במאמר זה, אדון בחדירה הסובייטית לשירות מודיעין החוץ המערב-גרמני (מ-1946 ועד 1956: ארגון גהלן, מ-1956 והלאה: BND) ובגורמי העומק שאפשרו אותה. כיום אנחנו יודעים כי במהלך שנות החמישים,  המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר מספר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך ארגון גהלן וה-BND, ולפגוע אנושות במערב גרמניה ובקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. הסקנדל הפוליטי שהתלווה לחשיפה ריסק את מעמדו של ה-BND במערב גרמניה, ופגע אנושות בחילופי המידע בינו לבין ארצות הברית. אנשי ה-CIA, שחדלו מלבטוח בעמיתיהם המערב-גרמנים, סירבו להעביר להם מידע רגיש, ובכך הקשו על היחסים הבטחוניים בין המדינות. התיעוד ההיסטורי מראה כי כשלונותיו העמוקים של השירות בתחום זה היו קשורים באופן הדוק לא רק לנהלי ביטחון לקויים, אלא גם להעסקה לא זהירה של עשרות ותיקים של ארגוני ביטחון ומודיעין נאציים, בעיקר גסטפו, ס"ד ומשטרת השדה החשאית. הקשר המפתיע בין ותיקי המודיעין הנאצי לבין החדירה הסובייטית יעמוד במרכז דיוננו להלן.

אותה חדירה סובייטית נבעה לא רק מכשלי ביטחון במודיעין המערב-גרמני, אלא גם מגורמים מבניים והחלטות פוליטיות שנתקבלו בשלהי סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים. ריינהרד גהלן, אנליסט מודיעין בכיר בוורמאכט, הקים את הארגון שנקרא על שמו ב-1946 כקבלן משנה של המודיעין הצבאי האמריקאי. האמריקאים היו זקוקים לגהלן, מפני שבשנים הראשונות לאחר המלחמה, המידע שהיה ברשותם על ברית המועצות, גרורותיה ואזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה היה דל יחסית. מבחינתו של גהלן, אנטי-קומוניסט מושבע שבחר ללא היסוס לשרת את הצד המערבי במלחמה הקרה, התלות באמריקאים היתה מצב זמני, עד שיוכל לשלב את הארגון שלו בגרמניה החדשה שתקום על חורבותיו של הרייך השלישי. מכאן נגזרו מטרותיו הפוליטיות הבסיסיות של גהלן. ראשית כל, להימנע מקרע עם האמריקאים, בהם היה תלוי לעצם קיומו המקצועי, ושנית, ליצור בריתות באליטה של מערב גרמניה, בכדי לבצר את מעמדו כראש השירות החשאי העתידי שלה. שיקול בסיסי נוסף היה חיסכון כספי. הארגון היה תלוי תקציבית בקצינים אמריקאים קפוצי יד, ולפיכך עמד, בעיקר בשנות קיומו הראשונות, בפני סכנה מתמדת של פשיטת רגל. [1]

לאור השיקולים הללו, שאף גהלן לבנות שירות ביון חסכוני, שיאפשר לו ליצור תדמית נקייה מחד, אך יבטיח לו חופש פעולה מקסימלי מאידך. לפיכך תכנן את הארגון שלו כתשלובת רופפת בין מטה מרכזי, שהוקם בכפר בשם פולאך בקרבת מינכן, ובין "ארגונים חיצוניים" שייצגו אותו ברחבי גרמניה המערבית ונשאו שמות שונים כמו "נציגויות אזוריות", "נציגויות כלליות", "סניפים" או "משרדים". הארגונים החיצוניים נהנו ממידה מרובה של אוטונומיה, הן בניהול, הן במבצעים והן בגיוס סוכנים, אך התבקשו לממן את פעילותם בכוחות עצמם, לרוב באמצעות עסקי קש מפוקפקים או סחר בשוק השחור.[2] מבנה זה לא רק חסך משאבים, אלא אפשר לגהלן מרחב תמרון והכחשה מול וושינגטון ובון כאחד. הוא היה יכול להתהדר בהישגיהם של הארגונים החיצוניים אם הצליחו, ובמקביל – להכחיש שידע על מבצעים שנכשלו. כפי שאמר לימים פקיד בכיר ממשרד הקנצלר, המערכת כולה נועדה להסתיר ולשבש כל ניסיון לפיקוח חיצוני על שירות הביון.[3]

מבנה זה שימש את גהלן היטב, כאשר החליט להעסיק ותיקים של מערך המודיעין והביטחון הנאצי, מהגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית, חלקם חשודים בפשעי מלחמה. במהלך שנות החמישים, שאף גהלן להאדיר את חשיבותו בצבא האמריקאי ובממסד הפוליטי של בון באמצעות קמפיין הפחדה בפני חתרנות קומוניסטית, אותה הציג כקשר זדוני של מזרח גרמניה, ברית המועצות ואינספור בוגדים פנימיים שרק הוא יכול לגלות ולרסק.[4] בעיניו, ותיקי מערך הביטחון הנאצי היוו מאגר כוח אדם של אנשי מודיעין מנוסים, אנטי-קומוניסטים לעילא ולעילא, שאין מתאים מהם לנהל את המערכה כנגד חתרנות אדומה.[5] מצד שני, היה מדובר בעניין פוליטי רגיש. האמריקאים עצמם העסיקו פושעים נאצים, גם בתחום המודיעיני, אולם ראו בכך צעד חריג ופריביליגיה השמורה להם. ג'יימס קריצ'פילד, איש ה-CIA שפיקח על ארגון גהלן, ביקש משותפיו הגרמניים להמעיט ככל האפשר בגיוס אנשי ס"ס, ס"ד וגסטפו, ולו משיקולים של מראית עין.[6]  גם בבון היו פוליטיקאים שלא היו מרוצים מכך, בעיקר במפלגות השמאל אך גם במפלגתו הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר קונרד אדנאואר.[7] גהלן, שהתחייב בפני קריצ'פילד לא לגייס אנשים כאלו, הפר ברגל גסה את הבטחתו, אולם ניסה שלא להבליט זאת. לכן, נטה שלא לגייס ותיקי מודיעין נאצים למטה בפולאך, אלא דאג לדחוק אותם לתפקידים זוטרים יחסית בארגונים החיצוניים, רחוק מעיניים צופיות.[8] החלטה זו התגלתה כהרת אסון, מפני שהמגוייסים החדשים חשו בחלקם הגדול מופלים ומקופחים, נקודת תורפה שהקלה על גיוסם לארגונים עוינים.

