6]} ובמהרה, קובעי מדיניות בכל אחת ממדינות גרמניה הבינו שהגישה שכל אחת הפגינה כלפי ישראל - תחת מונח המטריה 'ישראל-פוליטיק', כלומר המדיניות מול ישראל, יכולה לקדם או לעכב את האינטרסים של כל אחת במאבקה מול השנייה.

ההקשר ההיסטורי של המלחמה הקרה העולמית עיצב במידה קריטית את התגבשות יחסי גרמניה-ישראל אחרי השואה. אין פירוש הדבר שכל מהלך של גרמניה ביחסיה עם ישראל הוכתב באופן בלעדי מתוך השיקולים של המלחמה הקרה. עם זאת, הדינמיקה של 'אנטגוניזם הדדי והגדרה עצמית', כפי שתיארה מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, איפיינה את התחרות בין שתי המדינות הגרמניות, והשפיעה על התנהגותה של כל אחת בזירה הבינלאומית בזמן היריבות הדו קוטבית הזאת.^{^[7]}

התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.

לתחרות בין הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה על לגיטימציה, יוקרה פוליטית ושווקים חדשים היו טווח גלובלי והשפעות גלובליות.^{^[8]} המאבק לנצח שווקים ולהשפיע נשא אתגרים דומים במזרח התיכון, אפריקה, אסיה ומעבר לה - אבל המזרח התיכון היה זירה מאתגרת במיוחד עבור שתי הגרמניות. מהנוכחות של ישראל באזור השתמע באופן מרומז כי במזרח התיכון, כמו באף מקום אחר בעולם, נציגים של שתי הגרמניות התמודדו עם סוגיות שקשורות באופן ייחודי לא רק ליריבותן העכשווית, אלא גם לעבר שלהן.

לקרוא על שתי הגרמניות וישראל בנשימה אחת עשוי להיות עניין מפתיע לחלק מהאנשים. אחרי הכול, מזרח גרמניה לא הכירה בישראל עד מספר חודשים לפני איחוד גרמניה, ב-1990 - מאוחר מכדי שלהכרה הזאת יהיה אפקט אמיתי. התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.

העובדה שכמעט לא היתה קיימת התנגדות פנימית להיטלר זכתה להעלמת עין, כמו גם העובדה שהרבה אזרחים במזרח גרמניה האמינו בגרמניה הנאצית והשתלבו בה.^{^[9]} במקום זאת, התעמולה של מפלגת SED סיפקה תשתית מוסרית בכך שהיא הציגה גרמניה המערבית כחממה של נאצים נלהבים.

ממשלת גרמניה המערבית, לעומת זאת, ניסתה באופן רשמי לקחת אחריות על הפשעים שבוצעו בידי גרמניה הנאצית, בכך שהסכימה לשלם שילומים, פיצויים ושיפויים לישראל. העובדה שהעילית הפוליטית, המשפטית והמנהלית של גרמניה המערבית היתה רווייה בחברים לשעבר בבירוקרטיה הנאצית סיבכה את העניין עוד יותר. עבור גרמניה המערבית, היה הרבה יותר נוח להוציא לפועל הסכם שילומים עם ישראל והארגונים היהודיים שלה במקום לעבור תהליך יסודי של די-נאציפיקציה בקרב האליטות שלה.^{^[10]}

דה וויטה

אדנאואר ו-וולטר הלשטיין חותמים על אמנת רומא, 1957

מחקרים על יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה התמקדו לרוב בקשרים שגרמניה אחת מבין השתיים ביססה (או במקרה של מזרח גרמניה, כשלה לבסס) בהסכמה עם מדינת היהודים ובתמיכה של מעצמת העל שלהן - ארצות הברית או ברית המועצות. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך ששתי הגרמניות טיפחו יחסים מאוד שונים עם ישראל.

מצד אחד, גרמניה המערבית הסכימה ב-1952 לשלם לישראל שילומים על פשעי הנאצים, ובמהרה הקשרים הבילטראליים התפתחו לכדי 'יחסים מיוחדים', כפי שתיארו מקורות ממשלתיים, אקדמאים ועיתונאים, במה שהתגבש ברבות השנים לכדי גוף מחקר עשיר ומגוון.^{^[11]} מצד שני, מזרח גרמניה לא שילמה כל שילומים לישראל, ובמהרה אימצה גישה עוינת רשמית כלפיה.^{^[12]}

בנאומו בבונדסטג ציין אדנאואר כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית: "'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה"

העבר הנאצי וכח האדם שלו בתוך שתי הגרמניות; היריבות בין שתי הגרמניות; המלחמה הקרה; האיבה בין ישראל לעולם הערבי; התחרות בתוך העולם הערבי בנוגע לשאלה הפלסטינית והדיונים בתוך ישראל. כל ההיבטים האלה עיצבו את ההקשר הפוליטי שבו יחסי גרמניה-ישראל התפתחו לאורך שנות החמישים והשישים. יחסי הגומלין בין הכוחות הפוליטיים האלה שזורים במחזור בן שלושה שלבים, שמתואר במאמר זה.

החלק הראשון במאמר מנתח את עליית הגישות של שתי הגרמניות כלפי ישראל, השונות זו מזו באופן קיצוני, וזאת באמצעות התמקדות בדיונים שהובילו את גרמניה המערבית לפצות את ישראל, ואת מזרח גרמניה שלא לפצותה. חלק זה גם חוקר את השטחים האפורים שהתקיימו מאחורי העמדות הקבועות האלה לכאורה. החלק השני של המאמר בוחן כיצד הגישות האלה תורגמו למדיניות בצמתים מרכזיים במערכת היחסים הגרמנית-ישראלית, כמו מפגשים דיפלומטיים מרכזיים שהתקיימו באיסטנבול, מוסקבה ומחוצה לה, שהפכו לדיונים נוקבים ככל שהתקרב מועד משפטו של אדולף אייכמן בירושלים.

היסטוריית היחסים בין גרמניה לישראל היא גם ההיסטוריה של שתי הגרמניות ושל מערכת היחסים שכל אחת מהן בחרה לקיים או שלא לקיים עם ישראל לאחר השואה - וזאת בזמן שכל אחת מהן ביקשה לזכות בלגיטימציה בזירה הבינלאומית, בידידים בעולם ובשווקים חדשים, שעה שהתמודדה עם המורשת של 'עבר בלתי ניתן לשליטה'.^{^[13]}

דה וויטה
כרזת בחירות של מפלגת CDU בגרמניה המערבית ב-1949: אדנאואר לשלום, חופש ואחדות גרמנית

מגעים לקראת שילומים (בגרמנית Wiedergutmachung)

הרעיון שגרמניה צריכה לשלם פיצויים מקיפים למדינת היהודים גובש בזמן שבו ישראל עדיין לא הוקמה.^{^[14]} אבל הקמתן של שתי מדינות גרמניה באירופה, שהגיעה זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של ישראל והניצחון הישראלי במלחמת העצמאות, העניקה תנופה חדשה לשאיפה הישראלית לקבל פיצויים מגרמניה. אף שניצחה בה, ישראל יצאה מהמלחמה חלשה מאוד, ומשאביה הכלכליים הידלדלו בצורה קשה.

ב-1948 ערך חיים יחיל, ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בגרמניה, פגישה עם אוטו גרוטווהל (Otto Grotewohl), יו"ר משותף של המפלגה שתשלוט במשך ארבעה עשורים בזירה הפוליטית של מזרח גרמניה, ה-SED. בשיחתם הדף גרוטווהל על הסף את האפשרות להשיב נכסים של יהודים שנמצאים בטריטוריה המזרח גרמנית והוחרמו על ידי הנאצים. עם זאת, גישתו לא היתה שלילית לחלוטין, היות שהוא השאיר את האופציה להעניק פיצויים קולקטיביים למדינת ישראל לאחר הקמתה. גרוטווהל גם ציין כי מזרח גרמניה תספק סיוע פיננסי כדי לסייע בהעלאתם לפלסטינה של ניצולי שואה ממחנות עקורים.^{^[15]}

שנה לאחר מכן, בנובמבר 1949, במהלך ראיון עם העורך הראשי של השבועון הגרמני-יהודי Allgemeine Wochenschrift der Juden in Deutschland, הצהיר קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, כי 'בתור צעד ראשון ישיר לפעול לתיקון העוול שהנאצים גרמו ליהודים', תשלם ממשלת גרמניה המערבית שילומים של עד 10 מיליון מארקים גרמנים (DM) למדינת ישראל.^{^[16]}

סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי

לאחר שתי תגובות כה שונות ומעודדות במידה מסוימת, ממשלת ישראל פנתה במברק במהלך 1951 (פעמיים - בינואר ובמארס) לארבע המעצמות הכובשות בגרמניה, בו הסבירה את 'הבסיס ואת טיב' תביעות הפיצויים שלה, והוסיפה 'הצעות לשם שביעות רצונן'.^{^[17]} זאת, מבלי לציין במפורש בשלב זה פיצויים מגרמניה המערבית או ממזרח גרמניה, אלא הצהרות כוונות כללית על מתן פיצויים. בזמן שמברית המועצות לא התקבלה תשובה, ביולי השיבו מעצמות המערב ועודדו את הנציגים הישראלים לפנות ישירות לרשויות בגרמניה המערבית, בלי שישראל תסתמך על גישור מצידן. ב-13 ביולי חיבר אלכסנדר בוקר (Alexander Böker), מהיחידה המנהלית של הקנצלר ליחסי חוץ, נאום בנושא עבור הקנצלר אדנאואר.^{^[18]} הקנצלר הוסיף כמה שינויים משלו, וב-27 בספטמבר 1951, בנאום בבונדסטג, אותת אדנאואר על מוכנותה של בון לפתוח במגעים עם נציגים של מדינת ישראל, והסביר:

"בתקופת הרייך השלישי היו רבים מקרב העם הגרמני, שנקטו סיכון ומתוך סיבות דתיות, מתוך מצפון, מתוך בושה, העניקו סיוע לאחיהם האזרחים היהודים. בשם העם הגרמני, לעומת זאת, בוצעו פשעים בלתי ניתנים לתיאור המחייבים פיצויים - חומריים ומוסריים…".^{^[19]}

טיוטת הנאום שקיבל אדנאואר היתה פחות סנסציונית מהנאום הסופי, ובמובן מסוים יותר מדויקת. הטיוטה ציינה שבמהלך שנות הנאציזם היו גרמנים שהיו מוכנים לסייע לאחיהם האזרחים היהודים.^{^[20]}

בנאומו בבונדסטג הצביע אדנאואר על החשיבות הסמלית של המגעים שהיו אמורים להיפתח, בכך שהדגיש כי מחוות השילומים של הממשל בבון לישראל צריכה להיות הן 'מוסרית' והן 'חומרית' - מילים שלא נכללו בטיוטה המקורית שהוא קיבל. אולם, בה בעת הוא ציין כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם, זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית.^{^[21]}

עמדתו האמביוולנטית של אדנאואר בשאלת המורשת של העבר הנאצי, ובאופן שבו הדבר ישקף את היחסים עם ישראל, עלתה גם במהלך כמה מפגישותיו עם נציגי המשלחת הגרמנית שתישלח להולנד כדי לנהל משא ומתן על תנאי הסכם השילומים.

השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.^{^[1]} טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים.

זמן קצר לאחר התחלת המגעים במארס 1952, בפגישה פרטית עם צוות המשא ומתן, שאל אדנאואר אם לא יהיה די בלהציע פיצוי סמלי למדינה היהודית, למשל על ידי הקמת בית חולים בישראל.

הקנצלר גם הדגיש שאיש לא צריך לטפח אשליות באשר למטרות הישראליות האמיתיות של השילומים: הישראלים רוצים לנצל משאבים גרמניים כדי להחיל תיעוש על ארצם ולכבוש שווקים במזרח התיכון. הוא הזהיר את צוות המשא ומתן של ממשלתו לגבי הצורך לשים לב 'שהנציגים הישראלים לא יתעתעו בנו… זו לא שאלה של פיצויים. זאת שאלה של פיוס'.^{^[22]}

אחרי חודשים של מגעים קשים וארוכים, קנצלר גרמניה אדנאואר ושר החוץ הישראלי משה שרת נפגשו בלוקסמבורג לחתום על ההסכם ב-10 בספטמבר 1952.^{^[23]} כעבור חודשיים, ב-25 בנובמבר, פירסם בטאון המפלגה המזרח גרמנית מאמר מזלזל שכותרתו: שילומים? למי?:

"לפני מספר שבועות חתמה ממשלת אדנאואר על הסכם עם ממשלת ישראל, אותו ניסתה למכור לציבור העולמי כ"הסכם פיצויים". אפילו מבט חטוף על תכני ההסכם ומטרותיו מראה כי אין להסכם דבר עם פיצויים על הפשעים הפשיסטים, והוא גם אינו משמש לחיזוק הביטחון של הגרמנים אוהבי השלום בקרב העם הגרמני. כידוע, פושעי המלחמה של אי. גה. פארבן והריינלנד הפכו את פשעיהם האכזריים של השליטים הפשיסטיים נגד מיליוני יהודים לרווחים גדולים, לא רק משום שהרוויחו מבניית מחנות ריכוז, תאי גזים ומשרפות, מייצור גז ציקלון בה ואמצעים אחרים להשמדה, לא רק משום שהעשירו את עצמם מהונם של הקורבנות התמימים, הם גם שאבו לעצמם את רווחיהם מגופות שנשרפו, כפי שהתגלה במיידנק ובמחנות השמדה אחרים. אותם פושעים אימפריאליסטים רוצים כעת להרוויח פעם שנייה מרצח העם הפשיסטי, הפעם במסווה של חוטאים חוזרים בתשובה, תחת הסיסמא העגומה "פיצוי".

היתה זאת הפעם הראשונה שהתעמולה של מזרח גרמניה פירסמה שחור על גבי לבן את קו המפלגה בנוגע למערכת היחסים המתפתחת בין גרמניה המערבית לישראל. הדיפלומטים של מזרח גרמניה יתעקשו מנקודה זאת מול מקביליהם הישראלים על העקרונות האלה, התעקשות שתגבר ככל שתגבר היריבות במלחמה הקרה בין שתי הגרמניות.

דה וויטה
ולטר אולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, 1960

סיעור מוחות באיסטנבול

המפתח להבנה של חלק גדול מהמתיחות שיאפיין את התפתחות היחסים הישראלים-גרמניים טמון בהכרזה של גרמניה המערבית, ב-1955, שהיא הנציגות החוקית היחידה של גרמניה כולה, וכי כל הכרה במזרח גרמניה תפורש על ידה כ"אקט לא ידידותי" (עמדה פוליטית ביחסי חוץ שלאחר מכן תויגה כ"דוקטרינת הלשטיין" - על שם מזכירו האישי של אדנאואר, ולטר הלשטיין). אותה שנה גם מבטאת שינוי מהותי במערכת היחסים בין גרמניה המערבית לישראל. עד לאותה נקודה, הממסד הדיפלומטי הישראלי דחה אפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית לישראל. בעקבות זאת, היתה זאת גרמניה המערבית שנעשתה מסויגת הרבה יותר לאפשרות של שיפור היחסים בין שתי המדינות.^{^[24]}

הועידה הראשונה שערכה ממשלת גרמניה המערבית מחוץ למדינה נערכה במיוחד כדי לדון במצב במזרח התיכון, והיא התקיימה באיסטנבול בין 3-7 באפריל 1956.^{^[25]} שני המוחות מאחורי גיבוש האסטרגיה של גרמניה המערבית כלפי מזרח גרמניה - הלשטיין והדיפלומט הבכיר ווילהלם גרווה (Wilhelm Grewe), טסו לטורקיה במיוחד לרגל הועידה. כשזו נפתחה, השניים היו ספקניים ביותר בנוגע לקיומו של מתאם בין היריבות של שתי הגרמניות ובין היריבות של העולם הערבי וישראל. עם זאת, עד שהם עזבו את איסטנבול, היה להם ברור שמתאם כזה קיים, וכי ניתן לנצל אותו נגד מזרח גרמניה.^{^[26]}

משתתפי הועידה הסכימו שלפוזיציה של בון במזרח התיכון יש היבטים חיוביים ושליליים. מצד אחד, העדר מורשת קולוניאלית במזרח התיכון, לצד קשרים פוריים שביססו דיפלומטים גרמניים בעולם הערבי עד 1945 היוו נכס אסטרטגי עבור גרמניה המערבית. מנגד, הם ציינו במורת רוח כי מזרח גרמניה נהנתה ממוניטין 'גרמני'. השגריר בקהיר וולטר בקר (Walter Becker) ציין כי היחסים עם ישראל היו 'ההיבט השלילי היחיד' במוניטין של ממשלת גרמניה המערבית במצרים. הוא הדגיש כי אף שכרגע הוא לא צופה כל שינוי במעמד של יחסי מזרח גרמניה ומצרים, הדבר יכול להשתנות בקלות במקרה של שדרוג היחסים בין בון לירושלים.^{^[27]}

גם נציג מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ בבון, הרמן וויכט (Hermann Voigt), דיבר על דילמה ספציפית באזור: הצורך לבחור בין יחסים עם ישראל מצד אחד, ובין הכרה ערבית בגרמניה המערבית מנגד.^{^[28]} לא כל הנוכחים הסכימו. הלשטיין, למשל, נזכר איך ב-1952, "כמעט כל המומחים של המזה"ת חזו תוצאות קטסטרופליות שלא התממשו", מה ש"מחליש את כוח הטיעונים של ימינו".^{^[29]} "מבין הסיבות שגרמו לנו לחתום על ההסכם את הסכם

דה וויטה
הקנצלר אדנאואר עם שר האוצר לודוויג ארהרד, 1956

ישראל - לא הייתי רוצה להיכנס לדיון ההיסטורי, המאוד רציני הזה, משום שהן פחות חשובות כיום: האם זה נוגע להתמודדות שלנו עם העבר הקשה? התגובה לקומפלקס האשמה שלנו? שאל בקר. 'כן, בדיוק', אישר הלשטיין.^{^[30]} עד סוף הפגישה, גם הלשטיין היה משוכנע שהימנעות מכל פורמליזציה נוספת של הקשרים בין בון לירושלים תהיה דרך הפעולה הכי פחות מסוכנת למדיניות החוץ של בון. כך, כשהלשטיין פגש את ראש המשלחת הישראלית בקלן, פליקס שנער, ב-14 במאי 1956, הוא שפך מים צוננים על התקווה הישראלית שגרמניה המערבית תפתח נציגות דיפלומטית בישראל מתישהו בקרוב. בהתאם למה שסוכם באיסטנבול, הוא הסביר את עמדתה של בון במונחים של התגמולים האפשריים שמהם תהנה ברית המועצות בעקבות כינון יחסים דיפלומטים רשמיים בין גרמניה המערבית לישראל, מבלי שהזכיר את מזרח גרמניה.^{^[31]}

שנער, כצפוי, השמיע קול מחאה - אם כי ללא הועיל. הוא הדגיש כי מבחינת ישראל הדבר מהווה הפרה של הבטחה וכי על הגרמנים לקחת אחריות מלאה על עתיד היחסים בין שתי המדינות. בדו"ח ששיגר למשרד החוץ הישראלי, הוא התעקש שהוא קיבל את הרושם שהצעה מבון לכינון יחסים דיפלומטים תגיע בתוך שישה חודשים.^{^[32]} שנער טעה לחלוטין. זה לקח תשע שנים ומשבר גיאו-פוליטי מורכב עד שגרמניה המערבית וישראל יחליפו שגרירים. זה קרה ב-1965. לאחר הפגישה של דיפלומטים ותיקים באיסטנבול, היחסים בין גרמניה המערבית לבין ישראל התחלפו, בעיני הדמיון המערב גרמני, למחויבות של המלחמה הקרה - משהו שעשוי להיות מנוצל על ידי הערבים והמזרח גרמנים כדי להרחיק מגרמניה המערבית את הנצחונות הקטנים שהצליחה להשיג בעמל רב בזירה הבינלאומית.

הדיפלומטים של גרמניה המערבית, שמתחילת שנות החמישים דגלו בהתעקשות לשמור מרחק ממדינת היהודים, שירתו כולם במשרד החוץ בתקופת המשטר הנאצי. רובם הוצבו במזרח התיכון הערבי בדיוק בתקופה בה ניסה הרייך של היטלר לגייס ג'יהאד עולמי.^{^[33]} חרף זאת, עמדת המומחים למזרח התיכון כלפי ישראל אותתה כי מדובר ביותר מהמשך האנטישמיות של טרום WWII באמצעים אחרים. האזהרות שלהם לגבי הרלוונטיות של המלחמה הקרה במסגרת מדיניות בון לגבי ישראל התקבלו בהדרגה ברמות הבכירות ביותר של מדיניות החוץ בבירתה של גרמניה המערבית.