האמונה הבסיסית שרווחה בארגון גהלן, שותיקי קהילת המודיעין הנאצית הם אנטי-קומוניסטים בהגדרה, היתה מוגזמת לכל הפחות. לא זאת בלבד שחלק מהותיקים הללו, ממורמרים, מתוסכלים ומובטלים, העדיפו דווקא לתמוך בברית המועצות ולא במערב, אלא שגם הפרו-מערביים שביניהם היוו סכנה בטחונית משמעותית. בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, ותיקי גסטפו וס"ד היו קשורים ברשתות צפופות של חברוּת ועסקים, והשפיעו זה על זה אפילו אם כמה מהם תמכו במערב, ואחרים בברית המועצות. מחקר פנימי של ה-CIA הסיק בצדק כי התזה הסובייטית היתה פשוטה: "אנשי מודיעין ותיקים ידבקו זה בזה, וישאפו לחזור לעבודה שהם מכירים ומורגלים בה. אחדים מהם עלולים להיחשף לנסיונות גיוס סובייטיים בגלל עמדותיהם הכלליות. אחרים, כמו למשל אנשי ס"ד וס"ד, הם פושעי מלחמה שיכולים להמשיך בחייהם רק על ידי הסתרת מעשיהם בעבר... ולכן חשופים לסחיטה."[9] האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מנהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי. גם ותיקי גסטפו שלא היו סוכנים סובייטים, הסיטו את המודיעין המסכל של ארגון גהלן לעבר "ציד קומוניסטים" שהתבסס בעיקר על פנטזיות של הגסטפו מזמן המלחמה. המגמות ההרסניות הללו התלכדו בראש ובראשונה ב"נציגות הכללית L" (Generalvertretung L, או בקיצור GV-L), ארגון חיצוני שפעל בקרלסרוהה והתמחה במודיעין מסכל, קרי – סיכול ריגול סובייטי.

האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מינהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי 

הנציגות הכללית 

עד שנת 1953, עמד בראש הנציגות הכללית  אדם בשם אלפרד בנצניגר. בתקופת המלחמה כיהן הלה כסמל במשטרת השדה החשאית, גוף מודיעיני ובטחוני שהיה אחראי לטיהור העורף של הוורמאכט מבוגדים, פרטיזנים וגורמים מסוכנים אחרים. בפועל, נטלה משטרת השדה החשאית חלק פעיל בשואה, ותפקדה כאייזנצגרופה, יחידת רצח לכל דבר ועניין. לא ידוע לנו אם בנצינגר עצמו השתתף ברצח יהודים, אבל ברור שהיה נאצי משוכנע בעל עמדות אנטישמיות מוצהרות.[10]

בנצניגר, מומחה למודיעין מסכל, לא הרגיש בנוח בתוך ארגון גהלן. כסמל נמוך דרג, חש נחיתות עזה בתוך שירות עמוס לעייפה בקולונלים וגנרלים יהירים, וכמעט ולא היו לו חברים. מריר ומתוסכל, נוח לכעוס וסובל מעודף משקל, בנצינגר נודע בארגון גהלן כ"שמן" (der Dicke). עם זאת, הוא ניחן בכשרונות פוליטיים לא מובלטים, ולקראת 1949 הצליח לבנות את הנציגות הכללית  בקלרסרוהה כאחד מהארגונים החיצוניים החזקים ביותר בשירות. לרשותו עמדו 452 עובדים, מרגלים, מפעילי סוכנים ובלדרים, הן גרמנים והן מבני הפזורה הרוסית. רובם עבדו בקרלסרוהה, אך אחרים הוצבו בערים אחרות באזור הכיבוש האמריקאי כגון פרנקפורט, היידלברג, ברמן ומינכן, ואף למערב ברלין הגיעו. מעטים מהם ריגלו עבור בנצינגר במזרח גרמניה ובמדינות קומוניסטיות אחרות במזרח אירופה.[11]

הממונה על בנצינגר במטה בפולאך היה ד"ר קורט קוהלר, מנהל קבוצה מס' 3 האחראית על מודיעין מסכל. כמו בנצינגר, קוהלר שירת באבוור בזמן המלחמה ונודע כנאצי אידיאולוגי ומשוכנע. גם הוא וגם בנצניגר הקיפו את עצמם ביועצים עם עמדות דומות. "באותו הזמן", נזכר קוהלר, "היינו כולנו נאצים ואמרנו זאת גלויות."[12] בברכתו של קוהלר, העסיק בנצניגר את המספר הגדול ביותר של ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו ביחס לארגונים חיצוניים אחרים, ובוודאי שביחס למטה בפולאך. מטה הארגון החיצוני בקרלסרוהה התמלא במהירות בטיפוסים מפוקפקים, שכל אחד מהם גייס את רעיו באמצעות רשתות ותיקי המלחמה של הס"ס. המגייסים נהגו להלבין את העבר של חבריהם, וכך הפכו תליינים ל"אנשי ביצוע" ומענים, כבמטה קסם – ל"מתורגמנים". במקרה אחד, העסיקה הנציגות הכללית איש גסטפו לשעבר ואנס מורשע, בסיועם הפעיל של האמריקאים. "הוא לא היה אחד מאותם סוכני גסטפו פומפוזיים ולא סובלניים", כתב אחד מעובדי הנציגות על היינריך רייזר, פושע שנשא באחריות לפוגרומים, עינויים ורצח של קורבנות רבים מספור. רייזר, בתורו, גייס ותיקי גסטפו אחרים לנציגות הכללית .[13]

כתוצאה מכך, המספר הקטן יחסית של ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי בתוך ארגון גהלן גדל במהירות עם כל שנה חולפת. אם ב-1950 אלו מנו רק כ-4 אחוזים מכוח האדם של הארגון, שיעורם טיפס ל-6.1 אחוזים רק שנה אחת לאחר מכן. הוא נותר יציב ואף ירד משמעותית בשנים הבאות, אך רק מפני שבמהלך שנות החמישים גויסו סוכנים צעירים רבים שלא שירתו בארגוני מודיעין וביטחון נאציים. להבדיל מחלקם היחסי באחוזים, המספר המוחלט של ותיקי הס"ד, הגסטפו ומשטרת השדה החשאית כמעט הכפיל את עצמו בין 1952 ל-1955, מ-15 ל-30 לכל הפחות. ביולי 1963, גהלן עצמו הודה בפני הקנצלר אדנאואר כי 32 מעובדיו שירתו במשרד הראשי לביטחון הרייך (כולל בס"ד ובגסטפו), ושבעה נוספים במשטרה השדה החשאית, סך הכל 0.85 אחוזים מכוח האדם הכולל. רבים מאלו, ביניהם רוצחים שנטלו חלק בשואה ובפשעים אחרים נגד האנושות, החלו את הקריירה שלהם בנציגות הכללית.[14]