אחרי ועידת איסטנבול ב-1956, הטענות של מומחים אלה הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. הם אלה שיצרו את החיבור בין היריבות בין שתי הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה ובין הקשרים של בון עם מדינת היהודים. גם במזרח גרמניה אימצו את התפיסה הזאת, והדגישו את הקרבה בין בון לירושלים כדי לחזר אחר בני שיחם הערבים.

היכולת של המזרחנים לשכנע את מעצבי מדיניות החוץ של שתי הגרמניות שקיים קשר בין המדיניות כלפי הישראל ובין היריבות של שתי הגרמניות, מעידה גם עד כמה נוקשה היתה התפיסה של מערכת המלחמה הקרה בשתי המדינות האלה. היא מראה כיצד סוגיות שבמקור לא היו קשורות למלחמה הקרה, כמו היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית שנוצרו בשל בקשת ישראל לקבל פיצויים על פשעי גרמני הנאצית כלפי היהודים, נשזרו בה באופן קריטי - וזה בדיוק מה שהתעמולה של מזרח גרמניה תעשה, בעוצמה גוברת.^{^[34]}

דה וויטה

קונרד אדנאואר, אדולף האוזינגר והנס שפידל ויחידה של הצבא החדש של גרמניה המערבית - הבונדסווהר (Bundeswehr), ינואר 1955

פגישה במוסקבה

שבועיים לאחר הועידה באיסטנבול התקיים כינוס דיפלומטי נוסף, אם כי הפעם מסוג אחר לחלוטין. שגריר מזרח גרמניה לברית המועצות, יוהנס קוניג (Johannes König), פגש במוסקבה את מקבילו הישראלי החדש, יוסף אבידר. הגנרל לשעבר אבידר, ממייסדי ארגון ההגנה, לא היה הקליינט שיקנה את האשליות של מזרח גרמניה בנוגע להתמודדותה לכאורה עם העבר הנאצי. הוא העלה בפגישה פעם נוספת את חוסר העקביות בין מדינה מערב גרמנית שמקיימת שיחות עם ישראל, ובין מדינה מזרח גרמנית - לכאורה אנטי פשיסטית - שלא רוצה להתמודד עם עברה. במהלך השיחה, אבידר שב והזכיר לשגריר קוניג ש'פשעים נגד היהודים בוצעו בכל רחבי גרמניה' - דבר שלמרות שהמשטר המזרח הגרמני הטיל עליו להתווכח מול מקבילו הישראלי, לקוניג היו סיבות להיות מודע לו היטב. אשתו המנוחה היתה יהודיה. ביתם נפגע ונבזז במהלך ליל הבדולח. וכקומוניסטים ותיקים, שניהם נאסרו מספר פעמים על ידי הגסטפו, עד שהצליחו להימלט מהמדינה ב-1938 לסין. אולם כאשר אבידר העביר מסר מממשלת ישראל לפתוח ב'מגעים ישירים' כדי להגיע להסכם ש'יעניק למזרח גרמניה את הערכתם של היהודים ברחבי העולם', קוניג הסביר בנינוחות לאבידר שזה לא יקרה, ושאין כל סיבה שמזרח גרמניה תעביר לישראל פיצויים:

קוניג ציין שהשאלה אמנם מורכבת, אבל ברורה למדי. יש שתי מדינות גרמניות שהתפתחו בכיוונים שונים לחלוטין. לפיכך, מה שחל על גרמניה המערבית אינו חל על מזרח גרמניה. אפשר לומר על גרמניה המערבית שהיא ירשה באופן מיידי את גרמניה הפשיסטית וכי אנשים כמו האנס גלובקה (Hans Globke) ואוטו בראוטיגם (Otto Bräutigam) שמילאו תפקיד מפתח בגיבוש חוקי נירנברג וברצח חפים רבים מפשע, מחזיקים כעת בעמדות חשובות בממשל אדנאואר… במזרח גרמניה, לעומת זאת, הפשיזם חוסל^{^[35]}

תשובתו של קוניג עמדה בקנה אחד עם תגובות קודמות של מזרח גרמניה בנושא, שהדגישו את ההבדלים בין מזרח גרמניה לשכנתה והדגישו כי מערב גרמניה היתה המדינה היורשת של גרמניה הנאצית, ואילו מזרח גרמניה לא. לבן שיחו הישראלי, השגריר המזרח גרמני הדגיש שמזרח גרמניה מייצגת בפועל את הטוב ביותר מבין הפיצויים האפשריים למדינת היהודים, בשל העובדה כי שלטונה מיגר מעמדות הכוח את האנשים שתמכו בדיקטטורה הנאצית.

אף שרוב הדברים שהעביר קוניג לאבידר הופצו ממילא בערוצי תעמולה, תמליל השיחה בין השניים מראה כי פגישות דיפלומטיות היו פורומים קריטיים לקידום המסרים של מזרח גרמניה. נציגי המדינה יכלו לנצל אירועים כאלה כדי לטפח את האשליה המזרח גרמנית בנוגע לחוסר המעורבות המוחלטת שלהם כביכול עם המדיניות שהוציאה לפועל גרמניה הנאצית בימי היטלר. דיכוי השאלה היהודית במזרח גרמניה, וההכחשה של מורשות רבות שהותיר הנאציזם במדינה, לא היו רק תכונות מגדירות של זהות לאומית שנועדו לטהר את הציבור המזרח גרמני - הן גם ביססו את הדימוי של מזרח גרמניה שצמרת השלטון שלה רצתה להקרין החוצה בזירה הבינלאומית.

דה וויטה

אדולף אייכמן במשפטו בירושלים, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)

המלחמה הקרה של גרמניה בירושלים

המתח בין 'פירוק של העבר הקשה' ובין דינמיקות שנבעו מהמלחמה הקרה הופיעו בבירור בראשית שנות השישים בירושלים. אף אירוע לא הביא את הפרשנות של כל אחת ממדינות גרמניה ביחס לעבר הנאצי כמו משפט אייכמן. שתי הגרמניות שלחו נציגים לירושלים, שעליהם הוטל להבטיח שלמשפט לא יהיו השלכות שליליות על תדמיתם ויוקרתם, או במקרה של מזרח גרמניה, לנסות באופן אקטיבי להפוך את המשפט לכלי פוליטי נגד יריבתן במסגרת המלחמה הקרה הגרמנית. ככל שהמשפט התפתח בירושלים, המאמצים של שירותי הביון של גרמניה המערבית, של דיפלומטים ושל עיתונאים הסתבכו עם מאמציהם של תועמלנים ועורכי דין מטעם מזרח גרמניה לידי מאבק שגרר לתוכו את התביעה בישראל, אנשי ביטחון ישראלים וגם את הציבור הרחב - בישראל ומחוצה לה.

לקראת הבחירות שנערכו בישראל באוגוסט 1961, מפלגות האופוזיציה - ובמיוחד מפלגת 'חירות' בראשות מנחם בגין - תקפו לעתים קרובות את ההמשכיות הרבה של העבר הנאצי בגרמניה בהווה, במטרה לערער את מדיניות ההתקרבות של ממשלת ישראל עם גרמניה המערבית, שחוותה קפיצת מדרגה בעקבות הפגישה האישית הראשונה בין הקנצלר אדנאואר ובין ראש הממשלה בן גוריון ב-14 במארס במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק. ממשלת ישראל היתה מוכנה למזער את הנזקים של מרקם היחסים העדין בינה ובין גרמניה, שעשויים להיגרם כתוצאה ממשפט אייכמן. בינתיים, נציגים רשמיים בשתי הגרמניות תהו איך כדאי לנצל, או להכיל, את ההד העולמי של המשפט.

בסתיו 1960 סוכן או מודיע של ה-CIA שמקורב לבון דיבר על חששות של 'חבריו הנאצים בממשלת גרמניה המערבית… מפני הדברים שיתגלו במשפט אייכמן באביב הבא.^{^[36]}המשפט בהחלט עורר עניין לגבי העבר של גורמים רבים במערב גרמניה, ובראשם האנס גלובקה. דו"ח נוסף של ה-CIA ציין כי 'נראה שהגוש הסובייטי נוקט מאמץ רב לניצול פרשת אייכמן כדי לסבך את גלובקה בעברו הנאצי, ובכך לפגוע בממשלת אדנאואר'.^{^[37]}

דה וויטה
עיתונאי "מעריב" יוסף (טומי) לפיד בעת משפט אייכמן, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)

נוכחותו של גלובקה בממשלת בון היתה כה בכירה שהיא הסבה אי שביעות רצון בקרב רבים, לא רק במזרח. "היתה זאת בושה גדולה שגלובקה המשיך להחזיק בתפקיד מפתח כיועץ הראשי של הקנצלר", כפי שאמר התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה המערבית פריץ באואר (Fritz Bauer). "אדם שעל פי הודאתו שלו כתב את הפרשנות לחוקי הגזע של נירנברג, ואשר היה אחראי ליוזמה לתת לכל יהודי שם פרטי יהודי קבוע כדי לסמן אותו, ושנותר בעל תפקיד במשטר הנאצי מתחילת הרייך השלישי ועד סופו המר מאוד, במחלקה שאחראית לענייני היהודים במשרד הפנים, אינו צריך, כפועל יוצא פשוט של עיקרון וצדק, להחזיק בתפקיד כפי שהחזיק גלובקה בבון מאז 1949", אמר באואר.^{^[38]}

העדיפות המרכזית בבון היתה להגן על הדימוי של גרמניה 'חדשה' באמצעות הפגנת הפרדה ברורה מהעבר הנאצי בפני קהל מקומי ובינלאומי - על אף כל כך הרבה ראיות שהצביעו על ההפך. הדיון כיצד לעשות זאת בצורה יעילה התפשט במהרה ברחבי משרדי הממשלה השונים. בשיחותיהם עם נציגים ישראליים שעבדו בקלן, הדגישו אנשי משרד החוץ הפדרלי את חששותיהם מפני ניצול משפט אייכמן על ידי מזרח גרמניה למטרות פוליטיות, והביעו את תקוותם כי הרשויות הישראליות לא יפלו בקו התעמולה הזה, ובמקום זאת יתמקדו בתמיכה בידידתם האמיתית - גרמניה המערבית.^{^[39]} עד סוף 1960, מחלקות העיתונות וההסברה במשרד החוץ בבון החלו בתכנון של מתקפה דיפלומטית מרשימה שתצא לפועל במהלך המשפט, ובמרכזה קידום דימוי חיובי של גרמניה המערבית ומוכנותה להתעמת עם עברה הקשה - בניגוד לנמסיס ממזרח.

מהלשכה המרכזית להגנה משפטית - שתפקידה היה סיוע לפושעי מלחמה גרמנים שהועמדו לדין בחו"ל - טען האנס גאווליק כי 'יש צורך' להסתמך על חומרים שיוכיחו כי הפשעים בהם הואשם אייכמן 'נעשו על ידי מעגל קטן של אנשים' ובוצעו 'תחת כזאת סודיות' כך ש'אלה שלא היו מעורבים בהם במישרין לא היו יכולים לדעת עליהם'.^{^[40]} מבחינה היסטורית הדבר לא היה מדויק, אולם המילים האלה היו מה שרבים בגרמניה המערבית רצו להאמין בו, ורצו שהעולם יאמין בו.

חמישה שבועות לפני תחילת המשפט, שר החוץ של גרמניה המערבית, היינריך פון ברנטאנו (Heinrich von Brentano), הפיץ לכל הדיפלומטים והקונסולים הנחיות ספציפיות סופיות שקשורות למשימות יחסי הציבור שהם יבצעו במהלך המשפט.^{^[41]}

דה וויטה
צעירים קוראים בעיתון על הרשעת אייכמן, 1961. קרדיט: הארכיון הלאומי של הולנד

היה זה חשוב, הדגיש ברנטאנו, למנוע את 'ההשלכות השליליות מדי' שעלולות להיות למשפט. הוא המליץ, בפרט, להיזהר מתעמולה סובייטית ומזרח גרמנית, ולהדוף כל האשמה אפשרית של המשכיות בין גרמניה המערבית לעבר הנאצי, באמצעות הדגשת העמדה האנטי-ישראלית של מזרח גרמניה וכל המדינות תחת הגוש הסובייטי. שבון פעילה מאוד במרדף אחר צדק על הפשעים שבוצעו בתקופה הנאצית, ולתקוף את מזרח גרמניה בשלושה קווים עיקריים: ראשית, מזרח גרמניה מעולם לא הסכימה לשלם פיצויים לישראל, ואילו גרמניה המערבית עשתה זאת. שנית, שליטי מזרח גרמניה 'ממשיכים לנהל דיקטטורה נוסח היטלר באמצעים של טוטליטריות', בעוד שגרמניה המערבית היא דמוקרטיה משגשגת. ושלישית, שבעוד שהתעמולה של מזרח גרמניה מאוד אנטי-ישראלית, בון הצליחה 'לזכות באמונה של הממשלה בישראל'.

במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בשנתיים האחרונות, שנערכה זמן קצר לפני תחילת המשפט בירושלים, ביטא הקנצלר אדנאואר את חששותיו בנוגע להשפעה השלילית שעשויה להיות למשפט על הדימוי הבינלאומי של גרמניה המערבית. אדנאואר, שלאורך כהונתו התעקש על עמדה כלפי העבר הנאצי של ארצו, הדגיש כי 'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה'.^{^[42]}

"האמת היא, כמובן, ההפך הגמור מהטענה של אדנאואר ש'רק שיעור קטן' של הגרמנים היו נאצים", כתבה חנה ארנדט במאמריה ב"ניו יורקר", שלאחר מכן פורסמו בספר "אייכמן בירושלים".^{^[43]} המאמרים האלה ספגו ביקורת רבה מרחבי ארצות הברית, ישראל ואירופה, על האופן שבו טיפלה ארנדט במשפט. כפי שניסח זאת נורמן פודהורץ, מה שארנדט כתבה היווה גם 'כתב האישום החמור ביותר נגד גרמניה של אדנאואר, שטרם נראה בצד המערבי של מסך הברזל'.^{^[44]} ארנדט נגעה בנקודה נכונה. חלק גדול מההאשמות ששיגרה מכונת התעמולה של מזרח גרמניה כלפי ההמשכיות של גרמניה המערבית עם עברה הנאצי, נראו מתקבלות על הדעת יותר ויותר.

בין עבר לעתיד: התחרות במלחמה הקרה, מורשת השואה והתפתחות היחסים הגרמנים-ישראלים

ההיסטוריה הסבוכה של ענייני ישראל-פוליטיק חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של שתי הגרמניות כלפי מדינה שהציבה מולם אתגרים ייחודיים. אתגרים אלה קשורים הן להווה והן למורשת הנאציזם. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא.

דה וויטה
כרזת תעמולה אנטי-קומוניסטית של מפלגת CDU בגרמניה המערבית

למרות זאת, סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי. אף מדינה אחרת לא הציבה בפני נציגים גרמניים מורכבות כה גדולה ברצון ליישב בין מורשת העבר ובין אינטרסים בהווה. שתי הגרמניות ייחסו חשיבות מכרעת להפצת מסרים ספציפיים על יחסם לעבר הנאצי. היבט זה היה מרכזי עבור שתי המדינות במדיניות כלפי ישראל ובהגדרה העצמית של כל אחת מהן במסגרת המלחמה הקרה.

עבודות מחקר שעוסקות בפוליטיקה של זיכרון ובהנצחה של גרמניה המחולקת מתמקדות לרוב בניתוח שלהן בבחינה של אנדרטאות, אתרי זיכרון וטקסי זיכרון. אולם גם מזכרי שיחות, נאומים פוליטיים והתכתבויות דיפלומטיות יכולים לחשוף רבות בנוגע לשיח שכל גרמניה עיצבה בנוגע לעבר הנאצי, ולרלוונטיות שלו בהווה דאז. אדנאואר הבין מהר שעיצוב דימוי של גרמניה שלו שמוכנה לשלם עבור ההשלכות של פשעי הנאצים, תקל על כניסתה למשפחת העמים. בה בעת, כפי שהדגיש בנאומו בבונדסטאג ב-1951, הסכם השילומים אינו מהווה הודאה גרמנית קולקטיבית באשמה.^{^[45]}

כמו כן, הוא לא נמנע מלהדגיש בפני הנציג הישראלי שנער, או בפני הממשלה ששלחה אותו, את הדחיפות בהשעיית משפטים נגד פושעים נאציים, בשל הבעיות שהדבר יצר בדעת הקהל הבינלאומית כלפי גרמניה המערבית.^{^[46]}

גם במזרח גרמניה, המדיניות כלפי ישראל והזיכרון המוסדי של העבר הנאצי היו קשורים זה בזה. השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.^{^[47]} טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים. עמדה זאת הפכה להצדקות הרשמיות של מזרח גרמניה לגבי השאלה מדוע בכירי שלטונה לא נטלו חלק במגעים לשילומים עם הנציגים הישראלים. הדיונים בנוגע לעבר מילאו תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית - והם יכלו להיות מנוצלים ככלי נגד מתחרים בזירה הבינלאומית.^{^[48]}

שאלות של ישראל-פוליטיק העלו סוגיות שבקרב שתי הגרמניות נקשרו באופן ייחודי לקונפליקטים שהיו קיימים באופן נפרד, אולם עוצבו על ידיד היריבות ביניהן, וגם עיצבו אותה. האינטראקציות הראשונות בין דיפלומטים גרמנים וישראלים התרחשו בצל בקשה ישראלית לשילומים עבור הפשעים שבוצעו בידי הנאצים נגד היהודים. לכן, הדרך שבה כל אחת מהגרמניות קיימה משא ומתן על מורשת הנאציזם בלטה במפגשים המוקדמים בין נציגי גרמניה וישראל. המחאות של מדינות ערב נגד השילומים לישראל תורגמו לאחר מכן לחשש רחב יותר ביחס לחיזוק הקשרים בין גרמניה המערבית לישראל, ובמיוחד לאחר 1955, כששתי הגרמניות החלו לקחת בחשבון את ההשפעה שעשויה להיות לפעולותיהן כלפי ישראל מול מדינות ערב.

דה וויטה

ארמון הרפובליקה (פאלאסט דר רפובליק) במזרח ברלין - מקום מושבו הפולקסקאמר, הפרלמנט של גרמניה המזרחית

המלחמה הקרה, או ליתר דיוק, החשיבות שלה בפוליטיקה של יחסי גרמניה וישראל, השפיעו על עמדותיהן של שתי הגרמניות כלפי ישראל בדרכים מורכבות. בעקבות דוקטרינת הלשטיין בשנת 1955, מומחי המזרח התיכון של משרד החוץ בבון החריפו את אזהרותיהם מפני מיסוד הקשר בין גרמניה המערבית לישראל. לאחר ועידת איסטנבול, הטיעונים שלהם הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. גם זה מדגיש כיצד סוגיות שבמקור אין להן קשר עם המלחמה הקרה, כמו יחסי גרמניה-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה שנבעו מדרישת ישראל לשילומים על פשעי הנאצים כלפי היהודים, היו שזורים באופן קריטי עם זה.^{^[49]}

במזרח גרמניה, אילוצי המלחמה הקרה עיצבו באופן מכריע את המדיניות כלפי ישראל. בתחילת שנות החמישים, כמות הפיצויים העצומה שברית המועצות לקחה ממזרח גרמניה גרמה לכך שהאחרונה כלל לא היתה בעמדה להעביר שילומים לישראל. מנהיגי מזרח גרמניה בקושי היו מסוגלים לנקוט מדיניות שונה מזו שאימצה המעצמה הסובייטית, ובשנותיו של סטאלין במיוחד. אחרי 1948, מוסקבה נטשה במהרה את עמדתה הפרו-ישראלית, מה שהשפיע על גישתה של מזרח גרמניה באזור, בזמנים שבהם היריבות בין שתי הגרמניות גברה.

נראה היה כי המזרח התיכון הערבי הציע אפשרות קונקרטית לקידום הטענה המזרח גרמנית כי גם היא מדינה גרמנית לגיטימית, שתוכל יום אחד להגיע להסכמים פוליטיים וכלכליים עם מדינות מחוץ לגוש שלה.