התפקיד של אותם סוכני מודיעין נאצים לשעבר היה לחדור לתוך השטאזי וה-MGB (ארגון הביון הסובייטי ששינה את שמו ב-1954 לקג"ב) ולאתר סוכנים קומוניסטים שפעלו במערב גרמניה. הם רחרחו בתוך מפלגות פוליטיות, איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. לפעמים ריגלו גם אחרי פעילים ניאו נאצים, במיוחד אם אלו הפגינו עמדות אנטי-מערביות, התנגדו לחימושה מחדש של גרמניה כחלק מהגוש המערבי או נחשדו בקשרים עם מזרח גרמניה. לבסוף, סוכנים אחרים של הנציגות סרקו את העיתונות בכדי לחפש מאמרים ביקורתיים נגד ארגון גהלן, ואף ניסו לחדור לסוכנויות מודיעין מתחרות בתוך גרמניה המערבית. אנשיו של גהלן, הן בפולאך והן בקרלסרוהה, לא ראו הבדל בין אויבים של הארגון לאויבי המדינה. אלו גם אלו הוקעו כקומוניסטים מסוכנים.[15] גהלן עצמו לא נטה להתערב בעבודה של הנציגות הכללית, אולם השתמש בתוצריה בכדי להרחיב את סמכותו ותחום השפעתו. אם חתרנות קומוניסטית נחשבה לאיום הגדול ביותר על הרפובליקה הפדרלית בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הרי שחשיפתה היתה דרך מצויינת להעצמה אישית ומוסדית. גהלן לקח עליו את תפקיד המתריע בשער וצייד הקומוניסטים הראשי, בכדי לחזק את מעמדו כאיש הביון המשמעותי ביותר במערב גרמניה.[16]

ג'יימס קריצ'פילד, הנציג הבכיר של ה-CIA בפולאך, לא שבע נחת מעבודתם של קוהלר ובנצניגר, והתריע כי קרלסרוהה הפכה למקלט לטיפוסים מפוקפקים מהס"ס עם נהלי ביטחון רשלניים ורופפים. לכן, חשד כי נחדרה זה מכבר בידי השטאזי וה-MGB. בנוסף, הוא ביקר בחריפות את התוצרים המודיעיניים של הנציגות, והגדיר אותם כחובבניים, אפילו כחסרי ערך. ובכל זאת, קריצ'פילד לא עשה דבר בכדי לבלום את מבצעי המודיעין המסכל של קוהלר ובנצניגר, טעות שהתחרט עליה כעבור שנים.[17]

מבצע כוונת: ציידי קומוניסטים מהגסטפו ופנטזיית "התזמורת האדומה"

מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950, הגבירה את הפחד מחתרנות קומוניסטית במערב גרמניה. הקנצלר קונרד אדנאואר חשש כי גיס חמישי קומוניסטי יסייע לפלישה ממזרח גרמניה, אם וכאשר תתקיים, באמצעות פעולות טרור ומבצעי חבלה.[18] גהלן, ששימש כשופר של קוהלר ובנצניגר בממשלה הפדרלית, הזהיר כי יש להיזהר לא רק מקומוניסטים גלויים אלא גם מאנשי שמאל מתונים, ליברלים אנטי-סובייטים, נאצים ותיקים וניאו נאצים, מפני שכמעט כל אחד מהם יכול להיות סוכן סובייטי או לפחות "אידיוט שימושי".[19] ביולי 1950, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, התיר אדנאואר לגהלן להשתמש בקבוצת המודיעין המסכל שלו בכדי לעקוב אחרי מרגלים קומוניסטים בשטח הרפובליקה הפדרלית. שנה לאחר מכן, קיבל גהלן אישור דומה גם מהנציבים של בעלות הברית, שעדיין שימשו כסמכות העליונה בגרמניה הכבושה.[20]

בברכתו של גהלן, החלו קוהלר, בנצניגר וחבריהם בקמפיין מודיעין מסכל בשם "מבצע כוונת" (Operation Fadenkreuz), שהפך במהירות לציד מכשפות אנטי-קומוניסטי. בלהט המצוד, החיו קוהלר ובנצניגר את מיתוס "התזמורת האדומה" הישן של הגסטפו. במהלך המלחמה, עצרו ארגוני ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית מספר רב של לוחמי התנגדות מהשמאל ופקידים אנטי-נאצים שמסרו מידע לסובייטים. לכל האנשים הללו, שלא היה תמיד קשר ביניהם, קרא הגסטפו "התזמורת האדומה" (Rote Kapelle), כדי ליצור תדמית כוזבת של מזימת ריגול קומוניסטית כלל-אירופית.

לאחר המלחמה, סוכני גסטפו שהיו מעורבים ברדיפתם של אותם לוחמי התנגדות יצרו קשר עם ה-MI6 הבריטי וה-CIC האמריקאי, וטענו בתוקף כי התזמורת האדומה עדיין קיימת ועוסקת בריגול פרו קומוניסטי בכל רחבי אירופה. אולם ב-1948, לכל המאוחר, הן הבריטים והן האמריקאים דחו את תיאורית הקונספירציה הזאת כמופרכת וחסרת רלוונטיות לתמונה האמיתית של הריגול הקומוניסטי ביבשת. בכל זאת, ה-CIC  הגן על אותם סוכני גסטפו ממעצר והסגרה, בעיקר בכדי להסתיר את העובדה שעמדו בקשר בעבר עם צבא ארצות הברית. אחדים מאותם סוכני גסטפו לשעבר ניסו, בהצלחה רבה, למכור את האטריות המחוממות שלהם לקוהלר, בנצניגר וארגון גהלן.[21]

עבור הנציגות הכללית, חשיפת ה"תזמורת האדומה" הפכה למשימה מרכזית על גבול האובססיה. לודוויג אלברט, סוכן לשעבר במשטרת השדה החשאית שניהל את סניף הנציגות בפרנקפורט, התריע כי אינטלקטואלים שמאליים שהתגוררו על גדותיו של אגם בודנזה, ליד הגבול השוויצרי, שימשו למעשה כקָשַרים ברשת ריגול קומוניסטית. הדוחות של אלברט וסוכנים אחרים היו מבוססים על שמועות עמומות, רמזים, הלשנות אנונימיות ורטוריקה מעגלית, שנוסחה בתחכום בכדי להסתיר את העדרן האמיתי של ראיות מוצקות. בהדרגה, התגבשה בנציגות הכללית תמונה מסוייטת של רשת ריגול קומוניסטית כל יכולה, מזימה חובקת כל נגד המערב.[22]

באביב 1950 כתב היינריך רייזר, אחד מותיקי הגסטפו שעבדו בנציגות הכללית, דו"ח עבה כרס על התזמורת האדומה, ובו הציג אותה כהידרה רבת ראשים שחלשה על כל קבוצות ההתנגדות האנטי-נאציות מתקופת המלחמה (לרבות ההתנגדות הצבאית והשמרנית, היינו - קושרי 20 ביולי 1944), פרטיזנים יוגוסלבים ומרגלים קומוניסטים מערביים כמו אלג'ר היס וקלאוס פוקס. לבסוף, הוא התריע כי אותן רשתות עדיין קיימות, ואפילו עוברות בירושה מדור לדור. במקרה אחד, ביזארי במיוחד, אישה צעירה נחשדה במעורבות בתזמורת האדומה, רק משום שמישהי שאולי היתה אמה נעצרה פעם בידי הגסטפו בפריז בחשד לפעילות קומוניסטית. רייזר חשד גם בניצולי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, בני משפחה וחברים של לוחמי התנגדות שהוצאו להורג בידי הנאצים, ואפילו באלו שזוכו על ידי הגסטפו או בית הדין העממי של היטלר.