מדיניות מזרח גרמניה כלפי ישראל הושפעה בבירור מהיריבות של הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה, וגם היתה בעלת יכולת להשפיע עליה. נציגי מזרח גרמניה תיכננו לחזר אחר מקביליהם הערביים באמצעות אימוץ תעמולה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית קשוחה. המאמר הראשון שפורסם בכתב העת של מפלגת השלטון המזרח גרמני כדי להגיב על הסכם השילומים גינה את ההשלכות המסוכנות ביותר שיש לעסקה לחיים בשלום ובדו קיום בין ישראלים לערבים במזרח התיכון. נציגי מזרח גרמניה קיבלו, וחקרו, מסמכים שהועברו להם ממוסקבה, שנציגי הליגה הערבית שלחו לבון כדי להמחיש את הסיבות שבגללן הם מוחים על הסכם לוקסמבורג. ההשמצות של מזרח גרמניה כלפי היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית התמקדו בתמיכה החומרית העקבית שסיפקה בון לישראל כחלק מההסכם. השמצות אלה חזרו על עצמן בעקבות משבר סואץ, משברי 1958, מלחמת ששת הימים ומעבר לכך. אף שבון מילאה תפקיד מצומצם ביותר בכל אחד מהאירועים האלה, התעמולה המזרח גרמנית הציגה את גרמניה המערבית כמי שתומכת באופן ברור באויבות של מדינות ערב.

דה וויטה

דוכן בברלין שמוכר מזכרות ממזרח גרמניה לאחר איחוד גרמניה

זרועות התקשורת של מזרח גרמניה התייחסו ללא הרף להסכם השילומים של בון לישראל, והשתמשו בו כראייה לעמדה האנטי-ערבית של גרמניה המערבית, בניגוד לעמדתה של מזרח גרמניה. עם זאת, מדיניות הישראל-פוליטיק של מזרח גרמניה החלה בהדרגה להתייחס לסוגיות נוספות ורחבות יותר. אלה כללו, למשל, תמיכה של מזרח גרמניה למאבקים אנטי-קולוניאליים בתוך המזרח התיכון ומחוצה לו, ואת המחויבות של מזרח גרמניה להגן על הטוב הכללי של העם הגרמני כמכלול. החשיבות של הנקודות האלה, שבאו לידי ביטוי כחלק מההתייחסות לישראל-פוליטיק של גרמניה המערבית, התרחבה מעבר לרציונליזציה של גישתה של מזרח גרמניה כלפי מדינה שלישית. במקום זאת, הסוגיות האלה עיצבו את עמודי התווך של ההגדרה העצמית של גרמניה חדשה בפוליטיקה הבינלאומית.

ההיסטוריה של ישראל-פוליטיק בין שתי הגרמניות לאחר השואה חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של כל אחת מהגרמניות כלפי מדינה שהציבה אותן מול אתגרים ייחודיים, הנוגעים הן להווה של המלחמה הקרה והן למורשת הנאציזם. ב-1965, רבים קיוו כי כינון היחסים הדיפלומטים בין גרמניה המערבית לישראל יהווה התחלה חדשה ביחסי ישראל וגרמניה. אולם יחסים אלה השתלבו במשך העשורים הבאים בתוך החרדות הקיומיות והפוליטיות של השחקנים משני צידי הקונפליקטים - הקונפליקט בין שתי הגרמניות והקונפליקט בין ישראל לעולם הערבי.

^{^[1]} The argument presented here anticipates a monograph titled Israelpolitik: German-Israeli Relations, 1949-1969, forthcoming with Manchester University Press in 2020. The author is grateful to the academic staff and students of the Richard Koebner Minerva Center for German History and to the Israel Ministry of Foreign Affairs for having supported the research upon which this piece is based.

^{^[2]} R. Herrnstadt, ʽ“Wiedergutmachungˮ - für wen?ʼ, ND, (25 November 1952), p. 1.

^{^[3]} B.J. Ferencz, ‘Conscience as an Instrument of National Policy’, Human Rights 8:42 (1979-1980), p. 44.

^{^[4]} Address by the President of the State of Israel H.E. Shimon Peres at the German Bundestag delivered on 27 January 2010’ https://mfa.gov.il/MFAHEB/PressRoom/Pages/Address_by_President_Peres_at_the_German_Bundestag_270110.aspx [Accessed January 2020].

^{^[5]} N. Balabkins, West German Reparations to Israel (New Brunswick, NJ, Rutgers University Press, 1971), p. 140.

^{^[6]} About the importance of the ‘context’ for any political analysis see C. Tilly and R. E. Goodin, ‘It depends’ in R. E. Goodin and C. Tilly (eds.), The Oxford Handbook of Contextual Political Analysis (Oxford: Oxford University Press, 2006), pp. 5-32.

^{^[7]} M. Fulbrook, German National Identity after the Holocaust (Oxford: Polity Press, 1999), p. 2.

^{^[8]} The German Cold War competition for legitimacy, political prestige and new markets, had a global reach and global effects

^{^[9]} M. Fulbrook, Dissonant Lives: Generations and Violence through the German Dictatorships (Oxford: Oxford University Press, 2011).

^{^[10]} J. Herf, Divided Memory: The Nazi Past in the two Germanys (Cambridge, MA: Harvard University Press, 1997).

^{^[11]} N. Sagi, German Reparations. A History of the Negotiations (Jerusalem: The Magnes Press, The Hebrew University, 1980); I. Deutschkron, Israel und die Deutschen: Das schwierige Verhältnis (Cologne: Verlag Wissenschaft und Politik, 1983); N. Hansen, Aus dem Schatten der Katastrophe. Die deutsch-israelischen Beziehungen in der Ära Adenauer und David Ben Gurion (Düsseldorf: Droste, 2002), Y. A. Jelinek, Deutschland und Israel, 1945-1965. Ein neurotisches Verhältnis (Munich: Oldenbourg, 2004); D. Trimbur, De la Shoah à la Réconciliation? La Question des Relations RFA-Israël (1949-1956) (Paris: CNRS Editions, 2000), M.A. Weingardt, Deutsche Israel- und Nahostpolitik: Die Geschichte einer Gratwanderung seit 1949 (Frankfurt: Campus, 2002); D. Witzthum, Teḥilatah shel yedidiut mufla’ah? Ha-piyus ben Yisra’el le-Germanyah, 1948-1960 (Tel Aviv: Schocken, 2018); C. Fink, West Germany and Israel: Foreign Relations, Domestic Politics, and the Cold War, 1965-1974 (Cambridge: Cambrige University Press, 2019).

^{^[12]} A. Timm, Hammer, Zirkel, Davidstern. Das gestörte Verhältnis der DDR zu Zionismus und Staat Israel (Bonn: Bouvier Verlag, 1997); M. Wolffsohn, Die Deutschland Akte. Tatsachen und Legenden (Munich: Ed. Ferenczy bei Bruckmann, 1996 [1995]); S. Meining, Kommunistische Judenpolitik: die DDR, die Juden und Israel (Münster: LIT, 2002); K. Kulow, ‘Israel, SED und DDR. Zur Geschichte eines tragischen Beziehungskonflikt’ in R. Renger (ed.) Die deutsche ʽLinke’ und der Staat Israel (Leipzig: Forum Verlag, 1994), pp.183-196; S. Lorenzini, Il Rifiuto di Un’Eredità Difficile: La Repubblica Democratic Tedesca, gli Ebrei e lo Stato di Israele (Florence: Giuntina, 1998); J. Herf, Undeclared Wars with Israel: East Germany and the West German Far Left, 1967-1989 (New York: Cambridge University Press, 2016).

^{^[13]} C. S. Maier, The Unmasterable Past: History, Holocaust and German National Identity (Cambridge: Cambridge University Press, 1988).

^{^[14]} N. Robinson, Indemnification and Reparations: Jewish Aspects (1944); S. Moses, Die Jüdischen Nachkriegsforderungen (1944); S. Goldschmidt, Legal Claims Against Germany: Compensation for Losses Resulting from Anti-Racial Measures (1945).

^{^[15]} A. Timm, Jewish Claims against Eastern Germany: Moral Obligations and Pragmatic Policy (Budapest: Central European University Press, 1997), p. 81. See, e.g. F. R. J. Nicosia, ‘Weimar Germany and the Palestine Question’, Leo Baeck Institute Yearbook 24:1 (1979), pp. 321-345.

^{^[16]} Akten zur Auswärtigen Politik der Bundesrepublik Deutschland (hereafter AAPD) 1949/1950, Doc. 30, Erhard to Adenauer, 27 January 1950, fn. 3.

^{^[17]} Israel Legation, The Israel Claim for Reparations from Germany: Identical Note to Occupying Powers (London: Press and Information Department, 1951), p. 1.

^{^[18]} PA AA, B150 B171, Böker to Blankenhorn, 13 July 1952, see the attachment, ‘Erklärung’.

^{^[19]} German Bundestag, 165. Session, Bonn, 27 September 1951, p. 6698.

^{^[20]} AAPD, 1951, Doc 145, Governmental Declaration (Draft) 25 August 1951.

^{^[21]} S. Engert, ‘A case Study in “Atonement”: Adenauer’s Holocaust Apology’, Israel Journal of Foreign Affairs 4:3 (2010), p. 116. On the extent of the support for Nazi anti-Semitic policies in Weimar Germany see M. Wildt, Volksgemeinschaft als Selbstermächtigung: Gewalt gegen Juden in der deutschen Provinz 1919 bis 1939 (Hamburg: Hamburger Ed., 2007).

^{^[22]} AAPD 1952, Doc. 95: Meeting chaired by Chancellor Adenauer, 5 April 1952.

^{^[23]} For an outstanding historical account, see Diner, D. Rituelle Distanz: Israels deutsche Frage (Munich: Deutsche Verlags-Anstalt, 2015).

^{^[24]} About this change of roles (lit. Rollentausch), see Jelinek, Deutschland und Israel, 1945-1965, p. 251ff.

^{^[25]} PA AA, B2 94, Minutes of the Middle East Conference in Istanbul from 3.-7. April 1956, n.d.

^{^[26]} Conze, E., Frei, N., Hayes, P., Zimmermann, M., Das Amt und die Vergangenheit: Deutsche Diplomaten im Dritten Reich und in der Bundesrepublik (Munich: Karl Blessing Verlag, 2010), p. 262ff.

^{^[27]} PA AA, B2 94/150, Ambassador Becker: Political report on Egypt, n.d.

^{^[28]} PA AA, B2 94/208, Consul General Voigt: Political report on the Middle East and the Israel Problem, n.d.

^{^[29]} PA AA, B2 94/246, Minutes of the Middle East Conference.

^{^[30]} PA AA, B2 94/247, ibid..

^{^[31]} DFPI Vol. 11, Jan-Oct. 1956, CV, Doc. 247, Shinnar (Cologne) to Sharett, 14 May 1956.

^{^[32]} ‘Telegramm von Dr. F.E. Shinnar, Gesandter Köln, an Moshe Sharett, isr. Außenminister, über ein Besuch im Auswärtigen Amt vom 14. Mai 1956’, 14 May 1956, reprinted in Jelinek, Zwischen Moral und Realpolitik, p. 397ff.

^{^[33]} Motadel, Islam and Nazi Germany’s War; Becker, ‘Post-war Antisemitism’.

^{^[34]} Stephanson, ‘Fourteen Notes on the Very Concept of the Cold War’.

^{^[35]} For the Israeli communication see PA AA, MfAA A682/27, Government of Israel, Aide Memoire, n.d.; for König’s response, see PA AA, MfAA A682/29, Botschaft Moskau. Embassy Moscow. Report about the visit of the Israeli ambassador Joseph Awida to ambassador König, 20 April 1956, Krolikowski. Hans Globke had started his career in the civil service in 1929 as an official in the Interior Ministry of the Reich and, among other activities related to his post, had co-authored a legal commentary on the Nuremberg race laws of 1935 together with State Secretary Wilhelm Stuckardt. Bräutigam began his diplomatic career in 1920, and later went on to become the Director of the Ministry for Occupied Eastern Territories of the Nazi Reich. He then joined the administration of the Federal Republic in 1953. AA in 1953.

^{^[36]} NARA II, RG 263: CIA Name File: Adolf Eichmann. Directorate of Operations File, Vol. 3. ‘[excised] involvement with West Germany of Eichmann Case’, CIA Dispatch, 2 December 1960; T. Naftali, ‘New Information on Cold War CIA Stay-Behind Operations in Germany and on the Adolf Eichmann Case’, https://fas.org/sgp/eprint/naftali.pdf [Accessed November 2019].

^{^[37]} NARA II, RG 263: CIA Name File: Adolf Eichmann. Directorate of Operations File, Vol. 3. ‘Possible Communist Exploitation of Trial of Adolf Eichmann’. Munich, Air Pouch, 26 March 1961. NARA II, RG 263: CIA Name File: Adolf Eichmann. Directorate of Operations File, Vol. 2. ‘Life to Publish Eichmann Memoirs’. CIA Cable, 18 October 1960.

^{^[38]} In NARA II, RG 263: CIA Name File: Adolf Eichmann. Directorate of Operations File, Vol. 3. ‘The Eichmann Trial and Allegations Against Sec. State Dr. Globke’. US Consulate Frankfurt Dispatch, 7 February 1961. The document that Bauer is referring to here is: W. Stuckart and H. Globke, Kommentare zur deutschen Rassengesetzgebung (Munich: Beck, 1936). On the policy of name changes in Nazi Germany see S. Friedländer, Nazi Germany and the Jews, Vol.1: The Years of Prosecution 1933-1939 (New York: Harper Perennial, 1998), pp. 34-5ff..

^{^[39]} ISA/RG 93.43/MFA/293/16 Shinnar, Head of the Israeli Mission in Cologne, to Chaim Yahil, Director-General of the Ministry of Foreign Affairs, 18 November 1960 and ISA/RG 93.43/MFA/584/5 Moshe Hess, Deputy to the Official in Charge of the Information Section of the Israeli Mission in Cologne, to Leo Savir, Deputy Head of the Mission, 20 February 1960.

^{^[40]} PA AA B7/10: Note: Obtaining documents that might be able to hinder certain effects of the Eichmann trial. Gawlik, 19 January 1961.

^{^[41]} PA AA B7/10: Brentano to all Diplomatic and Professional Consular Representatives of the Federal Republic of Germany, 3 March 1961.

^{^[42]} ‘Der Bundeskanzler zu aktuellen politischen Fragen‘ in Bullettin des Presse- und Informationsamtes der Bundesregierung 50, 14 March 1961, p. 460, quoted in Werner Renz Renz, W. ‘NS-Verbrechen und Justiz. Eine Einführung’ in Werner Renz (ed.) Interessen um Eichmann. Israelische Justiz, deutsche Strafverfolgung und alte Kameradschaften (Frankfurt: Campus, 2012), pp.13-49.

^{^[43]} H. Arendt, Eichmann in Jerusalem. A Report on the Banality of Evil (New York: Penguin Books, 1994), p. 18. However, Gideon Hausner, fiercely rebuffed Arendt’s claims, see G. Hausner, Justice in Jerusalem (New York: Herzi Press, 1977), p. 455.

^{^[44]} N. Podhorez, “Hannah Arendt on Eichmann: A Study in the Perversity of Brilliance,” Commentary, 3 September 1963, p. 6.

^{^[45]} Deutscher Bundestag, 165. Sitzung, Bonn, 27 September 1951, p. 6,698. http://dipbt.bundestag.de/doc/btp/01/01165.pdf [Accessed November 2019]. See also Jaspers, K. The Question of German Guilt (New York: Dial Press, 1947).

^{^[46]} AAPD 1963, Vol. II, Doc.182: Gespräch des Bundeskanzlers Adenauer mit dem Leiter der Israel-Mission, Shinnar, 28 May 1963.

^{^[47]} R. Herrnstadt, ʽ“Wiedergutmachungˮ - für wen?ʼ, ND, (25 November 1952), p. 1.

^{^[48]} T. Hopf, Reconstructing the Cold War: The Early Years, 1945-1958 (Oxford: Oxford University Press, 2012), p. 26.

^{^[49]} Stephanson, ‘Fourteen Notes on the Very Concept of the Cold War’.

גיליון 10

טבור גיליון 10 - מאמר שני: עומר ברטוב

עֹמֶר ברטוב / אוניברסיטת בראון, ארה"ב

הקרב הגדול בתוככי הרייך השלישי: איך גבר האס-אס על הווהרמאכט בעיצומה של המלחמה?

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

האס-אס, שבראשית דרכו שימש לשמירה על מנהיג המפלגה הנאצית ולאחר מכן על הפיהרר של הרייך, הפך לקראת סוף שנות השלושים למתחרה העיקרי של הווהרמאכט על טובתו של היטלר, ולבעל עוצמה גוברת כמרכז מערכת מחנות הריכוז במדינה ובעל יחידות צבאיות מצוידות היטב. אולם קיצו של הרייך השלישי גם סימן את סוף המסורת הארוכה של מעורבות הצבא הגרמני בפוליטיקה

טבור גליון 10, מאמר שלישי: אביהו זכאי

אביהו זכאי / האוניברסיטה העברית

הקולנוע כתיבת פנדורה בתקופת רפובליקת ויימאר

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

זיגפריד קרקאואר (1966-1889) היה מבקר חריף של גרמניה. ספרו "מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני" מהווה פרשנות חיה ובלתי אמצעית של הנפש הגרמנית המיוסרת, הנעה בין עריצות שטנית לבין כאוס - מאבק ששיאו מתבטא בעליית הנאציזם ובנצחונו

טבור גיליון 10- מאמר ראשון: ד"ר דני אורבך

דני אורבך / האוניברסיטה העברית

ריגול אחרי הנאציזם: החדירה הסובייטית לשירות הביון המערב-גרמני

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

במהלך שנות החמישים הצליח המודיעין הסובייטי להחדיר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך מערב גרמניה, ופגע אנושות בקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. זהו סיפורם

קרא עוד

במאמר זה, אדון בחדירה הסובייטית לשירות מודיעין החוץ המערב-גרמני (מ-1946 ועד 1956: ארגון גהלן, מ-1956 והלאה: BND) ובגורמי העומק שאפשרו אותה. כיום אנחנו יודעים כי במהלך שנות החמישים, המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר מספר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך ארגון גהלן וה-BND, ולפגוע אנושות במערב גרמניה ובקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. הסקנדל הפוליטי שהתלווה לחשיפה ריסק את מעמדו של ה-BND במערב גרמניה, ופגע אנושות בחילופי המידע בינו לבין ארצות הברית. אנשי ה-CIA, שחדלו מלבטוח בעמיתיהם המערב-גרמנים, סירבו להעביר להם מידע רגיש, ובכך הקשו על היחסים הבטחוניים בין המדינות. התיעוד ההיסטורי מראה כי כשלונותיו העמוקים של השירות בתחום זה היו קשורים באופן הדוק לא רק לנהלי ביטחון לקויים, אלא גם להעסקה לא זהירה של עשרות ותיקים של ארגוני ביטחון ומודיעין נאציים, בעיקר גסטפו, ס"ד ומשטרת השדה החשאית. הקשר המפתיע בין ותיקי המודיעין הנאצי לבין החדירה הסובייטית יעמוד במרכז דיוננו להלן.