בשלהי 1951, הנציגות הכללית כבר החזיקה בכרטסת של 900 עמודים לפחות, עמוסים עד אפס מקום בשמות של חשודים. שלא כמו ברייך השלישי, לא ניתנה להם הסמכות לעצור ולענות אזרחים, ולכן העבירו את המידע לרשויות המערב גרמניות ולשלטונות הכיבוש האמריקאי. למרבה המזל, קורבנות ציד המכשפות לא סבלו מכך יותר מדי, ובוודאי לא במידה מקבילה לקמפיין הרדיפה של הסנאטור מקארתי בארצות הברית עצמה. ההשלכות המשמעותיות היו דווקא בתחום ביטחון הפנים. כי בעוד אנשי הנציגות הכללית וקבוצת המודיעין המסכל רדפו אחרי רוחות רפאים פרי דמיונם, הכפישו לוחמי התנגדות ואספו מידע על אזרחים תמימים, הם היו עוורים לחלוטין למרגלים קומוניסטיים אמיתיים שחדרו לשורותיהם. אלו הגיעו לא מהמילייה השמאלי או הליברלי, אלא דווקא מקרב ותיקי המודיעין של הס"ס.[23]

ההשגות של קריצ'פילד ואנשי CIA אחרים היו, בסופו של דבר, נכונות: סוכנים סובייטים חדרו לנציגות הכללית כמו תולעים לגוש בשר רקוב. הבעיה התחילה במבנה הרופף של ארגון גהלן, ובאוטונומיה מרחיקת הלכת שניתנה לארגונים החיצוניים למיניהם. אנשי הביטחון של פולאך, למשל, לא החזיקו בסמכות ביצועית על הארגונים החיצוניים, ולא הורשו לחקור עובדים או להחרים מסמכים ללא רשות ראשי הארגונים. אלו שמרו על האונוטומיה שלהם בקנאות והתנגדו בעוצמה רבה כל כך להתערבות חיצונית, עד שכונו בלעג "הברונים של המודיעין."[24]      

פרשה אחת, שהתרחשה בשלהי קיץ 1951, אמורה היתה לשמש כתמרור אזהרה לבנצינגר, קוהלר וגהלן. באותה תקופה, הנציגות הכללית העסיקה את הנס זומר, פושע מלחמה מהס"ד שנשא באחריות לשריפת בתי כנסת ומעשי טבח של לוחמי התנגדות צרפתים. היינריך רייזר ערב לו באופן אישי, בדיוק כפי שערב לפושעים רבים אחרים, והבטיח לארגון גהלן כי "גישתו [של זומר] כלפי המערב חיובית במאת האחוזים." המשימה של זומר היתה לרגל בתוך ארגונים ניאו-נאציים וקבוצות ימין קיצוני אחרות, בכדי לאתר נאצים לשעבר שעבדו עבור שירותי המודיעין של ברית המועצות או של מזרח גרמניה.[25]

באותו הזמן, ניהל זומר מגעים עם ותיק ס"ס אחר שהציע לו לעבוד עבור השטאזי. הוא דיווח לארגון גהלן, ושם ניסו "להכפיל" אותו, כלומר הורו לו להעמיד פנים שהוא נאצי ממורמר שמעוניין לעבוד עבור מזרח גרמניה. הכוונה היתה להשתמש בו כסוכן כפול בכדי לחשוף את מערך הגיוס המזרח-גרמני. ארגון גהלן אכן הצליח להשמיד רשת גיוס מסויימת שהורכבה, כרגיל, מותיקי ס"ס. אולם למרבה האירוניה, זומר היה למעשה סוכן משולש, שנאמנותו האמיתית היתה נתונה למזרח גרמניה. הוא הוסיף להונות את מפעיליו עד 1953, אז פוטר כתוצאה מלחץ אמריקאי. לאחר מכן הפך לסוחר נשק, הוסיף לעבוד עבור השטאזי ואסף מודיעין על קציני ס"ס ששירתו בארגון גהלן.[26]

היינץ פֶלְפֶה: הסוכן הסובייטי המסוכן מכולם

אולם ותיקים אחרים של ארגוני מודיעין וביטחון נאציים שירתו את ברית המועצות ואת מזרח גרמניה לזמן ארוך וביעילות גדולה בהרבה מזו של זומר. המסוכן שבהם, היינץ פֶלְפֶה, נולד בשנת 1918 בעיר דרזדן שבסקסוניה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת במדורי שוויץ והולנד ב-ס"ד – חוץ לארץ, שירות ריגול החוץ (מחלקה 6) של המשרד הראשי לביטחון הרייך. מספר פעמים התנדב לשרת באיינזצגרופן, יחידות הרצח הניידות שפעלו בחזית המזרח, אולם סורב שוב ושוב.[27] מכריו תיארוהו כ"אדם אינטליגנטי עד מאד אך נטול חום אישי... עם הערכה גבוהה ליעילות וסמכות, אך רגיש לחנופה, ומסוגל למופעים ילדותיים כמעט של נקמנות." פלפה נודע כטיפוס יהיר ואכזרי כלפי אלו שלא היו בעמדת סמכות, ולפיכך סבל מחוסר פופולריות ניכר בקרב עמיתיו והכפופים לו.[28]

פלפה עבר דרך ארוכה בטרם הפך לחפרפרת הבכירה של מוסקבה בשירות הביון המערב גרמני. כמו ותיקים רבים של מערך הביטחון הנאצי, נעצר מיד לאחר המלחמה, ולפי עדותו שלו, שוביו הקנדים התעללו בו, עינו אותו ובזזו את רכושו.[29] מיד לאחר השחרור, נקלע פלפה למצב ביש. הוא היה מרושש וחיפש עבודה נואשות, במיוחד במקצוע המשטרתי שלו הורגל. עם זאת, לא הצליח להשתלב בכוח המשטרה החדש של מערב גרמניה. לימים, כתב פלפה לא מעט על שנאתו לבריטים ששרפו מהאוויר את עירו האהובה, דרזדן, ובתוכה גם את בית ילדותו.[30] אולי אכן שנא אותם, אך הדבר לא הפריע לו לשרת כמודיע עבור שירות הביון הבריטי, MI6. הבריטים, שחקרו אותו היטב במהלך מעצרו במחנה השבויים, ידעו ששירת בעבר כקצין ס"ד, אולם בכל זאת שכרו אותו ביולי 1947 כמומחה למלחמה בקומוניזם. לאחר מכן, סייעו לו להלבין את עברו ולעבור את תהליך הדה-נאציפיקציה. שנתיים לאחר מכן, בעקבות הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבד פלפה לזמן קצר בשירות בטחון הפנים שלה (גלגול קודם של המשרד הפדרלי להגנת החוקה) ובמשרד הממשלתי לעניינים כלל-גרמניים, שוב כמומחה לאיתור סוכנים קומוניסטים. הוא פוטר לאחר שמעסיקיו גילו שניסה למכור מידע למפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה ולסוכנויות ידיעות מקומיות.[31]

רק במרץ 1950 זיהה פלפה הזדמנות עסקית טובה יותר, כאשר פגש את הנס קלמנס וארווין טיבל, שני ותיקי ס"ס נוספים מעירו, דרזדן. בתקופה הנאצית, כל השלושה היו שייכים לחבורת שתייה שנפגשה מדי שבוע באחד מגני הבירה של העיר העתיקה. קלמנס, שהרוויח את לחמו לפני התקופה הנאצית כנגן פסנתר בבתי קולנוע, נודע כסוכן ברוטלי במיוחד של הגסטפו בדרזדן. הבלשן והיומנאי היהודי ויקטור קלמפרר, אחד מקורבנותיו, כינה אותו "המתאגרף", "בחור בלונדיני גדול" שהכה ואיים להרוג אותו "פשוט משום שאתה יהודי."[32] ב-1944, כקצין ס"ס ברומא, השתתף בטבח המפורסם של אזרחים איטלקיים בפוסה ארדיאטינה. מספר שנים לאחר תום המלחמה העבירה לו אשתו, שנותרה בדרזדן, הצעה מפתה לעבור עבור הביון הסובייטי. במשך זמן מה שקל לעקור למזרח התיכון ולעבוד, כמו ותיקי ס"ס אחרים, כיועץ צבאי בסוריה או במצרים, אולם לאחר מחשבה החליט לקבל את ההצעה הסובייטית. באותו הזמן "שנא את האמריקאים שנאה עמוקה" ורצה "לנקום בהם פי שלוש ופי ארבע" על ההתעללות בו כשבוי מלחמה ועל הפצצת דרזדן, שכמה מקרוביו נספו בה. הוא היה זקוק לכסף והשתוקק להרפתקאות מסעירות, ולבסוף, האמין שהמזרח הקומוניסטי ינצח במלחמה הבאה. במלחמת העולם הראשונה והשנייה שירת את הצד המפסיד, ועכשיו, סוף סוף, שאף להצטרף למנצחים.[33]

הסובייטים הורו לקלמנס לגייס סוכנים נוספים בקרב ותיקים של שירות הביטחון והמודיעין הנאציים. כך גייס את חברו ארווין טיבל, והמשיך לנסות ולגייס את פלפה, אותו ראה כאדם שחלק הן את ההרפתקנות שלו והן את שנאתו לבריטניה ולארצות הברית. בכך, נטל קלמנס הימור מסוכן. לאחר ששמע את ההצעה, ניסה פלפה להמליץ על קלמנס כסוכן כפול עבור ה-MI6 הבריטי וארגון גהלן – הצעה שהיתה יכולה להוביל למעצרו של האחרון. מכל מקום, הן הבריטים והן המערב-גרמנים דחו את ההצעה.[34]

ב-15 באפריל, 1950, החליטו אנשי ה-MI6 לפטר סוף סוף את פלפה בשל חוסר אמינותו ועברות ביטחון מידע רבות שביצע, אולם באופן אירוני, גם בשל נסיונו "להכפיל" את קלמנס. הבריטים חשדו בקלמנס, כמוהו כותיקי ס"ד אחרים, והפיקו במהירות תובנה שתעלה לעמיתיהם המערב-גרמנים בדם ודמעות רבות בעתיד: ותיקים של מערך הביטחון הנאצי הסתובבו לעיתים קרובות באותם המעגלים החברתיים. כשאחד מהם עבד עבור המזרח הקומוניסטי, הוא היה יכול לגייס בקלות את האחרים, כמו וירוס מחשבים שמנגע רשת אינטרנט צפופה. הסכנה היתה משמעותית במיוחד בקרב ותיקי ס"ס שחלקו רקע ביוגרפי, במקרה זה – מוצא משותף מדרזדן.[35]

לאחר הדחתו של פלפה מהשירות הבריטי, קיבל ברצון את הצעתו של קלמנס לעבוד עמו כסוכן סובייטי. לא רק הכסף הניע אותו, אלא גם יצר ההרפתקנות, וכפי שקצין CIA אחד נזכר לימים, "הסיפוק שהפיק מהתחושה שהוא מטפלל שני כוחות פוליטיים רבי עוצמה."[36] מהצד הסובייטי, עבדו פלפה וקלמנס עם המפעיל "מקס" (איוון סומין), שניהל את המבצע מתחנת ה-MGB בדרזדן. מקס, קצין איסוף מנוסה, פינק את הסוכנים שלו ברסיטלים פרטיים לפסנתר, ומפעם לפעם הזמין אותם להנות מיין משובח ומעדנים כמו לובסטרים, המנה האהובה על קלמנס ("אתן את חיי למען לובסטרים", אמר לימים). לאחר שלב הגיוס, העביר את סוכניו למפעיל שני, צעיר מלוטש בן 23. הסוכן הסובייטי יפה התואר, הבלונדי ותכול העיניים, הציג את עצמו בגרמנית מושלמת כ"אלפרד" (שמו האמיתי היה ויטלי קורוטקוב). הוא העניק לקלמנס ולפֶלְפֶה את הכינויים "פטר" ו"פאול".[37]

כמשימה ראשונה, הורה אלפרד לקלמנס ופלפה לחדור לארגון גהלן. קלמנס החליט להשתמש בקשריו מימי המלחמה כדי להכות בנקודת התורפה החלשה ביותר: הנציגות הכללית בקרלסרוהה. כפי שנכתב לעיל, בנצינגר גייס את אנשיו תוך שימוש ברשתות ותיקי המלחמה של הגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית. וילהלם ("וילי") קריכבאום, קצין נוסף מדרזדן, מפקדה לשעבר של משטרת השדה החשאית ורוצח המונים ידוע לשמצה, עבד אף הוא עבור בנצינגר. המשימה שלו היתה לסרוק את קהילת שירותי הביטחון הנאציים בכדי למצוא מועמדים ראויים לארגון גהלן – שיקוף מראה מושלם של המשימה שנתן אלפרד לקלמנס ופלפה. שני הצדדים הניצים במלחמה הקרה חיפשו נאצים לשעבר. בפגישה עם קלמנס, אמר קריכבאום כי "הכנופייה הישנה" נמצאת עתה בארגון גהלן, והזמין אותו להצטרף. לבסוף, גייס הן אותו ואת פלפה לנציגות הכללית.[38]