אותה חדירה סובייטית נבעה לא רק מכשלי ביטחון במודיעין המערב-גרמני, אלא גם מגורמים מבניים והחלטות פוליטיות שנתקבלו בשלהי סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים. ריינהרד גהלן, אנליסט מודיעין בכיר בוורמאכט, הקים את הארגון שנקרא על שמו ב-1946 כקבלן משנה של המודיעין הצבאי האמריקאי. האמריקאים היו זקוקים לגהלן, מפני שבשנים הראשונות לאחר המלחמה, המידע שהיה ברשותם על ברית המועצות, גרורותיה ואזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה היה דל יחסית. מבחינתו של גהלן, אנטי-קומוניסט מושבע שבחר ללא היסוס לשרת את הצד המערבי במלחמה הקרה, התלות באמריקאים היתה מצב זמני, עד שיוכל לשלב את הארגון שלו בגרמניה החדשה שתקום על חורבותיו של הרייך השלישי. מכאן נגזרו מטרותיו הפוליטיות הבסיסיות של גהלן. ראשית כל, להימנע מקרע עם האמריקאים, בהם היה תלוי לעצם קיומו המקצועי, ושנית, ליצור בריתות באליטה של מערב גרמניה, בכדי לבצר את מעמדו כראש השירות החשאי העתידי שלה. שיקול בסיסי נוסף היה חיסכון כספי. הארגון היה תלוי תקציבית בקצינים אמריקאים קפוצי יד, ולפיכך עמד, בעיקר בשנות קיומו הראשונות, בפני סכנה מתמדת של פשיטת רגל. [1]

לאור השיקולים הללו, שאף גהלן לבנות שירות ביון חסכוני, שיאפשר לו ליצור תדמית נקייה מחד, אך יבטיח לו חופש פעולה מקסימלי מאידך. לפיכך תכנן את הארגון שלו כתשלובת רופפת בין מטה מרכזי, שהוקם בכפר בשם פולאך בקרבת מינכן, ובין "ארגונים חיצוניים" שייצגו אותו ברחבי גרמניה המערבית ונשאו שמות שונים כמו "נציגויות אזוריות", "נציגויות כלליות", "סניפים" או "משרדים". הארגונים החיצוניים נהנו ממידה מרובה של אוטונומיה, הן בניהול, הן במבצעים והן בגיוס סוכנים, אך התבקשו לממן את פעילותם בכוחות עצמם, לרוב באמצעות עסקי קש מפוקפקים או סחר בשוק השחור.[2] מבנה זה לא רק חסך משאבים, אלא אפשר לגהלן מרחב תמרון והכחשה מול וושינגטון ובון כאחד. הוא היה יכול להתהדר בהישגיהם של הארגונים החיצוניים אם הצליחו, ובמקביל – להכחיש שידע על מבצעים שנכשלו. כפי שאמר לימים פקיד בכיר ממשרד הקנצלר, המערכת כולה נועדה להסתיר ולשבש כל ניסיון לפיקוח חיצוני על שירות הביון.[3]

מבנה זה שימש את גהלן היטב, כאשר החליט להעסיק ותיקים של מערך המודיעין והביטחון הנאצי, מהגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית, חלקם חשודים בפשעי מלחמה. במהלך שנות החמישים, שאף גהלן להאדיר את חשיבותו בצבא האמריקאי ובממסד הפוליטי של בון באמצעות קמפיין הפחדה בפני חתרנות קומוניסטית, אותה הציג כקשר זדוני של מזרח גרמניה, ברית המועצות ואינספור בוגדים פנימיים שרק הוא יכול לגלות ולרסק.[4] בעיניו, ותיקי מערך הביטחון הנאצי היוו מאגר כוח אדם של אנשי מודיעין מנוסים, אנטי-קומוניסטים לעילא ולעילא, שאין מתאים מהם לנהל את המערכה כנגד חתרנות אדומה.[5] מצד שני, היה מדובר בעניין פוליטי רגיש. האמריקאים עצמם העסיקו פושעים נאצים, גם בתחום המודיעיני, אולם ראו בכך צעד חריג ופריביליגיה השמורה להם. ג'יימס קריצ'פילד, איש ה-CIA שפיקח על ארגון גהלן, ביקש משותפיו הגרמניים להמעיט ככל האפשר בגיוס אנשי ס"ס, ס"ד וגסטפו, ולו משיקולים של מראית עין.[6] גם בבון היו פוליטיקאים שלא היו מרוצים מכך, בעיקר במפלגות השמאל אך גם במפלגתו הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר קונרד אדנאואר.[7] גהלן, שהתחייב בפני קריצ'פילד לא לגייס אנשים כאלו, הפר ברגל גסה את הבטחתו, אולם ניסה שלא להבליט זאת. לכן, נטה שלא לגייס ותיקי מודיעין נאצים למטה בפולאך, אלא דאג לדחוק אותם לתפקידים זוטרים יחסית בארגונים החיצוניים, רחוק מעיניים צופיות.[8] החלטה זו התגלתה כהרת אסון, מפני שהמגוייסים החדשים חשו בחלקם הגדול מופלים ומקופחים, נקודת תורפה שהקלה על גיוסם לארגונים עוינים.

האמונה הבסיסית שרווחה בארגון גהלן, שותיקי קהילת המודיעין הנאצית הם אנטי-קומוניסטים בהגדרה, היתה מוגזמת לכל הפחות. לא זאת בלבד שחלק מהותיקים הללו, ממורמרים, מתוסכלים ומובטלים, העדיפו דווקא לתמוך בברית המועצות ולא במערב, אלא שגם הפרו-מערביים שביניהם היוו סכנה בטחונית משמעותית. בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, ותיקי גסטפו וס"ד היו קשורים ברשתות צפופות של חברוּת ועסקים, והשפיעו זה על זה אפילו אם כמה מהם תמכו במערב, ואחרים בברית המועצות. מחקר פנימי של ה-CIA הסיק בצדק כי התזה הסובייטית היתה פשוטה: "אנשי מודיעין ותיקים ידבקו זה בזה, וישאפו לחזור לעבודה שהם מכירים ומורגלים בה. אחדים מהם עלולים להיחשף לנסיונות גיוס סובייטיים בגלל עמדותיהם הכלליות. אחרים, כמו למשל אנשי ס"ד וס"ד, הם פושעי מלחמה שיכולים להמשיך בחייהם רק על ידי הסתרת מעשיהם בעבר... ולכן חשופים לסחיטה."[9] האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מנהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי. גם ותיקי גסטפו שלא היו סוכנים סובייטים, הסיטו את המודיעין המסכל של ארגון גהלן לעבר "ציד קומוניסטים" שהתבסס בעיקר על פנטזיות של הגסטפו מזמן המלחמה. המגמות ההרסניות הללו התלכדו בראש ובראשונה ב"נציגות הכללית L" (Generalvertretung L, או בקיצור GV-L), ארגון חיצוני שפעל בקרלסרוהה והתמחה במודיעין מסכל, קרי – סיכול ריגול סובייטי.

האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מינהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי

הנציגות הכללית

עד שנת 1953, עמד בראש הנציגות הכללית אדם בשם אלפרד בנצניגר. בתקופת המלחמה כיהן הלה כסמל במשטרת השדה החשאית, גוף מודיעיני ובטחוני שהיה אחראי לטיהור העורף של הוורמאכט מבוגדים, פרטיזנים וגורמים מסוכנים אחרים. בפועל, נטלה משטרת השדה החשאית חלק פעיל בשואה, ותפקדה כאייזנצגרופה, יחידת רצח לכל דבר ועניין. לא ידוע לנו אם בנצינגר עצמו השתתף ברצח יהודים, אבל ברור שהיה נאצי משוכנע בעל עמדות אנטישמיות מוצהרות.[10]

בנצניגר, מומחה למודיעין מסכל, לא הרגיש בנוח בתוך ארגון גהלן. כסמל נמוך דרג, חש נחיתות עזה בתוך שירות עמוס לעייפה בקולונלים וגנרלים יהירים, וכמעט ולא היו לו חברים. מריר ומתוסכל, נוח לכעוס וסובל מעודף משקל, בנצינגר נודע בארגון גהלן כ"שמן" (der Dicke). עם זאת, הוא ניחן בכשרונות פוליטיים לא מובלטים, ולקראת 1949 הצליח לבנות את הנציגות הכללית בקלרסרוהה כאחד מהארגונים החיצוניים החזקים ביותר בשירות. לרשותו עמדו 452 עובדים, מרגלים, מפעילי סוכנים ובלדרים, הן גרמנים והן מבני הפזורה הרוסית. רובם עבדו בקרלסרוהה, אך אחרים הוצבו בערים אחרות באזור הכיבוש האמריקאי כגון פרנקפורט, היידלברג, ברמן ומינכן, ואף למערב ברלין הגיעו. מעטים מהם ריגלו עבור בנצינגר במזרח גרמניה ובמדינות קומוניסטיות אחרות במזרח אירופה.[11]

הממונה על בנצינגר במטה בפולאך היה ד"ר קורט קוהלר, מנהל קבוצה מס' 3 האחראית על מודיעין מסכל. כמו בנצינגר, קוהלר שירת באבוור בזמן המלחמה ונודע כנאצי אידיאולוגי ומשוכנע. גם הוא וגם בנצניגר הקיפו את עצמם ביועצים עם עמדות דומות. "באותו הזמן", נזכר קוהלר, "היינו כולנו נאצים ואמרנו זאת גלויות."[12] בברכתו של קוהלר, העסיק בנצניגר את המספר הגדול ביותר של ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו ביחס לארגונים חיצוניים אחרים, ובוודאי שביחס למטה בפולאך. מטה הארגון החיצוני בקרלסרוהה התמלא במהירות בטיפוסים מפוקפקים, שכל אחד מהם גייס את רעיו באמצעות רשתות ותיקי המלחמה של הס"ס. המגייסים נהגו להלבין את העבר של חבריהם, וכך הפכו תליינים ל"אנשי ביצוע" ומענים, כבמטה קסם – ל"מתורגמנים". במקרה אחד, העסיקה הנציגות הכללית איש גסטפו לשעבר ואנס מורשע, בסיועם הפעיל של האמריקאים. "הוא לא היה אחד מאותם סוכני גסטפו פומפוזיים ולא סובלניים", כתב אחד מעובדי הנציגות על היינריך רייזר, פושע שנשא באחריות לפוגרומים, עינויים ורצח של קורבנות רבים מספור. רייזר, בתורו, גייס ותיקי גסטפו אחרים לנציגות הכללית .[13]

כתוצאה מכך, המספר הקטן יחסית של ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי בתוך ארגון גהלן גדל במהירות עם כל שנה חולפת. אם ב-1950 אלו מנו רק כ-4 אחוזים מכוח האדם של הארגון, שיעורם טיפס ל-6.1 אחוזים רק שנה אחת לאחר מכן. הוא נותר יציב ואף ירד משמעותית בשנים הבאות, אך רק מפני שבמהלך שנות החמישים גויסו סוכנים צעירים רבים שלא שירתו בארגוני מודיעין וביטחון נאציים. להבדיל מחלקם היחסי באחוזים, המספר המוחלט של ותיקי הס"ד, הגסטפו ומשטרת השדה החשאית כמעט הכפיל את עצמו בין 1952 ל-1955, מ-15 ל-30 לכל הפחות. ביולי 1963, גהלן עצמו הודה בפני הקנצלר אדנאואר כי 32 מעובדיו שירתו במשרד הראשי לביטחון הרייך (כולל בס"ד ובגסטפו), ושבעה נוספים במשטרה השדה החשאית, סך הכל 0.85 אחוזים מכוח האדם הכולל. רבים מאלו, ביניהם רוצחים שנטלו חלק בשואה ובפשעים אחרים נגד האנושות, החלו את הקריירה שלהם בנציגות הכללית.[14]

התפקיד של אותם סוכני מודיעין נאצים לשעבר היה לחדור לתוך השטאזי וה-MGB (ארגון הביון הסובייטי ששינה את שמו ב-1954 לקג"ב) ולאתר סוכנים קומוניסטים שפעלו במערב גרמניה. הם רחרחו בתוך מפלגות פוליטיות, איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. לפעמים ריגלו גם אחרי פעילים ניאו נאצים, במיוחד אם אלו הפגינו עמדות אנטי-מערביות, התנגדו לחימושה מחדש של גרמניה כחלק מהגוש המערבי או נחשדו בקשרים עם מזרח גרמניה. לבסוף, סוכנים אחרים של הנציגות סרקו את העיתונות בכדי לחפש מאמרים ביקורתיים נגד ארגון גהלן, ואף ניסו לחדור לסוכנויות מודיעין מתחרות בתוך גרמניה המערבית. אנשיו של גהלן, הן בפולאך והן בקרלסרוהה, לא ראו הבדל בין אויבים של הארגון לאויבי המדינה. אלו גם אלו הוקעו כקומוניסטים מסוכנים.[15] גהלן עצמו לא נטה להתערב בעבודה של הנציגות הכללית, אולם השתמש בתוצריה בכדי להרחיב את סמכותו ותחום השפעתו. אם חתרנות קומוניסטית נחשבה לאיום הגדול ביותר על הרפובליקה הפדרלית בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הרי שחשיפתה היתה דרך מצויינת להעצמה אישית ומוסדית. גהלן לקח עליו את תפקיד המתריע בשער וצייד הקומוניסטים הראשי, בכדי לחזק את מעמדו כאיש הביון המשמעותי ביותר במערב גרמניה.[16]

ג'יימס קריצ'פילד, הנציג הבכיר של ה-CIA בפולאך, לא שבע נחת מעבודתם של קוהלר ובנצניגר, והתריע כי קרלסרוהה הפכה למקלט לטיפוסים מפוקפקים מהס"ס עם נהלי ביטחון רשלניים ורופפים. לכן, חשד כי נחדרה זה מכבר בידי השטאזי וה-MGB. בנוסף, הוא ביקר בחריפות את התוצרים המודיעיניים של הנציגות, והגדיר אותם כחובבניים, אפילו כחסרי ערך. ובכל זאת, קריצ'פילד לא עשה דבר בכדי לבלום את מבצעי המודיעין המסכל של קוהלר ובנצניגר, טעות שהתחרט עליה כעבור שנים.[17]

מבצע כוונת: ציידי קומוניסטים מהגסטפו ופנטזיית "התזמורת האדומה"

מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950, הגבירה את הפחד מחתרנות קומוניסטית במערב גרמניה. הקנצלר קונרד אדנאואר חשש כי גיס חמישי קומוניסטי יסייע לפלישה ממזרח גרמניה, אם וכאשר תתקיים, באמצעות פעולות טרור ומבצעי חבלה.[18] גהלן, ששימש כשופר של קוהלר ובנצניגר בממשלה הפדרלית, הזהיר כי יש להיזהר לא רק מקומוניסטים גלויים אלא גם מאנשי שמאל מתונים, ליברלים אנטי-סובייטים, נאצים ותיקים וניאו נאצים, מפני שכמעט כל אחד מהם יכול להיות סוכן סובייטי או לפחות "אידיוט שימושי".[19] ביולי 1950, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, התיר אדנאואר לגהלן להשתמש בקבוצת המודיעין המסכל שלו בכדי לעקוב אחרי מרגלים קומוניסטים בשטח הרפובליקה הפדרלית. שנה לאחר מכן, קיבל גהלן אישור דומה גם מהנציבים של בעלות הברית, שעדיין שימשו כסמכות העליונה בגרמניה הכבושה.[20]

בברכתו של גהלן, החלו קוהלר, בנצניגר וחבריהם בקמפיין מודיעין מסכל בשם "מבצע כוונת" (Operation Fadenkreuz), שהפך במהירות לציד מכשפות אנטי-קומוניסטי. בלהט המצוד, החיו קוהלר ובנצניגר את מיתוס "התזמורת האדומה" הישן של הגסטפו. במהלך המלחמה, עצרו ארגוני ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית מספר רב של לוחמי התנגדות מהשמאל ופקידים אנטי-נאצים שמסרו מידע לסובייטים. לכל האנשים הללו, שלא היה תמיד קשר ביניהם, קרא הגסטפו "התזמורת האדומה" (Rote Kapelle), כדי ליצור תדמית כוזבת של מזימת ריגול קומוניסטית כלל-אירופית.

לאחר המלחמה, סוכני גסטפו שהיו מעורבים ברדיפתם של אותם לוחמי התנגדות יצרו קשר עם ה-MI6 הבריטי וה-CIC האמריקאי, וטענו בתוקף כי התזמורת האדומה עדיין קיימת ועוסקת בריגול פרו קומוניסטי בכל רחבי אירופה. אולם ב-1948, לכל המאוחר, הן הבריטים והן האמריקאים דחו את תיאורית הקונספירציה הזאת כמופרכת וחסרת רלוונטיות לתמונה האמיתית של הריגול הקומוניסטי ביבשת. בכל זאת, ה-CIC הגן על אותם סוכני גסטפו ממעצר והסגרה, בעיקר בכדי להסתיר את העובדה שעמדו בקשר בעבר עם צבא ארצות הברית. אחדים מאותם סוכני גסטפו לשעבר ניסו, בהצלחה רבה, למכור את האטריות המחוממות שלהם לקוהלר, בנצניגר וארגון גהלן.[21]

עבור הנציגות הכללית, חשיפת ה"תזמורת האדומה" הפכה למשימה מרכזית על גבול האובססיה. לודוויג אלברט, סוכן לשעבר במשטרת השדה החשאית שניהל את סניף הנציגות בפרנקפורט, התריע כי אינטלקטואלים שמאליים שהתגוררו על גדותיו של אגם בודנזה, ליד הגבול השוויצרי, שימשו למעשה כקָשַרים ברשת ריגול קומוניסטית. הדוחות של אלברט וסוכנים אחרים היו מבוססים על שמועות עמומות, רמזים, הלשנות אנונימיות ורטוריקה מעגלית, שנוסחה בתחכום בכדי להסתיר את העדרן האמיתי של ראיות מוצקות. בהדרגה, התגבשה בנציגות הכללית תמונה מסוייטת של רשת ריגול קומוניסטית כל יכולה, מזימה חובקת כל נגד המערב.[22]

באביב 1950 כתב היינריך רייזר, אחד מותיקי הגסטפו שעבדו בנציגות הכללית, דו"ח עבה כרס על התזמורת האדומה, ובו הציג אותה כהידרה רבת ראשים שחלשה על כל קבוצות ההתנגדות האנטי-נאציות מתקופת המלחמה (לרבות ההתנגדות הצבאית והשמרנית, היינו - קושרי 20 ביולי 1944), פרטיזנים יוגוסלבים ומרגלים קומוניסטים מערביים כמו אלג'ר היס וקלאוס פוקס. לבסוף, הוא התריע כי אותן רשתות עדיין קיימות, ואפילו עוברות בירושה מדור לדור. במקרה אחד, ביזארי במיוחד, אישה צעירה נחשדה במעורבות בתזמורת האדומה, רק משום שמישהי שאולי היתה אמה נעצרה פעם בידי הגסטפו בפריז בחשד לפעילות קומוניסטית. רייזר חשד גם בניצולי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, בני משפחה וחברים של לוחמי התנגדות שהוצאו להורג בידי הנאצים, ואפילו באלו שזוכו על ידי הגסטפו או בית הדין העממי של היטלר.

בשלהי 1951, הנציגות הכללית כבר החזיקה בכרטסת של 900 עמודים לפחות, עמוסים עד אפס מקום בשמות של חשודים. שלא כמו ברייך השלישי, לא ניתנה להם הסמכות לעצור ולענות אזרחים, ולכן העבירו את המידע לרשויות המערב גרמניות ולשלטונות הכיבוש האמריקאי. למרבה המזל, קורבנות ציד המכשפות לא סבלו מכך יותר מדי, ובוודאי לא במידה מקבילה לקמפיין הרדיפה של הסנאטור מקארתי בארצות הברית עצמה. ההשלכות המשמעותיות היו דווקא בתחום ביטחון הפנים. כי בעוד אנשי הנציגות הכללית וקבוצת המודיעין המסכל רדפו אחרי רוחות רפאים פרי דמיונם, הכפישו לוחמי התנגדות ואספו מידע על אזרחים תמימים, הם היו עוורים לחלוטין למרגלים קומוניסטיים אמיתיים שחדרו לשורותיהם. אלו הגיעו לא מהמילייה השמאלי או הליברלי, אלא דווקא מקרב ותיקי המודיעין של הס"ס.[23]

ההשגות של קריצ'פילד ואנשי CIA אחרים היו, בסופו של דבר, נכונות: סוכנים סובייטים חדרו לנציגות הכללית כמו תולעים לגוש בשר רקוב. הבעיה התחילה במבנה הרופף של ארגון גהלן, ובאוטונומיה מרחיקת הלכת שניתנה לארגונים החיצוניים למיניהם. אנשי הביטחון של פולאך, למשל, לא החזיקו בסמכות ביצועית על הארגונים החיצוניים, ולא הורשו לחקור עובדים או להחרים מסמכים ללא רשות ראשי הארגונים. אלו שמרו על האונוטומיה שלהם בקנאות והתנגדו בעוצמה רבה כל כך להתערבות חיצונית, עד שכונו בלעג "הברונים של המודיעין."[24]

פרשה אחת, שהתרחשה בשלהי קיץ 1951, אמורה היתה לשמש כתמרור אזהרה לבנצינגר, קוהלר וגהלן. באותה תקופה, הנציגות הכללית העסיקה את הנס זומר, פושע מלחמה מהס"ד שנשא באחריות לשריפת בתי כנסת ומעשי טבח של לוחמי התנגדות צרפתים. היינריך רייזר ערב לו באופן אישי, בדיוק כפי שערב לפושעים רבים אחרים, והבטיח לארגון גהלן כי "גישתו [של זומר] כלפי המערב חיובית במאת האחוזים." המשימה של זומר היתה לרגל בתוך ארגונים ניאו-נאציים וקבוצות ימין קיצוני אחרות, בכדי לאתר נאצים לשעבר שעבדו עבור שירותי המודיעין של ברית המועצות או של מזרח גרמניה.[25]