ב-1 בנובמבר 1951, רק חודשיים לאחר גיוסו למודיעין הסובייטי, התחיל פלפה לעבוד גם עבור ארגון גהלן. הוא העביר דוחות לקלמנס, ששלח אותם ל-MGB בדרזדן (דרך רעייתו) בקופסאות של מזון תינוקות. מאוחר יותר, הוא ופלפה דרשו לתקשר עם המודיעין הסובייטי ישירות, ונהגו להיפגש עם אלפרד באקווריומים, בתי קולנוע, קתדרלות ומקומות ציבוריים אחרים במערב ברלין, וינה ובריסל. לפעמים פשוט החליפו חומר ביער או בשוליים של הכביש המהיר המוביל לברלין. אם היה צורך בפגישה ממושכת יותר, אלפרד הזמין את הצמד לבתי מבטחים של ה-MGB במזרח העיר.[39]

כלפי ארגון גהלן, הציג פלפה את עצמו כאנטי-קומוניסט קנאי. הוא השתתף בציד המכשפות נגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית, ובהדרגה בנה לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל. קלמנס, מנגד, לא הצליח להתקדם וחש מופלה בארגון גהלן. "על קציני גסטפו וס"ד", נזכר, "הוטלו עבודות מלוכלכות ברמות הנמוכות של הארגון", ואלו סבלו מאפלייה מצד "ותיקי וורמאכט ולוחמי התנגדות [אנטי-נאציים]".[40] קלמנס הגזים בפראות, מפני שהיו מעט מאד לוחמי התנגדות אנטי-נאציים לשעבר בארגון גהלן, ולעומתם, לא מעט ותיקי גסטפו וס"ד. עם זאת, כפי שראינו, גהלן אכן ריכז את ותיקי מערך הביטחון הנאצי ברמות הנמוכות, בעיקר בארגונים החיצוניים. בכך, סבל מהרע שבשני העולמות. בכך שהעסיק ותיקי מודיעין וביטחון נאצים חשף את עצמו לחדירה ולסחיטה סובייטית, ובכך שדחק אותם לשוליים, הבטיח שיהיו מתוסכלים ונכונים לבגוד.

מי שבוחן את הראיות נדהם מכך שקלמנס ופלפה לא נעצרו כבר בשלב מוקדם. שניהם גילו יהירות מסוכנת והעריכו את עורמתם שלהם יתר על המידה. למשל, הם התעקשו לפגוש את אלפרד וסוכני MGB אחרים באופן אישי, וסירבו להשתמש באמצעי ביטחון קשר שגרתיים כדוגמת בלדרים ומִשְלָשים (באנגלית: dead drops, מקומות מסתור מוסכמים מראש שמפקידים בהם מידע).[41] התנהגותו של פלפה היתה כה מוזרה, סקרנותו בנוגע לעניינים שחרגו מתחום אחריותו כה עזה, עד שעמיתים רבים חשדו בטוהר כוונותיו. למשל, מפעם לפעם נהג להופיע "במשרדים שונים ולבקש הא ודא כדי לקשור שיחה, ואז לסגת בטענה שהגיע למשרד הלא נכון." יתר על כן, פלפה שיקר דרך קבע בתחקירים בטחוניים, סילף את עבורו והשמיט פרטים רבים על שירותו בס"ד, דבר שהתגלה פעמים מספר בידי הממונים עליו. פעם אחת, אפילו "נעלם" למספר שעות במהלך ביקור במערב ברלין כדי להיפגש עם מפעילו הסובייטי.[42] אם ארגון גהלן או ה-CIA היו טורחים להתייעץ בעמיתיהם מה-MI6 או המשרד הפדרלי להגנת החוקה בנוגע לרקע של פלפה, היו מגלים שפוטר בשל קשרים מפוקפקים, שחיתות והתנהגות בלתי חוקית. יהיה אשר יהיה, החשדות כלפי פלפה טרם התגבשו בשלב הזה לכדי בסיס ראייתי מוצק.

את החקירה הרצינית הראשונה נגד פלפה ניהלה קבוצה מס' 66 של ה-CIC, שירות הריגול המסכל של צבא ארצות הברית בהיידלברג. אנשי ה-CIC, שחשדו בארגון גהלן והתנגדו לקשריו עם ה-CIA מהיום הראשון, נדהמו מאמצעי הביטחון הרופפים בשירות הביון המערב גרמני, וחשדו שהוא מחורר ככברה ומלא בסוכנים קומוניסטים. לכן, בראשית שנות החמישים ניהלו מבצע חשאי בשם "קמפוס", שנועד לאתר סוכני אויב בארגון גהלן ובארגוני מודיעין מערב גרמניים אחרים.[43]  באופן לא חוקי ובלי להתייעץ עם ה-CIA, הם החדירו סוכנים משלהם לארגון גהלן, ובמיוחד לנציגות הכללית בקלרסרוהה, בכדי למצוא ראיות לחדירה עוינת. כך, גייסו לא פחות מאשר את מנהל הנציגות הכללית, אלפרד בנצניגר, את ראש המשרד שלו בפרנקפורט, לודוויג אלברט, וקצין שלישי.[44] אולם מבצע קמפוס נגרר בלי תוצאות ממשיות, ול-CIC לא היתה כל סמכות פיקודית על ארגון גהלן. באופן הרה אסון, הם הסתירו מידע מהיחידים שדווקא כן היתה להם סמכות כזאת: אנשי ה-CIA. ג'יימס קריצ'פילד ועמיתיו, שלא ידעו דבר על החשדות נגד פלפה, הוסיפו להאמין כי הלה "קשר את עתידו האישי למערב והחליט להילחם באידיאולוגיה ובפרקטיקה הקומוניסטית." כך, פצצת הזמן של פלפה וקלמנס הוסיפה לתקתק.[45]

מהלך סובייטי ראשון: מבצע זיקוקים

מרגע שהחדירו את פלפה לתוך ארגון גהלן, התנהגו אלפרד ויתר המפעילים הסובייטים כשחקני שחמט מנוסים. מחד, ניסו לנצל את המרגלים שהחדירו בכדי לפגוע בארגון, אך מאידך, תכננו כל מהלומה שכזאת בקפידה בכדי לא לחשוף את הנכסים שלהם לפגיעה, ולהיפך – לבצר את מעמדם. תכנון זה כלל תזמון מדויק, ניצול הזדמנויות, מהלומות ממוקדות באלו שאיתרע מזלם לחשוד בפלפה, ובעת הצורך – גם נכונות להקרבה של סוכנים ונכסים נחותים יותר.

ב-1 באוקטובר, 1953 סיפקו גהלן ואנשיו לסובייטים הזדמנות למהלך משמעותי ראשון. בתאריך זה, החליטו ראשי הארגון להעביר  את פלפה למטה בפולאך, הרחק מהנציגות הכללית.  כעת שירת במדור הסובייטי של קבוצת הריגול המסכל, תחת פיקודו של ד"ר קורט קוהלר.[46]  עם יציאתו של פלפה מהארגון החיצוני, החליטו שחקני השחמט של ה-MGB שהגיע הזמן להשתמש בבני חסותם מהשטאזי בכדי להנחית עליו מכה ניצחת. הביון המזרח גרמני פתח בגל מעצרים שזכה לשם "מבצע זיקוקים", ובמסגרתו עצר סוכנים של ארגון גהלן ומשתפי מקומיים ברחבי מזרח גרמניה. עד סוף שנת 1953, לפחות 94 סוכנים ומרגלים, בערך עשרים אחוז מאנשיו של גהלן במזרח גרמניה, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח. רבים אחרים נאלצו לחזור מערבה מפני שסיפור הכיסוי שלהם נשרף.[47]

הנציגות הכללית היתה אחת מהמטרות המרכזיות של המבצע. ב-26 בנובמבר, עובד נציגות ואיש ס"ס בשם וולפגנג הוהר חצה את הקווים למזרח ברלין. רק באותו היום, הבין בנצינגר לחרדתו כי הלה היה למעשה סוכן מזרח גרמני. יתכן מאד שעריקתו של הוהר היתה צעד מכוון בכדי להגן על פלפה וקלמנס. אלו נתנו לסובייטים כבר מידע מפורט על הנציגות הכללית, ועתה, בגידתו של הוהר היתה יכולה להסביר מדוע ה-MGB והשטאזי ידעו עליה כל כך הרבה.[48]  בעוד סוכנים ומרגלים של גהלן נעלמו לבתי כלא במזרח גרמניה, מכונת התעמולה של הרפובליקה הדמוקרטית החלה להלום בתופים כנגד גהלן וארגונו, ובמיוחד הדגישה את נוכחותם של פושעים נאצים בשירות הביון. המזרח גרמנים חשפו את כל מה שידעו על הנציגות הכללית: שמות של סוכנים, כתובות של קצינים ופרטים רגישים רבים אחרים. אנשי ה-CIC האמריקאי העריכו כי לפחות שבעים אחוז מהמידע הזה הגיע מ"קבוצת ותיקי הס"ד" ששירתו בנציגות. המזרח-גרמנים הוקיעו כמובן גם את פלפה בכדי להסיר ממנו כל חשד.[49]

התוצאה היתה הרסנית עבור בנצניגר והנציגות הכללית, שגהלן נאלץ לארגן מחדש ולמעשה לדחוק לשוליים. אולם פלפה דווקא שגשג. מפני שכבר לא שירת בנציגות הכללית, לא היה עליו לקחת אחריות למשבר שפקד אותה. בו בזמן, מפני שהגיע לקבוצת המודיעין המסכל זה לא מכבר, הוא לא היה צריך לקחת אחריות גם למחדל הבטחוני בארגון כולו. יתר על כן, מפני שהמשבר היה קשור לביטחון, המסקנה הטבעית היתה שיש לחזק את תחום המודיעין המסכל, תחום ההתמחות של פלפה. איש לא בדק האם לו עצמו היה קשר ל"מבצע זיקוקים". כפי שראינו קודם לכן, אנשי הביטחון והמודיעין המסכל של גהלן זיהו חפרפרות וסוכנים כפולים עם אנשי שמאל, בעלי קשרים לארגונים קומוניסטיים או לוחמי התנגדות אנטי-נאציים, אך בשום אופן לא עם ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי.[50]

מהלך סובייטי שני: הסיכול הממוקד של לודוויג אלברט

אחד היחידים שדווקא כן חשדו בפלפה היה לודוויג אלברט, סגן המנהל של הנציגות הכללית ולשעבר ראש הסניף החשוב בפרנקפורט. הרקורד של אלברט עצמו היה רחוק מלהיות נקי. כמו סוכנים רבים בנציגות הכללית, הוא היה ותיק של מערכת הביטחון והמודיעין הנאצית, ובאופן ספציפי – משטרת השדה החשאית, גוף שאחראי לירי המוני ביהודי ברית המועצות. אולם מפני שהמסמכים של אותו גוף משטרתי הושמדו כמעט לחלוטין בסוף המלחמה, אנו יודעים מעט על היקף מעורבותו האישית באותם פשעים. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, מצא אלברט את דרכו לנציגות הכללית והועסק שם כמנהל המשרד החשוב בפרנקפורט. מאוחר יותר, רכש לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל וסגן המנהל של הארגון החיצוני. תפקידו היה לאסוף מידע על חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ובמיוחד על קשריהם עם ספינת האם במזרח גרמניה. בכדי לאתר חדירה קומוניסטית, הפעיל רשת של סוכנים במספר משרדי ממשלה וסוכנויות ביטחון מערב גרמניות, ואפילו החזיק כמה מרגלים משלו בשטח מזרח גרמניה. כמו יתר חבריו לנציגות, הוא היה מעורב בציד המכשפות כנגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית.[51]

לאחר האסון של מבצע זיקוקים, קיבל אלברט לתחום אחריותו את החקירה הפנימית בפולאך ובארגונים החיצוניים, תוך ניסיון לאתר כמה שיותר מהחפרפרות הסובייטיות והמזרח גרמניות. אף שגהלן עצמו הורה על החקירה, אלברט גילה מהר מאד שהוא נהנה מתמיכה מוגבלת בלבד ממנהיג הסוכנות או ממנהלי הארגונים החיצוניים. היחסים שלו עם גהלן ויועציו הפכו למתוחים, כאשר הזהיר שוב ושוב שהרקב התפשט מהארגונים החיצוניים למפקדה הראשית בפולאך. במיוחד חשד בהיינץ פלפה וחבריו, שטיפסו מחורבות הנציגות הכללית למטה בפולאך. הוא טען כי המידע שהתפרסם על ידי גופי התעמולה המזרח גרמניים לא היה יכול להגיע רק מוולפגנג הוהר, מפני שחלקו היה ידוע רק לבכירי הנציגות הכללית. אלברט התריע כי תיקים שפלפה עבד עליהם הודלפו לאויב באופן חלקי או מלא. במהלך חודשים רבים, פלפה התעניין "בנושאים רבים מחוץ לתחום אחריותו", ותיק מסויים שהכיל מידע על קשריו הישנים למזרח גרמניה "נעלם באופן מסתורי".[52]