באותו הזמן, ניהל זומר מגעים עם ותיק ס"ס אחר שהציע לו לעבוד עבור השטאזי. הוא דיווח לארגון גהלן, ושם ניסו "להכפיל" אותו, כלומר הורו לו להעמיד פנים שהוא נאצי ממורמר שמעוניין לעבוד עבור מזרח גרמניה. הכוונה היתה להשתמש בו כסוכן כפול בכדי לחשוף את מערך הגיוס המזרח-גרמני. ארגון גהלן אכן הצליח להשמיד רשת גיוס מסויימת שהורכבה, כרגיל, מותיקי ס"ס. אולם למרבה האירוניה, זומר היה למעשה סוכן משולש, שנאמנותו האמיתית היתה נתונה למזרח גרמניה. הוא הוסיף להונות את מפעיליו עד 1953, אז פוטר כתוצאה מלחץ אמריקאי. לאחר מכן הפך לסוחר נשק, הוסיף לעבוד עבור השטאזי ואסף מודיעין על קציני ס"ס ששירתו בארגון גהלן.[26]

היינץ פֶלְפֶה: הסוכן הסובייטי המסוכן מכולם

אולם ותיקים אחרים של ארגוני מודיעין וביטחון נאציים שירתו את ברית המועצות ואת מזרח גרמניה לזמן ארוך וביעילות גדולה בהרבה מזו של זומר. המסוכן שבהם, היינץ פֶלְפֶה, נולד בשנת 1918 בעיר דרזדן שבסקסוניה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת במדורי שוויץ והולנד ב-ס"ד – חוץ לארץ, שירות ריגול החוץ (מחלקה 6) של המשרד הראשי לביטחון הרייך. מספר פעמים התנדב לשרת באיינזצגרופן, יחידות הרצח הניידות שפעלו בחזית המזרח, אולם סורב שוב ושוב.[27] מכריו תיארוהו כ"אדם אינטליגנטי עד מאד אך נטול חום אישי... עם הערכה גבוהה ליעילות וסמכות, אך רגיש לחנופה, ומסוגל למופעים ילדותיים כמעט של נקמנות." פלפה נודע כטיפוס יהיר ואכזרי כלפי אלו שלא היו בעמדת סמכות, ולפיכך סבל מחוסר פופולריות ניכר בקרב עמיתיו והכפופים לו.[28]

פלפה עבר דרך ארוכה בטרם הפך לחפרפרת הבכירה של מוסקבה בשירות הביון המערב גרמני. כמו ותיקים רבים של מערך הביטחון הנאצי, נעצר מיד לאחר המלחמה, ולפי עדותו שלו, שוביו הקנדים התעללו בו, עינו אותו ובזזו את רכושו.[29] מיד לאחר השחרור, נקלע פלפה למצב ביש. הוא היה מרושש וחיפש עבודה נואשות, במיוחד במקצוע המשטרתי שלו הורגל. עם זאת, לא הצליח להשתלב בכוח המשטרה החדש של מערב גרמניה. לימים, כתב פלפה לא מעט על שנאתו לבריטים ששרפו מהאוויר את עירו האהובה, דרזדן, ובתוכה גם את בית ילדותו.[30] אולי אכן שנא אותם, אך הדבר לא הפריע לו לשרת כמודיע עבור שירות הביון הבריטי, MI6. הבריטים, שחקרו אותו היטב במהלך מעצרו במחנה השבויים, ידעו ששירת בעבר כקצין ס"ד, אולם בכל זאת שכרו אותו ביולי 1947 כמומחה למלחמה בקומוניזם. לאחר מכן, סייעו לו להלבין את עברו ולעבור את תהליך הדה-נאציפיקציה. שנתיים לאחר מכן, בעקבות הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבד פלפה לזמן קצר בשירות בטחון הפנים שלה (גלגול קודם של המשרד הפדרלי להגנת החוקה) ובמשרד הממשלתי לעניינים כלל-גרמניים, שוב כמומחה לאיתור סוכנים קומוניסטים. הוא פוטר לאחר שמעסיקיו גילו שניסה למכור מידע למפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה ולסוכנויות ידיעות מקומיות.[31]

רק במרץ 1950 זיהה פלפה הזדמנות עסקית טובה יותר, כאשר פגש את הנס קלמנס וארווין טיבל, שני ותיקי ס"ס נוספים מעירו, דרזדן. בתקופה הנאצית, כל השלושה היו שייכים לחבורת שתייה שנפגשה מדי שבוע באחד מגני הבירה של העיר העתיקה. קלמנס, שהרוויח את לחמו לפני התקופה הנאצית כנגן פסנתר בבתי קולנוע, נודע כסוכן ברוטלי במיוחד של הגסטפו בדרזדן. הבלשן והיומנאי היהודי ויקטור קלמפרר, אחד מקורבנותיו, כינה אותו "המתאגרף", "בחור בלונדיני גדול" שהכה ואיים להרוג אותו "פשוט משום שאתה יהודי."[32] ב-1944, כקצין ס"ס ברומא, השתתף בטבח המפורסם של אזרחים איטלקיים בפוסה ארדיאטינה. מספר שנים לאחר תום המלחמה העבירה לו אשתו, שנותרה בדרזדן, הצעה מפתה לעבור עבור הביון הסובייטי. במשך זמן מה שקל לעקור למזרח התיכון ולעבוד, כמו ותיקי ס"ס אחרים, כיועץ צבאי בסוריה או במצרים, אולם לאחר מחשבה החליט לקבל את ההצעה הסובייטית. באותו הזמן "שנא את האמריקאים שנאה עמוקה" ורצה "לנקום בהם פי שלוש ופי ארבע" על ההתעללות בו כשבוי מלחמה ועל הפצצת דרזדן, שכמה מקרוביו נספו בה. הוא היה זקוק לכסף והשתוקק להרפתקאות מסעירות, ולבסוף, האמין שהמזרח הקומוניסטי ינצח במלחמה הבאה. במלחמת העולם הראשונה והשנייה שירת את הצד המפסיד, ועכשיו, סוף סוף, שאף להצטרף למנצחים.[33]

הסובייטים הורו לקלמנס לגייס סוכנים נוספים בקרב ותיקים של שירות הביטחון והמודיעין הנאציים. כך גייס את חברו ארווין טיבל, והמשיך לנסות ולגייס את פלפה, אותו ראה כאדם שחלק הן את ההרפתקנות שלו והן את שנאתו לבריטניה ולארצות הברית. בכך, נטל קלמנס הימור מסוכן. לאחר ששמע את ההצעה, ניסה פלפה להמליץ על קלמנס כסוכן כפול עבור ה-MI6 הבריטי וארגון גהלן – הצעה שהיתה יכולה להוביל למעצרו של האחרון. מכל מקום, הן הבריטים והן המערב-גרמנים דחו את ההצעה.[34]

ב-15 באפריל, 1950, החליטו אנשי ה-MI6 לפטר סוף סוף את פלפה בשל חוסר אמינותו ועברות ביטחון מידע רבות שביצע, אולם באופן אירוני, גם בשל נסיונו "להכפיל" את קלמנס. הבריטים חשדו בקלמנס, כמוהו כותיקי ס"ד אחרים, והפיקו במהירות תובנה שתעלה לעמיתיהם המערב-גרמנים בדם ודמעות רבות בעתיד: ותיקים של מערך הביטחון הנאצי הסתובבו לעיתים קרובות באותם המעגלים החברתיים. כשאחד מהם עבד עבור המזרח הקומוניסטי, הוא היה יכול לגייס בקלות את האחרים, כמו וירוס מחשבים שמנגע רשת אינטרנט צפופה. הסכנה היתה משמעותית במיוחד בקרב ותיקי ס"ס שחלקו רקע ביוגרפי, במקרה זה – מוצא משותף מדרזדן.[35]

לאחר הדחתו של פלפה מהשירות הבריטי, קיבל ברצון את הצעתו של קלמנס לעבוד עמו כסוכן סובייטי. לא רק הכסף הניע אותו, אלא גם יצר ההרפתקנות, וכפי שקצין CIA אחד נזכר לימים, "הסיפוק שהפיק מהתחושה שהוא מטפלל שני כוחות פוליטיים רבי עוצמה."[36] מהצד הסובייטי, עבדו פלפה וקלמנס עם המפעיל "מקס" (איוון סומין), שניהל את המבצע מתחנת ה-MGB בדרזדן. מקס, קצין איסוף מנוסה, פינק את הסוכנים שלו ברסיטלים פרטיים לפסנתר, ומפעם לפעם הזמין אותם להנות מיין משובח ומעדנים כמו לובסטרים, המנה האהובה על קלמנס ("אתן את חיי למען לובסטרים", אמר לימים). לאחר שלב הגיוס, העביר את סוכניו למפעיל שני, צעיר מלוטש בן 23. הסוכן הסובייטי יפה התואר, הבלונדי ותכול העיניים, הציג את עצמו בגרמנית מושלמת כ"אלפרד" (שמו האמיתי היה ויטלי קורוטקוב). הוא העניק לקלמנס ולפֶלְפֶה את הכינויים "פטר" ו"פאול".[37]

כמשימה ראשונה, הורה אלפרד לקלמנס ופלפה לחדור לארגון גהלן. קלמנס החליט להשתמש בקשריו מימי המלחמה כדי להכות בנקודת התורפה החלשה ביותר: הנציגות הכללית בקרלסרוהה. כפי שנכתב לעיל, בנצינגר גייס את אנשיו תוך שימוש ברשתות ותיקי המלחמה של הגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית. וילהלם ("וילי") קריכבאום, קצין נוסף מדרזדן, מפקדה לשעבר של משטרת השדה החשאית ורוצח המונים ידוע לשמצה, עבד אף הוא עבור בנצינגר. המשימה שלו היתה לסרוק את קהילת שירותי הביטחון הנאציים בכדי למצוא מועמדים ראויים לארגון גהלן – שיקוף מראה מושלם של המשימה שנתן אלפרד לקלמנס ופלפה. שני הצדדים הניצים במלחמה הקרה חיפשו נאצים לשעבר. בפגישה עם קלמנס, אמר קריכבאום כי "הכנופייה הישנה" נמצאת עתה בארגון גהלן, והזמין אותו להצטרף. לבסוף, גייס הן אותו ואת פלפה לנציגות הכללית.[38]

ב-1 בנובמבר 1951, רק חודשיים לאחר גיוסו למודיעין הסובייטי, התחיל פלפה לעבוד גם עבור ארגון גהלן. הוא העביר דוחות לקלמנס, ששלח אותם ל-MGB בדרזדן (דרך רעייתו) בקופסאות של מזון תינוקות. מאוחר יותר, הוא ופלפה דרשו לתקשר עם המודיעין הסובייטי ישירות, ונהגו להיפגש עם אלפרד באקווריומים, בתי קולנוע, קתדרלות ומקומות ציבוריים אחרים במערב ברלין, וינה ובריסל. לפעמים פשוט החליפו חומר ביער או בשוליים של הכביש המהיר המוביל לברלין. אם היה צורך בפגישה ממושכת יותר, אלפרד הזמין את הצמד לבתי מבטחים של ה-MGB במזרח העיר.[39]

כלפי ארגון גהלן, הציג פלפה את עצמו כאנטי-קומוניסט קנאי. הוא השתתף בציד המכשפות נגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית, ובהדרגה בנה לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל. קלמנס, מנגד, לא הצליח להתקדם וחש מופלה בארגון גהלן. "על קציני גסטפו וס"ד", נזכר, "הוטלו עבודות מלוכלכות ברמות הנמוכות של הארגון", ואלו סבלו מאפלייה מצד "ותיקי וורמאכט ולוחמי התנגדות [אנטי-נאציים]".[40] קלמנס הגזים בפראות, מפני שהיו מעט מאד לוחמי התנגדות אנטי-נאציים לשעבר בארגון גהלן, ולעומתם, לא מעט ותיקי גסטפו וס"ד. עם זאת, כפי שראינו, גהלן אכן ריכז את ותיקי מערך הביטחון הנאצי ברמות הנמוכות, בעיקר בארגונים החיצוניים. בכך, סבל מהרע שבשני העולמות. בכך שהעסיק ותיקי מודיעין וביטחון נאצים חשף את עצמו לחדירה ולסחיטה סובייטית, ובכך שדחק אותם לשוליים, הבטיח שיהיו מתוסכלים ונכונים לבגוד.

מי שבוחן את הראיות נדהם מכך שקלמנס ופלפה לא נעצרו כבר בשלב מוקדם. שניהם גילו יהירות מסוכנת והעריכו את עורמתם שלהם יתר על המידה. למשל, הם התעקשו לפגוש את אלפרד וסוכני MGB אחרים באופן אישי, וסירבו להשתמש באמצעי ביטחון קשר שגרתיים כדוגמת בלדרים ומִשְלָשים (באנגלית: dead drops, מקומות מסתור מוסכמים מראש שמפקידים בהם מידע).[41] התנהגותו של פלפה היתה כה מוזרה, סקרנותו בנוגע לעניינים שחרגו מתחום אחריותו כה עזה, עד שעמיתים רבים חשדו בטוהר כוונותיו. למשל, מפעם לפעם נהג להופיע "במשרדים שונים ולבקש הא ודא כדי לקשור שיחה, ואז לסגת בטענה שהגיע למשרד הלא נכון." יתר על כן, פלפה שיקר דרך קבע בתחקירים בטחוניים, סילף את עבורו והשמיט פרטים רבים על שירותו בס"ד, דבר שהתגלה פעמים מספר בידי הממונים עליו. פעם אחת, אפילו "נעלם" למספר שעות במהלך ביקור במערב ברלין כדי להיפגש עם מפעילו הסובייטי.[42] אם ארגון גהלן או ה-CIA היו טורחים להתייעץ בעמיתיהם מה-MI6 או המשרד הפדרלי להגנת החוקה בנוגע לרקע של פלפה, היו מגלים שפוטר בשל קשרים מפוקפקים, שחיתות והתנהגות בלתי חוקית. יהיה אשר יהיה, החשדות כלפי פלפה טרם התגבשו בשלב הזה לכדי בסיס ראייתי מוצק.

את החקירה הרצינית הראשונה נגד פלפה ניהלה קבוצה מס' 66 של ה-CIC, שירות הריגול המסכל של צבא ארצות הברית בהיידלברג. אנשי ה-CIC, שחשדו בארגון גהלן והתנגדו לקשריו עם ה-CIA מהיום הראשון, נדהמו מאמצעי הביטחון הרופפים בשירות הביון המערב גרמני, וחשדו שהוא מחורר ככברה ומלא בסוכנים קומוניסטים. לכן, בראשית שנות החמישים ניהלו מבצע חשאי בשם "קמפוס", שנועד לאתר סוכני אויב בארגון גהלן ובארגוני מודיעין מערב גרמניים אחרים.[43] באופן לא חוקי ובלי להתייעץ עם ה-CIA, הם החדירו סוכנים משלהם לארגון גהלן, ובמיוחד לנציגות הכללית בקלרסרוהה, בכדי למצוא ראיות לחדירה עוינת. כך, גייסו לא פחות מאשר את מנהל הנציגות הכללית, אלפרד בנצניגר, את ראש המשרד שלו בפרנקפורט, לודוויג אלברט, וקצין שלישי.[44] אולם מבצע קמפוס נגרר בלי תוצאות ממשיות, ול-CIC לא היתה כל סמכות פיקודית על ארגון גהלן. באופן הרה אסון, הם הסתירו מידע מהיחידים שדווקא כן היתה להם סמכות כזאת: אנשי ה-CIA. ג'יימס קריצ'פילד ועמיתיו, שלא ידעו דבר על החשדות נגד פלפה, הוסיפו להאמין כי הלה "קשר את עתידו האישי למערב והחליט להילחם באידיאולוגיה ובפרקטיקה הקומוניסטית." כך, פצצת הזמן של פלפה וקלמנס הוסיפה לתקתק.[45]

מהלך סובייטי ראשון: מבצע זיקוקים

מרגע שהחדירו את פלפה לתוך ארגון גהלן, התנהגו אלפרד ויתר המפעילים הסובייטים כשחקני שחמט מנוסים. מחד, ניסו לנצל את המרגלים שהחדירו בכדי לפגוע בארגון, אך מאידך, תכננו כל מהלומה שכזאת בקפידה בכדי לא לחשוף את הנכסים שלהם לפגיעה, ולהיפך – לבצר את מעמדם. תכנון זה כלל תזמון מדויק, ניצול הזדמנויות, מהלומות ממוקדות באלו שאיתרע מזלם לחשוד בפלפה, ובעת הצורך – גם נכונות להקרבה של סוכנים ונכסים נחותים יותר.

ב-1 באוקטובר, 1953 סיפקו גהלן ואנשיו לסובייטים הזדמנות למהלך משמעותי ראשון. בתאריך זה, החליטו ראשי הארגון להעביר את פלפה למטה בפולאך, הרחק מהנציגות הכללית. כעת שירת במדור הסובייטי של קבוצת הריגול המסכל, תחת פיקודו של ד"ר קורט קוהלר.[46] עם יציאתו של פלפה מהארגון החיצוני, החליטו שחקני השחמט של ה-MGB שהגיע הזמן להשתמש בבני חסותם מהשטאזי בכדי להנחית עליו מכה ניצחת. הביון המזרח גרמני פתח בגל מעצרים שזכה לשם "מבצע זיקוקים", ובמסגרתו עצר סוכנים של ארגון גהלן ומשתפי מקומיים ברחבי מזרח גרמניה. עד סוף שנת 1953, לפחות 94 סוכנים ומרגלים, בערך עשרים אחוז מאנשיו של גהלן במזרח גרמניה, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח. רבים אחרים נאלצו לחזור מערבה מפני שסיפור הכיסוי שלהם נשרף.[47]

הנציגות הכללית היתה אחת מהמטרות המרכזיות של המבצע. ב-26 בנובמבר, עובד נציגות ואיש ס"ס בשם וולפגנג הוהר חצה את הקווים למזרח ברלין. רק באותו היום, הבין בנצינגר לחרדתו כי הלה היה למעשה סוכן מזרח גרמני. יתכן מאד שעריקתו של הוהר היתה צעד מכוון בכדי להגן על פלפה וקלמנס. אלו נתנו לסובייטים כבר מידע מפורט על הנציגות הכללית, ועתה, בגידתו של הוהר היתה יכולה להסביר מדוע ה-MGB והשטאזי ידעו עליה כל כך הרבה.[48] בעוד סוכנים ומרגלים של גהלן נעלמו לבתי כלא במזרח גרמניה, מכונת התעמולה של הרפובליקה הדמוקרטית החלה להלום בתופים כנגד גהלן וארגונו, ובמיוחד הדגישה את נוכחותם של פושעים נאצים בשירות הביון. המזרח גרמנים חשפו את כל מה שידעו על הנציגות הכללית: שמות של סוכנים, כתובות של קצינים ופרטים רגישים רבים אחרים. אנשי ה-CIC האמריקאי העריכו כי לפחות שבעים אחוז מהמידע הזה הגיע מ"קבוצת ותיקי הס"ד" ששירתו בנציגות. המזרח-גרמנים הוקיעו כמובן גם את פלפה בכדי להסיר ממנו כל חשד.[49]

התוצאה היתה הרסנית עבור בנצניגר והנציגות הכללית, שגהלן נאלץ לארגן מחדש ולמעשה לדחוק לשוליים. אולם פלפה דווקא שגשג. מפני שכבר לא שירת בנציגות הכללית, לא היה עליו לקחת אחריות למשבר שפקד אותה. בו בזמן, מפני שהגיע לקבוצת המודיעין המסכל זה לא מכבר, הוא לא היה צריך לקחת אחריות גם למחדל הבטחוני בארגון כולו. יתר על כן, מפני שהמשבר היה קשור לביטחון, המסקנה הטבעית היתה שיש לחזק את תחום המודיעין המסכל, תחום ההתמחות של פלפה. איש לא בדק האם לו עצמו היה קשר ל"מבצע זיקוקים". כפי שראינו קודם לכן, אנשי הביטחון והמודיעין המסכל של גהלן זיהו חפרפרות וסוכנים כפולים עם אנשי שמאל, בעלי קשרים לארגונים קומוניסטיים או לוחמי התנגדות אנטי-נאציים, אך בשום אופן לא עם ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי.[50]

מהלך סובייטי שני: הסיכול הממוקד של לודוויג אלברט

אחד היחידים שדווקא כן חשדו בפלפה היה לודוויג אלברט, סגן המנהל של הנציגות הכללית ולשעבר ראש הסניף החשוב בפרנקפורט. הרקורד של אלברט עצמו היה רחוק מלהיות נקי. כמו סוכנים רבים בנציגות הכללית, הוא היה ותיק של מערכת הביטחון והמודיעין הנאצית, ובאופן ספציפי – משטרת השדה החשאית, גוף שאחראי לירי המוני ביהודי ברית המועצות. אולם מפני שהמסמכים של אותו גוף משטרתי הושמדו כמעט לחלוטין בסוף המלחמה, אנו יודעים מעט על היקף מעורבותו האישית באותם פשעים. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, מצא אלברט את דרכו לנציגות הכללית והועסק שם כמנהל המשרד החשוב בפרנקפורט. מאוחר יותר, רכש לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל וסגן המנהל של הארגון החיצוני. תפקידו היה לאסוף מידע על חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ובמיוחד על קשריהם עם ספינת האם במזרח גרמניה. בכדי לאתר חדירה קומוניסטית, הפעיל רשת של סוכנים במספר משרדי ממשלה וסוכנויות ביטחון מערב גרמניות, ואפילו החזיק כמה מרגלים משלו בשטח מזרח גרמניה. כמו יתר חבריו לנציגות, הוא היה מעורב בציד המכשפות כנגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית.[51]

לאחר האסון של מבצע זיקוקים, קיבל אלברט לתחום אחריותו את החקירה הפנימית בפולאך ובארגונים החיצוניים, תוך ניסיון לאתר כמה שיותר מהחפרפרות הסובייטיות והמזרח גרמניות. אף שגהלן עצמו הורה על החקירה, אלברט גילה מהר מאד שהוא נהנה מתמיכה מוגבלת בלבד ממנהיג הסוכנות או ממנהלי הארגונים החיצוניים. היחסים שלו עם גהלן ויועציו הפכו למתוחים, כאשר הזהיר שוב ושוב שהרקב התפשט מהארגונים החיצוניים למפקדה הראשית בפולאך. במיוחד חשד בהיינץ פלפה וחבריו, שטיפסו מחורבות הנציגות הכללית למטה בפולאך. הוא טען כי המידע שהתפרסם על ידי גופי התעמולה המזרח גרמניים לא היה יכול להגיע רק מוולפגנג הוהר, מפני שחלקו היה ידוע רק לבכירי הנציגות הכללית. אלברט התריע כי תיקים שפלפה עבד עליהם הודלפו לאויב באופן חלקי או מלא. במהלך חודשים רבים, פלפה התעניין "בנושאים רבים מחוץ לתחום אחריותו", ותיק מסויים שהכיל מידע על קשריו הישנים למזרח גרמניה "נעלם באופן מסתורי".[52]

אף כי אלברט עצמו שירת בעבר במשטרת השדה החשאית, ארגון נאצי שהיה מעורב ברצח עם, הוא הצביע בצדק על הסכנות שבהעסקתם של אנשי ס"ד, שעברם הפלילי יכול לשמש כמושא לסחיטה, ולפיכך מנוף לגיוס בידי שירותי המודיעין הסובייטיים. אולם גהלן לא רק סתם את אוזניו לכל ההאשמות נגד פלפה, אלא סירב גם להדק את נהלי הביטחון או את שליטתו של המטה בארגונים החיצוניים. "שירות חשאי לא אמור להיות בעל מבנה מאורגן כמו צבא," הוא ויועציו אמרו שוב ושוב. אלברט המתוסכל, ששימש במקביל גם כחפרפרת אמריקאית, דיווח על החשדות נגד פלפה גם למפעיליו ב-CIC. מומחי המודיעין של ה-CIC העריכו אותו כמקור אמין, אבל עדיין לא דיווחו לספונספרים של גהלן מ-CIA.[53] למעשה, החשדות של אלברט קיבלו אישור גם ממקורות אחרים. ב-1954, עריק סובייטי בשם פיוטר דריאבין, מומחה לריגול מסכל מתחנת ה-MGB בוינה, סיפר ל-CIA כי הסובייטים מחזיקים שתי חפרפרות בארגון גהלן, סוכנים שנושאים את שמות הקוד "פטר" ו"פאול". כעת, ה-CIA הכיר את שמות הקוד של פלפה וקלמנס, אבל עדיין לא את שמותיהם האמיתיים.[54]

פלפה הערמומי הבין מיד שאלברט מתחיל לעלות על עקבותיו. הסובייטים, שחשו אף הם בסכנה הממשמשת ובאה, הבינו בוודאי שעליהם לדאוג להיפטר מאלברט וחקירותיו החטטניות. בכדי לעשות זאת, הם פתחו במבצע הטעייה תחת שם הקוד "לילי מרלן". במסגרת המבצע, ביקש המודיעין הסובייטי מאחד מסוכניו להפקיד מסמך סודי במִשְלָש מתחת לפנס רחוב בעיר המערב-גרמנית לודוויגסבורג. לאחר מכן, סוכן שני דיווח למשטרה המקומית שראה פעילות חשודה ליד הפנס, ושלישי נשלח לרוקן את המשלש רק בכדי להיעצר על ידי המשטרה. בתוך המשלש, המשטרה מצאה תזכיר שהכיל מידע מפורט על המבנה הארגוני והמבצעים של הנציגות הכללית. כעת היה ברור לרשויות מערב גרמניה כי הסובייטים החזיקו לפחות חפרפרת אחת בצמרת הארגון החיצוני. גהלן ויועציו, שקיבלו לידיהם את המסמך, הסיקו שרק מנהל הנציגות, אלפרד בנצינגר, או סגנו לודוויג אלברט, היו יכולים לתת ל-MGB תמונה מפורטת ומלאה כל כך. פלפה כבר לא היה חשוד, מפני שעזב את הנציגות הכללית מיד לאחר האסון של מבצע זיקוקים ועבר למטה בפולאך. בכדי להגן על פלפה, התועמלנים של מזרח גרמניה הוקיעו אותו שוב בראש חוצות כסוכן של גהלן וקצין ס"ס לשעבר.[55]

סוכנות הביון הסובייטית, שבינתיים שינתה את שמה מ-MGB לקג"ב, הנחיתה את המכה הסופית על אלברט ב-30 ביוני, 1955. באותו תאריך, עצרו הרשויות המערב-גרמניות בלדר של השטאזי על אישומים שלא היו קשורים לענייני ריגול. במהלך החקירה, הציע אותו בלדר לגלות את כל מה שידוע לו על פעילות השטאזי במערב גרמניה בתמורה לחסינות משפטית. הוא הסגיר כמה סוכנים מזרח גרמניים זוטרים, בתוספת לדג אחד שמן – לודוויג אלברט. הבלדר נתן לחוקריו תיאור מדוייק של אלברט, ביתו ומכוניתו, ואף העיד כי ראה אותו מחליף כסף עם סוכן שטאזי ביער. מאוחר יותר, נתפס אותו בלדר בשקרים, לרבות נסיונות לטפול האשמות שווא על מספר אישים. כפי שהאמריקאים שיערו, כמעט וודאי שהוא נשלח במכוון בידי הקג"ב.[56]

אלברט, ששמע כי המשטרה מתכוונת לבצע מעצרים בעקבות עדותו של הבלדר, לא האמין שהוא עצמו חשוד בפרשה. להפתעתו הרבה, המשטרה פשטה על ביתו, ושם מצאה שטיחים פרסיים יקרים, יקרים מדי בכדי שימומנו ממשכורתו הצנועה של עובד מדינה מערב-גרמני. בנוסף, הם מצאו מסמכים מסווגים שסודרו בשלוש ערמות נפרדות, בקשות מידע שהודפסו על מכונת כתיבה אמריקאית, קורא מיקרופילמים מתוצרת מזרח גרמניה ו-9000 מרקים במזומן. אלברט נעצר, והמשטרה האשימה אותו בריגול בו זמני עבור ה-CIC האמריקאי והשטאזי המזרח גרמני. אשתו אמרה לבלשים שאם בעלה לא יספק ראיות משכנעות, עדיף שכבר יתלה את עצמו.[57]

אלברט הכחיש את כל ההאשמות, והוסיף להתעקש כי החפרפרת האמיתית עדיין מסתובבת באופן חופשי במסדרונות פולאך. לזמן מה, המנהל שלו, בנצינגר, ניסה להגן עליו, אולי מתוך חשש שאלברט יסגיר את קשריו שלו (של בנצינגר) עם ה-CIC. מכל מקום, המאמצים התגלו כחסרי תועלת. קורט קוהלר, ראש קבוצת המודיעין המסכל, רמז לבנצינגר שכדאי לו לצאת לחופשה.[58] בעוד אלברט נמק בכלא, ראש המודיעין הצבאי האמריקאי, גנרל ארתור טרודו, עשה ניסיון אחרון להשתמש בגילויים של הסוכן שלו, אלברט, בכדי להגן על ארגון גהלן מחדירה סובייטית. הוא פנה לקנצלר קונרד אדנאואר במהלך ביקורו בארצות הברית, והזהיר אותו כי ארגון גהלן מלא בחפרפרות סובייטיות. במקום לפתוח בחקירה מקיפה, אדנאואר הסתפק בדיווח ל-CIA. אלן דאלס, מנהל הביון המרכזי, חש מושפל על ידי ההתערבות של טרודו בענייניו, ושכנע את הממשל להעביר את האחרון מתפקידו. זה היה הסוף של מבצע קמפוס. מאותו הרגע, משך ה-CIC את ידיו מארגון גהלן.[59]

חודש לאחר מכן, ב-13 ביולי, הסוהרים של לודוויג אלברט דיווחו שהוא עומד להישבר ולהתוודות. מסיבה זו, הם המליצו להדק את השמירה על התא שלו ועל בטחונו האישי. אולם ביום שלמחרת בשעה שמונה, ניצל אלברט רגע של חוסר תשומת לב ותלה את עצמו. הוא הותיר מאחוריו מכתב התאבדות, ובו הודה שמעל בכספי הארגון אך הכחיש כל קשר עם השטאזי. גהלן טען לאחר מכן שהיו ראיות לאשמתו, אך סירב לשתף אותן אפילו עם ה-CIA. המשטרה, כך טען, אסרה עליו לחלוק את המודיעין הרגיש הזה.[60]

השאלה האם לודוויג אלברט היה באמת מרגל קומוניסטי, היא נושא שנוי במחלוקת בקרב עדים וחוקרים כאחד. אם הוא אכן ריגל עבור המזרח, אזי שחקני השחמט של הקג"ב הקריבו אותו בכדי להגן על היינץ פלפה והנס קלמנס, שהיו סוכנים חשובים בהרבה. מפני שאלברט האשים את פלפה בריגול, נפילתו היתה אמורה ליצור חוסר אמון כלפי כל מי שיעלה חשדות דומים בעתיד. ג'יימס קריצ'פילד אימץ את הגרסה הזאת בזכרונותיו, ביחד עם היסטוריונים לא מעטים.[61] ובכל זאת, היא מותירה יותר מדי שאלות פתוחות. אלא אם מפעיליו כביכול של אלברט שיתפו אותו במכלול תוכניתם – צעד מסוכן, בלתי מקצועי ובלתי סביר, מדוע ניסה לחשוף את פלפה בהתלהבות ובמסירות, אפילו באופן נואש? בנוסף, אלברט שמע על גל מעצרים מתקרב של חפרפרות קומוניסטיות, ובכל זאת לא ניסה להימלט. בבירור, הוא לא ראה את עצמו כחשוד.[62]

אכן, כשאנחנו מסתכלים על הראיות לבגידתו כביכול של אלברט, הן רחוקות מלהיות משכנעות. בוודאי, הוא שיקר בנוגע למצבו הפיננסי, מעל בכספים ולקח מסמכים מסווגים לביתו באופן בלתי חוקי. אולם דברים אלו לא מוכיחים, כשלעצמם, שריגל עבור השטאזי או הקג"ב. אליבא דכולי עלמא, אלברט היה חפרפרת של ה-CIC, ויתכן מאד שכל המסמכים שגנב נועדו עבור האמריקאים. אחרי הכל, בקשות המידע שהמשטרה מצאה בביתו היו אמריקאיות, לא סובייטיות או מזרח גרמניות.

היו שתי ראיות נוספות שלשיטתה של המשטרה הפלילו את אלברט בריגול למען הגוש הקומוניסטי. ראשית, שארגן את המסמכים הגנובים בשלוש ערמות (ככל הנראה, עבור שלושת מעסיקיו כביכול: ארגון גהלן, ה-CIC והשטאזי), ושנית, שהחזיק בקורא מיקרופילם מתוצרת מזרח גרמניה. ראיות אלו "מוכיחות" את אשמתו של אלברט, רק עבור אלו שמשתמשים בהן כדי לאשש תמונת מציאות מוכנה מראש. קצין מודיעין יכול לארגן את המסמכים שלו בערמות נפרדות ממספר רב של סיבות, ולפני הקמת חומת ברלין ב-1960, בני אדם ומוצרים עברו באופן חופשי למדי ממערב למזרח, ולהיפך. אולי אלברט החזיק במכונה בכדי לקרוא ולנתח מסמכים מזרח גרמניים עבור ארגון גהלן? ולבסוף, ויטלי קורוטקוב ("אלפרד"), המפעיל של פלפה וקלמנס, אמר לאחרון כי אלברט לא עבד עבור השטאזי או הקג"ב, אם כי כמובן יש להטיל בעדותו ספק רב.[63]

מהלך סוביייטי שלישי: מבצע לֶנָה

כעת, לאחר מותו של אלברט, לא נותר איש שיעצור את פלפה, וזה טיפס במהירות בסולם הדרגות והתפקידים בארגון גהלן. פה ושם, הוא ארגן מבצעי ריגול מסכל מתוחכמים, כולם מבוססים על "מזון תרנגולות" שקיבל מהקג"ב.[64] למשל, פלפה גייס עיתונאי מזרח גרמני כמקור מידע על הקג"ב. כביכול, אותו עיתונאי (שם קוד: לֶנָה), היה סוכן מבריק וחרוץ עם זיכרון פנומינלי. הוא נתן לפלפה מידע מדוייק על מספרי טלפון, כתובות ולוחיות רישוי של קציני קג"ב פטפטנים, מפה מדוייקת של מתחם הביון הסובייטי בקארלהורסט, מזרח ברלין, כמו גם את פרטיהם האמיתיים של סוכנים מזרח גרמנים וסובייטים זוטרים במערב גרמניה. מבחינת הסובייטים, כמובן, מדובר היה בקורבן ראוי בכדי לחזק את מעמדו של פלפה בקבוצת המודיעין המסכל של ארגון גהלן.

בכל פעם שגהלן רצה גישה לרשומות משרד החוץ, המשרד הפדרלי להגנת החוקה, המשטרה הפלילית הפדרלית או משרד הקנצלר, הקג"ב היה רק צריך לבקש מ"לנה" לדווח על חפרפרות סובייטיות פוטנציאליות במקומות הללו. אז, כמובן, הוטל על פלפה, המומחה למודיעין מסכל, לבצע "בדיקות רקע" בכדי לגלות את הסוכנים. במידה מדהימה של חוצפה, פלפה גם ניצל את "מבצע לנה" בכדי להעביר אינפורמציה לקג"ב בערוצים חוקיים. לפעמים, "לנה" דיווח שהסובייטים כבר מודעים לסודות מסויימים של ארגון גהלן. בתגובה, שכנע פלפה את התובע הכללי בבון להפחית את הסיווג של אינפורמציה כזאת, בכדי שפלפה יוכל למסור אותה כ"מזון תרנגולות" לסובייטים במטרה לחזק את אמינותו של "לנה". ריינהרד גהלן שמח במיוחד בחומרים שהעביר "לנה", והשתמש בהם בכדי לחזק את מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות בבון. פלפה הפך כמובן לאחד מקציני הביון החביבים עליו.[65]

אף כי רבים בארגון גהלן תיעבו את פלפה כקצין יהיר, "סקרן באופן חסר בושה" ונלהב באופן מחשיד, החשדות הללו לא עצרו את התקדמותו. בכל אחר צהריים נהג לצלם מסמכים שהבריח תחת בגדיו, ולאחר מכן פיתח את התשלילים בבית הקיט שלו, שנבנה בנקודה דיסקרטית על הגבול הגרמני-אוסטרי. בסך הכל, העביר פלפה למפעיליו מעל 15,000 מסמכים סודיים ו-20 סלילי מיקרופילם, וחשף את זהותם של לפחות 100 סוכני CIA מאחורי מסך הברזל. בנוסף לכך, שיבש מבצעים של ארגון גהלן וה-CIA והטה אותם לטובת האינטרסים של ברית המועצות, ואף סיפק לסובייטים מידע שימושי כמו שמות קוד וכתובות של סוכנים, מבנה ושיטות עבודה חשאיות של תחנות ארגון גהלן, המשרד הפדרלי להגנת החוקה וה-CIA במערב גרמניה, דוחות מבצעיים ודוחות חודשיים על ריגול מסכל. מבחינת הסובייטים, המידע שנתן על החימוש של הבונסדוור, הצבא המערב גרמני, היה שימושי במיוחד. וכדי להוסיף קצף על ביזיון, פלפה, קלמנס וטיבל גם מעלו בכספי ארגון גהלן. כתוצאה מכך, לפי אחד האנליסטים של ה-CIA, למודיעין המסכל של גהלן "לא היתה אפילו הצלחה אחת ראויה לציון" במשך התקופה כולה.[66]

ב-1 באפריל, 1956, עם סיום הכיבוש של בעלות הברית במערב גרמניה, מסר ה-CIA סוף סוף את ארגון גהלן באופן רשמי לממשלת הרפובליקה הפדרלית. ארגון גהלן הפך עתה לסוכנות פדרלית, ארגון ביון החוץ היחיד במערב גרמניה. דגל הפסים והכוכבים הורד אחר כבוד מהמטה בפולאך, וקריצ'פילד עזב את משרדו בשקט. עכשיו, רק הדגל המערב גרמני, בצבעי שחור-אדום-זהוב, התנוסס מעל המדשאה שבמטה. ובכל זאת, גהלן ויועציו לא טרחו לשנות את שיטות המבצעים והתקשורת שלהם, שהיו ידועות זה מכבר הן לקג"ב והן לשטאזי.[67]

היינץ פלפה נותר בפולאך, והגיע למשרה בכירה של הממונה על התיק הסובייטי בקבוצת המודיעין המסכל. אם כי אנשי ה-CIA מסויימים הוסיפו לחשוד, קריצ'פילד אמר לפלפה באופן אישי של-CIA אין מאומה כנגדו. בכך, ביטל את מסקנות החקירה של אלברט כעפרא דעראא. ב-1956, ביקר פלפה בארצות הברית כחלק ממשלחת רשמית של הביון המערב גרמני, ואפילו קיבל חותמת כשרות מה-CIC, שנותר חשדני אבל שקט. ככל הנראה, השירות שתק בנושא הזה עקב פרשות טרודו ואלברט, וגם מתוך חשש פן יחשפו פעולות הריגול הבלתי חוקיות שלו בתוך הממשל המערב גרמני.[68] באביב 1956, שינה ארגון גהלן את שמו, והפך באופן רשמי לסוכנות הביון הפדרלית (גרמנית: Bundesnachrichtendienst או בקיצור – BND), מעטים הבינו את האירוניה של המועד המדויק: 1 באפריל, חג השוטים.

מהלך סובייטי רביעי: חשיפתו של פלפה

התהליך שהוביל בסופו של דבר לחשיפתו של פלפה החל במרץ 1959. מיכל גולנייבסקי, איש שירות הביון הפולני שעבד כסוכן כפול עבור הקג"ב וה-CIA, דיווח לוושינגטון כי הסובייטים החזיקו לפחות בשתי חפרפרות בתוך ה-BND. [69] פריט מידע זה לא היה חדש בפני עצמו, אולם גולנייבסקי הוסיף לו פיסת מודיעין קריטית: שתי החפרפרות הללו, כך אמר, השתתפו במשלחת של ה-BND לארצות הברית. כך, צומצמה רשימת החשודים. האמריקאים כמובן ידעו שהיינץ פלפה השתתף במשלחת רשמית לארצות הברית בשנת 1956, וכעת החשדות הישנים כלפיו שבו ועלו על פני השטח. סגנון חייו הראוותני, שעות העבודה הבלתי שגרתיות שלו וסקרנותו בנוגע לעבודה של מחלקות אחרות ב-BND העלו חשדות בקרב גרמנים ואמריקאים כבר מאמצע שנות החמישים. אולם כפי שראינו, מבצע קמפוס הסתיים בלא כלום עקב חוסר התיאום בין רשויות המודיעין האמריקאיות, וחקירותיו של אלברט הוכשלו תודות למהלך מנע סובייטי.

אולם העדויות הוסיפו להצטבר. לעדותו של גולנייבסקי נוסף פרוטוקול חקירתו של אחד מקס היים, סוכן שטאזי שערק למערב ב-16 במאי 1959. בתשאול של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, גילה היים כי מבצע מסויים, שפלפה היה חשוף אליו, הודלף בדרך פלא לביון המזרח גרמני.[70] בעוד האמריקאים ממשיכים בחקירתם, גילה גהלן את האמת האיומה ממקורותיו שלו. באוקטובר 1960, קצין BND בשם קארל-אברהרד הֶנְקֶה ניתח במפורט את מבצע לנה, והגיע למסקנה שמדובר בהונאה סובייטית. לשיטתו, "לנה", פלפה או שניהם גם יחד היו סוכני אויב. גהלן הפעם לקח את הממצאים ברצינות, אולם עדיין לא נקט בצעדים נגד פלפה. אלו הגיעו רק חודשיים מאוחר יותר, כאשר האמריקאים החליטו לחשוף בפני גהלן את תוצאות החקירה שלהם עצמם. ב-31 בדצמבר 1960, הזמין ראש שלוחת ה-CIA בפרנקפורט את גהלן ובכירים אחרים ב-BND למסיבת ראש השנה. כשהאורחים האחרים בילו, לקח את גהלן בדיסקרטיות לחדר סגור, וגילה לו כי בשירות שלו פועלות שתי חפרפרות סובייטיות, שאף השתתפו במשלחת לארה"ב ב-1956. ראש השלוחה הראה לגהלן את רשימת חברי המשלחת. גהלן, לפי עדות ראייה, הסתכל עליה ואמר מיד שפלפה הוא הבוגד. בסופו של הדבר, הגילויים של ה-CIA רק אישרו את ממצאי הדו"ח של הנקה מאוקטובר.[71] מיד לאחר המסיבה, הקים נשיא ה-BND צוות מצומצם בשם "מקסיקו", שהיה כפוף לו עצמו ונועד לאסוף ראיות נגד פלפה.[72]

פלפה וקלמנס נעצרו בסופו של דבר כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1961. בנפילתם, גרמו ל-BND נזק גדול לא פחות מאשר בפעילותם החשאית. הסקנדל הפוליטי שנגרם בעקבות החשיפה רוקן במהירות את האוויר ממפרשי המוניטין של ה-BND כשירות ביון, והאגדה של גהלן כמרגל יכול-כל התרסקה ללא שוב. העיתונות, חברי הממשלה וחברי בונדסטאג, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, תקפו את גהלן בחריפות, בעיקר משום שקידם את פלפה, קירב אותו למעגלי הכוח והשתיק ביקורת פנימית כנגדו.[73]

גרוע מזאת, הביקורת התמקדה בעברם של קלמנס ופלפה בשירותי המודיעין הנאצים. בראש המבקרים עמד הקנצלר, קונרד אדנאואר, שהזהיר את גהלן עוד ב-1958 שלא להעסיק ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו. אדנאואר ואחרים ראו בכך לא רק פגם מוסרי אלא גם סכנה בטחונית. כעת, נתפסו ותיקי מנגנוני המודיעין הנאצים לאו דווקא כאנטי-קומוניסטים מושבעים, אלא בדיוק להיפך: כסוכני אויב פוטנציאליים. היינריך פון ברנטנו, ראש סיעת מפלגת השלטון בבונדסטאג ושר החוץ לשעבר, כתב לקנצלר כי "שלושה נאצים מובהקים... מהמשרד הראשי לבטחון הרייך התקבלו ל-BND, ושם עסקו בבגידה מאורגנת במשך יותר מעשור... אישית, בעקבות המקרה של פלפה, לא אוכל לבטוח יותר ב-BND." המנהיגים של המפלגה הדמוקרטית החופשית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מפלגת האופוזיציה העיקרית) התבטאו באופן זהה כמעט.[74] גם ה-CIA חדל לבטוח ב-BND וסירב לחלוק עמו מידע. האסון הוחמר בשל נטייה הולכת וגוברת של מדינאים בבון וושינגטון כאחד לפקפק בהערכות המודיעין של גהלן, שהתגלו שוב ושוב כמסולפות, חלקיות ואף מופרכות. כתוצאה מכך, כותב הביוגרף של פלפה, בודו הכלהאמר, "זכות הקיום של ה-BND הפכה להיות מוטלת בספק."[75] גהלן, שהוסיף והסתבך בשערוריות פוליטיות גם אחרי החשיפה של פלפה, שילם על כך מחיר יקר. עד לפרישתו בשנת 1968, הפך למנודה, רוח רפאים פוליטית במסדרונות השלטון בבון, והסוכנות שלו איבדה את ההשפעה והיוקרה שלה למשך יותר מעשור.[76]

יש יסוד רציני לחשוד, כי הסובייטים הקריבו את פלפה וקלמנס במתכוון בכדי ליצור סקנדל שכזה – מהלך שחמט אחרון של אנשי מודיעין ציניים. בודו הכלהאמר כותב כי שתי החפרפרות כבר לימדו את הקג"ב די והותר על המודיעין המסכל של ה-BND, הכשילו די מבצעים ומסרו כמות מספקת של מסמכים סודיים. עתה, התועלת השולית שלהם פחתה, והגיע הזמן להקריבם בכדי לפגוע ב-BND כמה שיותר.[77] הראיות לכך נסיבתיות, אולם משכנעות למדי. מחקר של ה-CIA הראה כי הסובייטים היו מודעים לבגידתו של מיכל גולנייבסקי עוד בקיץ 1960, וככל הנראה כבר בסוף 1959, ובכל זאת התירו לו לערוק למערב עם מידע קריטי על פלפה. לכל הפחות, לא ניסו להשתמש בו בכדי להזין את האמריקאים במידע מוטעה ולהסיט את החשדות מפלפה ומקלמנס.[78] ב-1993, המפעיל לשעבר של פלפה, ויטלי קורוטקוב (אלפרד) גילה בראיון כי ב-1961, המודיעין הסובייטי רצה "להקפיא" את החפרפרות שלו ב-BND בכדי לשמור על בטחונן, אולם הפוליטבירו שלל זאת כי שאף להמשיך ולנצל אותן. "הפוליטיקה ניצחה," קבע קורוטקוב, "ופלפה הוקרב."[79] פלפה עצמו נזכר כי קורוטקוב מעולם לא הזהיר אותו על העריקה של גולנייבסקי, ואף לא גילה לו שהוא עצמו נתון בסכנה.[80]

סיכום ומסקנות

מאמר זה נועד לפתוח צוהר לשיטות הפעולה של המודיעין הסובייטי, ובני חסותו המזרח גרמנים, בגרמניה המחולקת של ראשית המלחמה הקרה. ראינו, כי הסובייטים הצליחו להחדיר מספר חפרפרות לשירות הביון המערב-גרמני (ארגון גהלן/BND), לפגוע בו אנושות ואף לנטרל את תחום המודיעין המסכל שלו כמעט לגמרי. הם עשו זאת באמצעות סדרת מהלכים מחושבים, שמזכירים במידה רבה, משחק שחמט. הסובייטים ניצלו את החיילים שלהם בכדי להוריד מהלוח כלים של היריב, רק כאשר היו משוכנעים כי המהלך לא יחשוף אותם לפגיעה. כך, למשל, פתחו ב"מבצע זיקוקים" מיד לאחר שפלפה עבר מהנציגות הכללית למטה בפולאך כדי לא להחשיד אותו, ואף השתמשו במבצע בכדי לחזק את מעמדו. במקביל, כשהסובייטים זיהו כלי יריב שמסכן אותם – לודויג אלברט - הם פעלו נגדו ללא היסוס, גם אם תוך כדי כך הקריבו כלים פחות משמעותיים משלהם. במהלך השלישי שלהם, מבצע לנה, תמרנו את המערכת המערב-גרמנית לפעול נגד עצמה. הם מסרו מידע מגמתי בכדי לאפשר לפלפה לחדור למשרדים נוספים במסווה של חקירה בטחונית, ואף לשכנע את התובע הכללי להעביר מידע סודי לאויב בערוצים חוקיים. לבסוף, בכדי להגיע ל"מט" נגד ה-BND, הקריבו ללא היסוס גם את פלפה עצמו.

אולם המהלכים הסובייטים לא היו מצליחים ככל הנראה אילולא השתלבו עם חולשות מבניות, פוליטיות ואידיאולוגיות בביון המערב-גרמני, שנבעו כולן מהבחירות האסטרטגיות והארגוניות של ריינהרד גהלן ויועציו. במאמר זה מנינו כמה מהן: המבנה המבוזר, נהלי ביטחון רופפים, פיקוח לקוי של המטה בפולאך על הארגונים החיצוניים, ומעל הכל – ההנחה שותיקי המודיעין הנאצי הם גורם אנטי-קומוניסטי שניתן לבטוח בו במאבק נגד ברית המועצות ומזרח גרמניה. ההטיות האידיאולוגיות של גהלן ויועציו אטמו את אוזניהם לאזהרות של מבקרים אמריקאיים וגרמנים כאחד. כפי שהזהיר אותם ג'יימס קריצ'פילד, ותיקי המודיעין הנאצי, ובמיוחד פושעי המלחמה שביניהם, היוו סכנה בטחונית חמורה. הם היו מתוסכלים, מרירים, נתונים לסחיטה, ובעיקר –קשורים זה לזה ברשתות צפופות, כך שחפרפרת אחת היתה יכולה "לגייס" בקלות שותפים לפשע. יתר על כן, אפילו הנאמנים שביניהם הטו את מאמצי המודיעין המסכל של השירות לכיוונים כוזבים. מתוך המשכיות של עבודתם בתקופת המלחמה הם הניחו שהריגול הקומוניסטי נבע אך ורק מחוגים שמאליים וליברלים, ורדפו רוחות רפאים לא קיימות בעוד סוכנים אמיתיים – רובם נאצים - פעלו בתוך המשרדים שלהם ממש. החדירה הסובייטית לארגון גהלן ול-BND, אחת מההצלחות המודיעיניות המשמעותיות ביותר של ברית המועצות בראשית המלחמה הקרה, התאפשרה במידה רבה בזכות הנשורת האידיאולוגית של הרייך השלישי.

קראו פחות

טבור גליון 10, ביקורת ספר: נדן פלדמן

נדן פלדמן / האוניברסיטה העברית

הכירו את החברים האמריקאים של היטלר / ביקורת ספר

,Hitler's American Friends: The Third Reich's Supporters in the United States,(2018) Bradley W. Hart

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

בספרו "החברים האמריקאים של היטלר" טוען ההיסטוריון בראדלי וו. הארט כי היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית בשנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך או כך, לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד - פוליטיקאים, אנשי עסקים וסטודנטים באוניברסיטאות המובילות

קרא עוד

אדולף היטלר מעולם לא ביקר בארצות הברית. גם לא בכירי הנאציזם יוזף גבלס, הרמן גרינג, או היינריך הימלר. עם זאת, היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית במהלך שנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך עולה מספרו של ההיסטוריון ברדאלי וו. הארט "החברים האמריקאים של היטלר" (Hitler's American Friends), שיצא לאור ב-2018 בהוצאת Thomas Dunne. השפעה זאת, כפי שמתאר הארט בספרו, חילחלה בתוך החברה האמריקאית, פעלה בתוכה דרך ארגונים פרו-נאצים גלויים וסמויים, והיתה חלק הן מקמפיין ההתנגדות הארסי לנשיא פרנקלין ד. רוזוולט מצד חוגי ימין, והן כחלק מזרמים מבעבעים של פשיזם, בשנים שבהן הדמוקרטיה האמריקאית היתה מפולגת, פגיעה, מוכה ממשבר כלכלי הרסני וניצבה מול איומים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים רבי עוצמה, שזכו לפופולאריות רבה באירופה.

הארט פורש בספרו גלריה מגוונת של תומכי היטלר בארה"ב. חלקם רוממו בגלוי את המשטר הנאצי, הידהדו את האידיאולוגיה ההיטלראית בזירה הציבורית, והחל מפרוץ מלחמת העולם השנייה התנגדו בתוקף להצטרפות ארה"ב למלחמה נגד הנאציזם. הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש בפועל כשלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב וחתר להציב היטלר אמריקאי בשלטון, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים פרו-נאצים באוניברסיטאות מכובדות כמו UCLA (עמ' 143), שגרמו למרצה יהודי לעזוב את משרתו; חבר קונגרס במפלגה הרפובליקאית, שניצל את תקציב הקשר עם הבוחר כדי להפיץ תעמולה נאצית; ואולי הדמות הבולטת מכולם, הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה בזכות הישגיו פורצי הדרך בתחום התעופה.

ספרו של הארט יוצא לאור בעיצומו של שיח מחקרי מחודש על פשיזם ונאציזם באמריקה בכלל, ובשנות השלושים בפרט. שיח זה, שהתעצם בצל בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ, הניב שורה של פרסומים בעשור האחרון. כך, למשל, בספרהKnow Your Enemy: The American Debate On Nazism, 1933-1945 (2010) טוענת מיקאלה הוניקה-מור כי חלקים גדולים בציבור האמריקאי ביטאו תפיסה סלחנית כלפי גרמניה הנאצית. הוניקה-מור טוענת כי אף אם הסיבה העיקרית לכך היתה קשורה בחוסר ידיעה על המתרחש בתוככי הרייך השלישי, הרי שבקרב אמריקאים ממוצא גרמני היתה גם תחושת הזדהות אתנית עם הגרמנים. יש לציין כי בשנות השלושים, אמריקאים ממוצא גרמני היוו את הקהילה האתנית הגדולה ביותר בארצות הברית ותפסו עמדות מפתח באליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית, עם השפעה רבה בוושינגטון, בוול סטריט, בהוליווד, באוניברסיטאות ובמוקדי כוח נוספים.

הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש כמעין שלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, וגם גיבורי תרבות כמו הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה וקשר קשרי ידידות עם היטלר

כריסטופר ויאלס, לעומתה, בחר להתמקד בשמאל האמריקאי ומאבקו בפשיזם. בספרו מ-2014 Haunted by Hitler: Liberals, the Left, and the Fight against Fascism in the United States (-2014) מגולל ויאלס את הופעות הפשיזם בחברה האמריקאית משנות השלושים ועד ימינו, ואת התפתחות תרבות המאבק נגדה בחוגי השמאל, בדגש על אמנים, יוצרים ואנשי תרבות. השנה (2020) פירסם ויאלס כעורך, יחד עם עמיתו מאוניברסיטת פרדו, הפרופסור ביל מולן, את הספר The US Antifascism Reader, המהווה אסופת מאמרים שנכתבו על ידי אנשי שמאל ואקטיביסטים שהובילו מחאות אנטי-פשיסטיות, בארצות הברית ומחוצה לה.

book_cover

ההיסטוריון אנדרו נגורסקי שולח אותנו אל אמריקאים בצד השני של האוקינוס האטלנטי. ספרו מ-2013 "Hitlerland: American Eyewitnesses to the Nazi Rise to Power. מתחקה אחר סיפוריהם של אמריקאים שונים שחיו בגרמניה בשנות השלושים - דיפלומטים, קציני צבא, עיתונאים, סופרים וספורטאים אולימפיים. הספר מספק נקודת מבט מגוונת בעיניהם של אמריקאים מלב ההתרחשויות בגרמניה של היטלר, כפי שחוו אותן בזמן אמת - בחרדה, בבעתה, אך לעתים גם בהיקסמות ומשיכה. חלק מאותם אמריקאים שהו בגרמניה גם אחרי כינון חוקי נירנברג ב-1935. מעטים ידעו אז, כמו היום, כי חוקי הגזע הנאצים הושפעו במידה רבה מחוקי הגזע של משטר ההפרדה הגזעית בארצות הברית: הדרך בה אימצו משפטנים גרמנים ובכירים במשטר הנאצי את חוקי האפליה כלפי שחורים בארצות הברית במסגרת חוקי נירנברג הם נושא מחקרו של ההיסטוריון והמשפטן האמריקאי ג'יימס וויטמן, שפירסם ב-2017 את ספרו Hitler's American Model: The United States and the Making of Nazi Race Law.

לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד. הארט מקדיש בספרו פרק לכל אחת מהקבוצות.

שלושת הפרקים הראשונים בספר מתמקדים בנציגי השוליים של תומכי הנאציזם: ארגון הימין הקיצוני הבונד הגרמני (German American Bund) על 5000 חבריו - שראה עצמו כשלוחה של המשטר הנאצי בארצות הברית (למורת רוחו של היטלר); הארגון הפשיסטי "לגיון הכסף" (Silver Legion of America) בראשות הלאומן וויליאם דדלי פפלי (William Dudley Pelley), שחלם להפוך למוסוליני של אמריקה; הימין הנוצרי ומובילי דעת הקהל שלו, ובהם הכומר האנטישמי צ'רלס קופלין, שהפך לכוכב רדיו עם קהל מאזינים של 29 מיליון איש ב-1938. העיסוק בקבוצות אלה ובמנהיגים שלהם, על הופעתם המתלהמת והמסרים האלימים שנשאו, עשוי להיות מעניין לכשעצמו, אולם פעילותם הנלהבת נותרה ברובה בשוליים הקיצוניים של הימין האמריקאי, וקריאה בספרו של הארט מעניקה את הרושם שהשפעתם הישירה על עמדות האמריקאי הממוצע היתה שולית למדי.

הארט מציג בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. באחת מהן מתואר סיפורו של סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה

שלושת הפרקים הבאים בספר, לעומת זאת, עוסקים בנציגים שונים בתכלית - אנשי אליטות בלב החברה האמריקאית: הסנאטורים, אנשי העסקים והסטודנטים. בניגוד חד לתומכי הנאציזם בפרקים הפותחים, אלה רחוקים מלהיות חשודים טבעיים באהדה למשטר דיקטטורי מטיל אימה או לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית עם רטוריקה מפורשת של השמדת עם. הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, שלושתם נציגים בולטים, מובילים, אפילו נערצים, של אליטות נאורות בדמוקרטיה האמריקאית - במיוחד אם הם בעלי עמדות שמרניות, שנתפסות בידי רבים כשם נרדף לפטריוטיזם, בניגוד לאנשי שמאל וסוציאליסטים שנדרשים, אז כמו היום, להוכיח את נאמנותם למעצמת הקפיטליזם כדי לא להיתפס כאנטי-אמריקאים.

הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, כולם בעלי מעמד חברתי גבוה, הם מעצבי דעת קהל, נתפסים כשומרי חוק ומגיניו וכבעלי ערכים דמוקרטיים מובהקים, הם פטריוטים אמריקאים, הם גיבורי מלחמה, הם הפנים של אמריקה. כמו כן, להם יש מה להפסיד, והרבה. היות שהם מחזיקים בהון בעל ערך רב ומסוגים שונים - הון כלכלי, פוליטי, תרבותי, אינטלקטואלי, לרוב יותר מאחד, שיוכם לתמיכה בדיקטטורה רצחנית עלול לדבוק בהם ככתם שחור, שיפגע קשות במעמדם. השאלה כאן היא כפולה - מדוע שנציגי אליטות דמוקרטיים יתנו יד לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תועלתנית? ונשאלת שאלה נוספת - האם, ועד כמה, פועלם כפרו-נאצים הצליח להתנחל בלבבות של האמריקאים שעל ליבם דיברו.

german_american_bund_parade_on_east_86th_st._new_york_city_october_30_1939

הארט, בעזרת מחקר ארכיוני עשיר, מביא בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. כמה מהן מאלפות. כך אנחנו יכולים ללמוד על סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה (עמ' 107).

לעתים, הפרופוגנדה הנאצית פוזרה על קרקע שכבר דושנה במתן לגיטימציה לרעיונות של הנאציזם. בפרק שעוסק בסטודנטים שופך הארט אור על מדיניות פייסנית שנקטו אוניברסיטאות אמריקאיות כלפי הנאציזם, בעיקר בעקבות מסע לחצים עקבי מכיוון ברלין, שעה שארגוני ימין קיצוני כמו הבונד הגרמני ולגיון הכסף מקימים תאי סטודנטים במוסדות אקדמיים ברחבי המדינה: "המנהלים באוניברסיטאות אמריקאיות לרוב נקטו פייסנות כלפי הנאצים לאורך העשור… משמעות הדבר היתה שאנשי פקולטה יכלו להיות מפוטרים אם התבטאו בעניינים שהיו מעבר לשדה המחקר הספציפי שלהם. לסטודנטים ניתנו זכויות מגבילות אף יותר" (עמ' 142). הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר (145).

הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר

השפעתם של סנאטורים ואנשי אקדמיה פעלה בעיקר בשדה הרעיוני, ובתוך החברה האמריקאית. השפעתם של אנשי עסקים, לעומת זאת, חרגה מגבולות היבשת ונדדה ללב הרייך השלישי, שם תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי, כפי שמגולל הארט בפרק החמישי. "כפי שהתברר, המותגים האמריקאים הבולטים ביותר - כולם עשו עסקים מוצלחים עם היטלר" (139). ברשימה זאת אפשר למצוא את שתי ענקיות הרכב ג'נרל מוטורס ופורד מוטורס, שבסוף שנות השלושים החזיקו ביחד ב-70% משוק הרכב הגרמני דרך חברות הבת אופל (של ג'נרל מוטורס) ופורד וורקה (של פורד מוטורס), את ענקית המשקאות קוקה קולה שחדרה ללבבות הגרמנים בכך שהעניקה לפועל הגרמני אפשרות של משקה מרענן, ממריץ, זול ונטול אלכוהול בשנים בהן שיקם היטלר את התעשייה הגרמנית המוכה, את חברת המיחשוב IBM שסיפקה למשטר הנאצי מערך מתקדם של כרטיסיות ניקוב למרשמי אוכלוסין, באמצעותם מיפו הנאצים במדויק את אוכלוסיית היהודים במדינה ב-1934, את ענקית הנפט סטנדרד אויל ששיתפה פעולה עם קונגלומרט התעשייה הנאצי אי. גה פארבן והשקיעה 65 מיליון דולר בכלכלה הגרמנית, ותאגידים גדולים נוספים כמו דופונט וג'נרל אלקטריק שהעמיקו את פעילותם בגרמניה של היטלר.

למעשה, כפי שעולה ממחקרים עכשוויים, תופעה זאת היתה רחבה ובעלת משקל. במחקר "The ties between American Corporations and Nazi Germany: Utilitarianism or Ideology?" מראה הח"מ כי שורה ארוכה של תאגידים אמריקאים קיימה קשרים עסקיים ענפים עם גרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו בגרמניה 150 חברות אמריקאיות במגוון ענפי תעשייה ומסחר. המחקר, שפורסם ב-2017 כעבודת MA במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית ובימים אלה הופך לעבודת דוקטורט, מגולל את הידוק הקשרים בין התאגידים האמריקאים לכלכלת גרמניה הנאצית. אלה כללו הלוואות בסכומי עתק, השקעות גדולות בחברות גרמניות, הסכמי קרטל עם תאגידים גרמניים - שכללו העברת ידע טכנולוגי יקר ערך לשעת מלחמה, הקמת מפעלים בגרמניה כחלק מתוכנית החימוש של הרייך השלישי, ואספקת חומרי מלחמה בקנה מידה מסיבי, חלקם ללא תחליף.

henry_ford

אם כך, האם המניע של אנשי העסקים שניהלו את התאגידים האלה היה רק עסקי? "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט (123). "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני, בוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני. "מי שנאלץ לאסוף אחרי המלחמה את השברים של אחזקות התאגידים האמריקאים בגרמניה ולהתמודד עם ההשלכות של מעשיהם הם החברים האחרים של היטלר באמריקה", מציין הארט.

כמה שנים קודם לכן, בעיצומה של המלחמה, החברים של היטלר באמריקה עשו כל מאמץ כדי להשאיר את אמריקה מחוץ לקרבות באירופה.

תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי. "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט. "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני ובוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני.

אמריקאים אוהבים לראות עצמם בצד המנצח, הצודק, הנכון של ההיסטוריה, שהכניע את היטלר בעקבות הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בסוף 1941. העובדה שאמריקה הדמוקרטית הביסה את גרמניה הנאצית צרובה היטב בנרטיב ההיסטורי, גם כחלק מהפיכתה של אמריקה למעצמה המובילה בעולם על חשבון מעצמות שדעכו עוד לפני מלחמת העולם השנייה - כמו בריטניה וטורקיה; ומדינות ששאיפתן להפוך למעצמות הביאו לקריסתן בעקבות מלחמת העולם השנייה - כמו גרמניה ויפן. ברם, בתחילת שנות הארבעים הנרטיב האמריקאי של ניצחון הדמוקרטיה החופשית על הדיקטטורה הרצחנית היה רחוק מלהיות קונצנזוס פוליטי. רוחות בדלניות חזקות נשבו בחברה האמריקאית. הרוחות האלה נוצרו והתעצמו בזכות כוחות פרו-נאצים. בתחילת שנות הארבעים היו לא מעט אמריקאים שהריעו לנאציזם.

הנה דוגמא אחת. בשנת 1940, כשצבאו של היטלר דוהר בתוך פולין ממזרח ולעבר צרפת ממערב, ערך מגזין פורצ'ן סקר בקרב אמריקאים. מהסקר עלה כי רוב הנשאלים יתמכו בהמשך קשרי המסחר של ארה"ב עם הנאצים גם במקרה שהיטלר יכבוש את כל אירופה. בסקר נשאלו הנסקרים האם, במקרה שבו היטלר ינצח את המלחמה באירופה, ארצות הברית צריכה "למצוא דרך כלשהי להמשיך את עסקי הסחר עם אירופה של היטלר", או לחילופין "לנקוט כל מאמץ לפתח קשרי מסחר רק עם מדינות שאינן תחת שליטת היטלר". 44% השיבו כי הם תומכים בהמשך העסקים עם אירופה ההיטלראית, 40% התנגדו. "עבור רבים מהאמריקאים, האפשרות לעשות עסקים עם היטלר לא נתפסה כעניין מתועב", מציין הארט בספרו.

kuhn_german_american_bund_rally

חלק מכך נובע מהעובדה שבסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות: 76% מהנשאלים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם, לפי נתונים של המכון הבריטי לדעת הקהל (British Institute of Public opinion) בסקר מ-1939.

אין זה אומר שאלה שהעדיפו פשיזם על פני קומוניזם היו פשיסטים בעצמם, רוב רובם של האמריקאים תמכו במשטר הדמוקרטי שלהם, בין אם כי הבינו את יתרונותיו לחייהם לאחר שהיגרו ממשטרים אנטי-דמוקרטים, ובין אם כי נהנו מיתרונותיו מבלי להכיר מציאות תחת משטר אחר. עם זאת, הפחד העצום של אמריקאים מהקומוניזם שימש כלי רב עוצמה בידי פרו-נאצים ופשיסטים כדי לשכנע ציבור מבולבל, חרד, בעיצומו של משבר כלכלי עמוק, לתמוך במשטרים פשיסטים רצחניים דוגמת גרמניה הנאצית, להעלים עין מהזוועות שחוללו ומשאיפותיהם הצבאיות, ולו כדי להדוף את האיום הקומוניסטי ממזרח.

עם זאת, לשיטתו של הארט, מרבית הכוחות הפרו-נאצים בחברה האמריקאית לא שאפו להקים בארצות הברית דיקטטורה פשיסטית ברוח הנאציזם, וגם לא חתרו לברית צבאית עם הרייך השלישי. רובם היו בדלנים, שהסתפקו בלהשאיר את אמריקה מחוץ למלחמה באירופה, ולתת לצרפת ובריטניה - בנות בריתה של אמריקה בציר הדמוקרטי - להגן על עצמן מפני התוקפנות ההיטלראית.

את זרם הבדלנות האמריקאי, שהגיע לשיאו בשנים 1940-1941, הובילה תנועת America First Committee, שניהלה קמפיין כלל ארצי עם 800 אלף חברים רשומים ברחבי היבשת. תנועה זו, שעלילתה חותמת את ספרו של הארט, היתה מזוהה עם צ'רלס לינדברג, הטייס הידוען הנועז, ששימש דוברה ודילג עם מטוסו הפרטי בין מדינות בארה"ב כדי לשכנע את האמריקאי הממוצע, אולם מעטים זוכרים כי היא החלה כיוזמה של סטודנט שמרן בן 24 מאוניברסיטת פרינסטון בשם דאגלס סטיוארט ג'וניור (לימים כיהן כשגריר האמריקאי בנורווגיה בממשל רייגן). לינדברג ניצל את פרסומו הרב כדי להוביל את מחנה המתנגדים למלחמה בנאצים במסגרת הארגון, לא לפני שקשר קשרי ידידות עם היטלר ובכירים במשטר הנאצי וזכה לקבל מדליית הוקרה מהרמן גרינג ב-1938.

בסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות: 76% מהנשאלים הבריטים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם

פעילותו הציבורית של לינדברג נגד הצטרפות ארצות הברית למלחמה עומדת במוקד ספרה של ההיסטוריונית האמריקאית לין אולסן, Those Angry Days: Roosevelt, Lindbergh, and America's Fight Over WWII, 1939-1941. הספר, שפורסם ב-2013, עוסק בויכוח הציבורי הנוקב שפילג את החברה האמריקאית מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד פרל הארבור - האם להצטרף למלחמה במחיר עצום של המוני חיילים אמריקאים הרוגים, או לנקוט מדיניות בדלנית ולהישאר מחוץ למלחמה שעלולה להפיל את אירופה בידי הדיקטטורה הנאצית ואת אסיה בידי הדיקטטורה היפנית. במוקד המחלוקת ניצבו שני האישים המשפיעים ביותר באמריקה - תומך הבדלנות לינדברג, שהוביל את המחנה הבדלני, מול הנשיא הפופולארי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניהל קמפיין עקבי בעד כניסה למלחמה, ולא בחל באמצעים נגד לינדברג, כולל האזנות סתר של ה-FBI שעליהן הורה באופן אישי.

America First Committee התמקמה בלב השיח הציבורי וזכתה להצלחה מהירה, לא רק משום שהרצון להישאר מחוץ לעוד מלחמת עולם עקובה מדם קרץ לאמריקאים רבים, אלא גם בשל הפנים המהוגנות והמרשימות שהציגו אותו לציבור האמריקאי. בראש ובראשונה לינדברג, שהיה אז אחת הדמויות הנערצות על האמריקאים, ומאחוריו שורה של צ'מפיונים אמריקאים - אנשי עסקים מכובדים כמו נשיא פורד מוטורס הנרי פורד ויו"ר ענקית בתי הכלבו סירס הגנרל רוברט אי. ווד, ופוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, ובהם הסנאטור רפובליקאי ג'רלד אי. ניי והסנאטור הדמוקרט דיוויד וו. וולש.

קמפיין הבדלנות האמריקאית נגדע באחת בשל נסיבות חיצוניות ולא צפויות: המתקפה היפנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941 ריסקה בן לילה את שאיפות הבדלנים. שלושה ימים לאחר מכן פורקה America First Committee. בוקר למחרת הכריז היטלר מלחמה על אמריקה. גם חבריו הנלהבים ביותר של הפיהרר בארצות הברית הבינו את המסר: כשהתותחים רועמים - יש חברויות שמוטב להצניע.

קראו פחות

טבור גליון 10, ביקורת ספר: תמר קוג'מן

תמר קוג'מן / האוניברסיטה העברית

האמביוולנטיות העיקשת של הלאומיות הגרמנית / ביקורת ספר

Andreas Fahrmeir, Die Deutschen und ihre Nation: Geschichte einer Idee (Ditzingen: Reclam, 2017).

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

אילו דינמיקות כח תרגמו את רעיון הלאום הגרמני למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? אנדראס פאהרמייר עומד בספרו על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים, יותר מכל לאומיות אחרת.

קרא עוד

ככל הנראה, אין לאומיות שנכתב יותר על תולדותיה והתפתחותה מאשר זו הגרמנית. בפרט, ביטויה ההרסני של הלאומיות הגרמנית בדמות המשטר הנאצי הפך לאחת הסוגיות ההיסטוריות הנחקרות והטעונות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. אם במפורש ואם במרומז, הנאציזם כתנועה לאומנית לא אחת מהווה נקודת התייחסות מרכזית גם בחקר הלאומיות כתופעה, על שלל ביטוייה, סיווגיה, ומסלוליה האפשריים. ואולם, נדמה שככל שמתרחב המחקר בנושא טעון זה, כך מעמיקות המחלוקות ומתערער כל בסיס לקונצנזוס. המקרה הגרמני ממשיך לחתור תחת הנחות יסוד, חדשות כישנות, ומשרה כתוצאה מכך אי וודאות מסוימת על חקר הלאומיות בכללותו.

בספרו הגרמנים ולאומם: היסטוריה של רעיון (Die Deutsche und ihre Nation: Geschichte einer Idee) בוחן אנדראס פאהרמייר את הלאומיות הגרמנית ממעוף הציפור במטרה לשפוך אור על סוגיות הליבה הללו. תשעת פרקיו של הספר מתחקים כרונולוגית אחר גלגוליו השונים של רעיון הלאום הגרמני, החל מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עבור בתקופת הנאורות; אחריתה של המהפכה הצרפתית; הקונפדרציה הגרמנית; הקיסרות הגרמנית; רפובליקת ויימאר; גרמניה הנאצית, ועד לימינו אנו. לפאהרמייר, היסטוריון באוניברסיטת גתה שבפרנקפורט, רקע נרחב בחקר הלאומיות האירופית, ובפרט בתפיסות של אזרחות. במחקריו הוא נוקט לא אחת גישה רוחבית ומקיפה, המאפיינת גם את הספר הנוכחי.

פאהרמייר מבחין בין הלאום כרעיון לבין ביטוייו הלכה למעשה, ובפרט מכלול האנשים המזדהים עמו בנקודת זמן מסוימת. ואמנם, הספר לא נקרא ״הלאום הגרמני״, כי אם ״הגרמנים ולאומם״. הבחנה זו בין הרעיון למימושיו השונים מבנה את המסגרת התאורטית של הספר: ״שאלה מרכזית בכל מחקר היסטורי על לאומיות הינה, מי קבעו את גבולות הלאום בתקופות שונות ובאילו אופנים, ואיזו תהודה הייתה לשרטוטי הגבולות הללו״ (7). כלומר, אילו דינמיקות כח שונות תרגמו את הרעיון למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? מזווית זו מתאפשר לפאהרמייר לעמוד על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה יותר של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים מכל לאומיות אחרת (10). הפרספקטיבה ארוכת הטווח של הספר מקיפה למעלה מ-500 שנה. מטרתו של היקף רחב זה אינה לזהות דפוסי המשכיות וכיווניות טלאולוגית, כי אם להיפך, להדגים את ריבוי האפשרויות שגילם בתוכו רעיון הלאום הגרמני בכל צומת היסטורי ואת חוסר העקביות בהגדרתו. פאהרמייר מאמץ פרספקטיבה רחבה גם מבחינה מרחבית, בהתייחסו לביטויים בו-זמניים שונים של רעיון הלאום הגרמני, בין היתר בתחומי האימפריה ההבסבורגית ובפרוסיה. בנוסף, הספר דואג למקם את הלאומיות הגרמנית בתמונה הגדולה ביחס לתפיסות לאום אחרות, תוך הדגשת מאפייניה הייחודיים.

מתוקף תפקידן כמעין שומר סף של הלאום, תפיסות של אזרחות, תחום בו מתמחה פאהרמייר, משמשות כחוט שני לאורך פרקי הספר העוסקים בתקופה המודרנית, שמאיר את התפתחותו ההיסטורית של המתח שבין רעיון הלאום הגרמני וביטוייו הפוליטיים. פאהרמייר מתייחס למדיניות האזרוח של שלל ישויות פוליטיות שגורלן נקשר בלאומיות גרמנית, ובכללן הטריטוריות הגרמניות במאה ה-19; הקיסרות הגרמנית במפנה המאה; רפובליקת ויימאר ואוסטריה בצלם של הסכמי ורסאי וסן ז׳רמן; המשטר הנאצי; מזרח ומערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה; והרפובליקה הפדרלית. אלה מדגימות את הצטלבויותיהם של אינטרסים כלכליים, מדיניים וגלובליים עם גלגוליה של תפיסת הלאום הגרמני בראי המונחים העמומים וההפכפכים בהם הוגדרה, לרבות דת, שפה, תרבות, מוצא, וגזע.

בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108).

פאהרמייר מצטרף למגמה מחקרית רחבה יותר הממתנת את תנועת המטוטלת שאפיינה את חקר הלאומיות הגרמנית משך עשורים.^{^[1]} בהכללה גסה, מטוטלת זו נעה בין אסכולת ה-Sonderweg, שטענה להתפתחותה החריגה של ההיסטוריה הגרמנית, לעתים עד לכדי הצגתה כמעין כרוניקה של נאציזם ידוע מראש (163),^{^[2]} לבין הגישה הספקנית, שמתייחסת ללאום הגרמני, כמו גם ללאומים אחרים, כאל הבניה ארעית וקצרת ימים (165-166).^{^[3]} בין שני הקצוות הללו, פאהרמייר מציג תמונה מורכבת שמכירה בשורשיה העמוקים והמוקדמים של הלאומיות הגרמנית ובמאפייניה החריגים, אך לצד זאת מדגישה את גמישותה וחמקמקותה ושוללת נרטיבים דטרמיניסטיים.

היקפו הנושאי הרחב של הספר מצטמצם לכ-200 עמודים. לפיכך, פאהרמייר אינו מסתמך כמעט על מקורות ראשוניים, אלא עורך סינתזה בין מחקרים קיימים. בתחום מחקרי כה פורה, מדובר במשימה מורכבת. מעבר לתובנות הרבות שהיא מניבה, התוצאה היא מיפוי שימושי של הספרות המחקרית המגשר על פערים ומאגד ממצאים ממחקרים על שלל תקופות ומשלל דיסציפלינות שלרוב אינם מתכתבים זה עם זה. אמנם, הספר אינו מעמיק בסוגיות ספציפיות לפרטי פרטים וכמעט ואינו מביא בפני הקורא מקורות ראשוניים חדשים. אולם לאור מטרתו של הספר להדגים את האמביוולנטיות של הלאומיות הגרמנית ואת ריבוי האפשרויות ההיסטוריות הגלומות בה, המבט העילי מספק ומשכנע ומביא זווית ראייה חדשה. לא פחות חשוב, הוא מצליח לטעת בהירות בשדה מחקרי עמוס וסבוך.

לאורך הספר ניכר כי ככל שמתקדמים בציר הזמן, עובר הדגש מהתוכן הרעיוני שנוצק לתוך תפיסות הלאום הגרמני – עולם הדימויים שדרכו עוצבו, התכונות שייחסו לגרמנים והחזונות שנגזרו מהן – אל עבר הסבך הפוליטי שנוצר סביבן. הסיבה לכך ברורה. בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108). כידוע, תוך כ-75 שנה קרס הסדר הקיים פעם ועוד פעם, עד להחרבתו המוחלטת של המשטר הנאצי ב-1945. אם כן, למין סוף המאה ה-19 נהיה יותר ויותר קשה לבחון את רעיון הלאום הגרמני בנפרד מהתהפוכות הפוליטיות שהיה במוקדן. המתח אחריו מתחקה פאהרמייר בין הרעיון למימושו הופך לרצף צפוף של תמורות פוליטיות, שאינן מותירות מקום לדיון באופנים בהם גרמנים דמיינו את עצמם במסגרתן. כך, למשל, הספר משרטט בקווים כלליים את עלייתה ונפילתה של תפיסה גזעית של הלאום הגרמני, אך אינו דן בהקשריה התרבותיים של תפיסה זו. מעבר לדיון מצומצם בהיבט הפסאודו-מדעי של דרוויניזם חברתי (118, 160), הספר גם אינו דן בהשתלשלות הרעיונית במעבר מתפיסות לאומיות שקדמו לתפיסה הגזעית או אל תפיסות שהחליפו אותה.

book

הפרק הלפני אחרון, שדן ברעיון הלאום הגרמני לאחר נפילת המשטר הנאצי, נקרא כמעין דיון היסטוריוגרפי. ואמנם, סוגיות היסטוריוגרפיות עמדו בלב הדיון בשאלת הזהות הגרמנית לאחר המלחמה, מתוך ניסיון ליישב סתירה בלתי ניתנת ליישוב: רעיון הלאום הגרמני כבעל קיום אובייקטיבי נחשף כעקר מיסודו ונתפס כנידון לכיליון (157); בד בבד הלאום הגרמני כקולקטיב נשא באחריות להשלכותיו ההרסניות של רעיון זה, שנטען כי היו תוצאה של נטיות בעייתיות בקרבו (162). מעגלי הזדהות אלטרנטיביים ללאום – כגון ערכים דתיים, שייכות אזורית, והרעיון של זהות ״אירופית״ – אומצו כחלק מהניסיון להתמודד עם מלכוד זה (170). ואולם, כפי שמסכם פאהרמייר בפרק האחרון, כשפניו אל העתיד, רעיון הלאום הגרמני לא שכך. בעוד מעולם לא היה נגזרת המציאות שקיומה מובן מאליו ותמיד התאפיין בדינמיות קיצונית, הוא רחוק מלהיות קטגוריה חולפת. כיום, לאור עלייתן של תנועות לאומניות פופוליסטיות ולאחר משבר היורו ב-2010 ומשבר הפליטים ב-2015 – אשר עוררו שלל דימויים חיוביים ושליליים של גרמניה, הן מבית והן מחוץ (177-178) – ניכר כי הפוטנציאל הפוליטי של רעיון הלאום הגרמני נותר, כתמיד, פתוח ולוט בערפל.

קראו פחות

לכל המאמרים >