אף כי אלברט עצמו שירת בעבר במשטרת השדה החשאית, ארגון נאצי שהיה מעורב ברצח עם, הוא הצביע בצדק על הסכנות שבהעסקתם של אנשי ס"ד, שעברם הפלילי יכול לשמש כמושא לסחיטה, ולפיכך מנוף לגיוס בידי שירותי המודיעין הסובייטיים. אולם גהלן לא רק סתם את אוזניו לכל ההאשמות נגד פלפה, אלא סירב גם להדק את נהלי הביטחון או את שליטתו של המטה בארגונים החיצוניים. "שירות חשאי לא אמור להיות בעל מבנה מאורגן כמו צבא," הוא ויועציו אמרו שוב ושוב. אלברט המתוסכל, ששימש במקביל גם כחפרפרת אמריקאית, דיווח על החשדות נגד פלפה גם למפעיליו ב-CIC. מומחי המודיעין של ה-CIC העריכו אותו כמקור אמין, אבל עדיין לא דיווחו לספונספרים של גהלן מ-CIA.[53] למעשה, החשדות של אלברט קיבלו אישור גם ממקורות אחרים. ב-1954, עריק סובייטי בשם פיוטר דריאבין, מומחה לריגול מסכל מתחנת ה-MGB בוינה, סיפר ל-CIA כי הסובייטים מחזיקים שתי חפרפרות בארגון גהלן, סוכנים שנושאים את שמות הקוד "פטר" ו"פאול". כעת, ה-CIA הכיר את שמות הקוד של פלפה וקלמנס, אבל עדיין לא את שמותיהם האמיתיים.[54]

פלפה הערמומי הבין מיד שאלברט מתחיל לעלות על עקבותיו. הסובייטים, שחשו אף הם בסכנה הממשמשת ובאה, הבינו בוודאי שעליהם לדאוג להיפטר מאלברט וחקירותיו החטטניות. בכדי לעשות זאת, הם פתחו במבצע הטעייה תחת שם הקוד "לילי מרלן". במסגרת המבצע, ביקש המודיעין הסובייטי מאחד מסוכניו להפקיד מסמך סודי במִשְלָש מתחת לפנס רחוב בעיר המערב-גרמנית לודוויגסבורג. לאחר מכן, סוכן שני דיווח למשטרה המקומית שראה פעילות חשודה ליד הפנס, ושלישי נשלח לרוקן את המשלש רק בכדי להיעצר על ידי המשטרה. בתוך המשלש, המשטרה מצאה תזכיר שהכיל מידע מפורט על המבנה הארגוני והמבצעים של הנציגות הכללית. כעת היה ברור לרשויות מערב גרמניה כי הסובייטים החזיקו לפחות חפרפרת אחת בצמרת הארגון החיצוני. גהלן ויועציו, שקיבלו לידיהם את המסמך, הסיקו שרק מנהל הנציגות, אלפרד בנצינגר, או סגנו לודוויג אלברט, היו יכולים לתת ל-MGB תמונה מפורטת ומלאה כל כך. פלפה כבר לא היה חשוד, מפני שעזב את הנציגות הכללית מיד לאחר האסון של מבצע זיקוקים ועבר למטה בפולאך. בכדי להגן על פלפה, התועמלנים של מזרח גרמניה הוקיעו אותו שוב בראש חוצות כסוכן של גהלן וקצין ס"ס לשעבר.[55]

סוכנות הביון הסובייטית, שבינתיים שינתה את שמה מ-MGB לקג"ב, הנחיתה את המכה הסופית על אלברט ב-30 ביוני, 1955. באותו תאריך, עצרו הרשויות המערב-גרמניות בלדר של השטאזי על אישומים שלא היו קשורים לענייני ריגול. במהלך החקירה, הציע אותו בלדר לגלות את כל מה שידוע לו על פעילות השטאזי במערב גרמניה בתמורה לחסינות משפטית. הוא הסגיר כמה סוכנים מזרח גרמניים זוטרים, בתוספת לדג אחד שמן – לודוויג אלברט. הבלדר נתן לחוקריו תיאור מדוייק של אלברט, ביתו ומכוניתו, ואף העיד כי ראה אותו מחליף כסף עם סוכן שטאזי ביער. מאוחר יותר, נתפס אותו בלדר בשקרים, לרבות נסיונות לטפול האשמות שווא על מספר אישים. כפי שהאמריקאים שיערו, כמעט וודאי שהוא נשלח במכוון בידי הקג"ב.[56]

אלברט, ששמע כי המשטרה מתכוונת לבצע מעצרים בעקבות עדותו של הבלדר, לא האמין שהוא עצמו חשוד בפרשה. להפתעתו הרבה, המשטרה פשטה על ביתו, ושם מצאה שטיחים פרסיים יקרים, יקרים מדי בכדי שימומנו ממשכורתו הצנועה של עובד מדינה מערב-גרמני. בנוסף, הם מצאו מסמכים מסווגים שסודרו בשלוש ערמות נפרדות, בקשות מידע שהודפסו על מכונת כתיבה אמריקאית, קורא מיקרופילמים מתוצרת מזרח גרמניה ו-9000 מרקים במזומן. אלברט נעצר, והמשטרה האשימה אותו בריגול בו זמני עבור ה-CIC האמריקאי והשטאזי המזרח גרמני. אשתו אמרה לבלשים שאם בעלה לא יספק ראיות משכנעות, עדיף שכבר יתלה את עצמו.[57]

אלברט הכחיש את כל ההאשמות, והוסיף להתעקש כי החפרפרת האמיתית עדיין מסתובבת באופן חופשי במסדרונות פולאך. לזמן מה, המנהל שלו, בנצינגר, ניסה להגן עליו, אולי מתוך חשש שאלברט יסגיר את קשריו שלו (של בנצינגר) עם ה-CIC. מכל מקום, המאמצים התגלו כחסרי תועלת. קורט קוהלר, ראש קבוצת המודיעין המסכל, רמז לבנצינגר שכדאי לו לצאת לחופשה.[58] בעוד אלברט נמק בכלא, ראש המודיעין הצבאי האמריקאי, גנרל ארתור טרודו, עשה ניסיון אחרון להשתמש בגילויים של הסוכן שלו, אלברט, בכדי להגן על ארגון גהלן מחדירה סובייטית. הוא פנה לקנצלר קונרד אדנאואר במהלך ביקורו בארצות הברית, והזהיר אותו כי ארגון גהלן מלא בחפרפרות סובייטיות. במקום לפתוח בחקירה מקיפה, אדנאואר הסתפק בדיווח ל-CIA. אלן דאלס, מנהל הביון המרכזי, חש מושפל על ידי ההתערבות של טרודו בענייניו, ושכנע את הממשל להעביר את האחרון מתפקידו. זה היה הסוף של מבצע קמפוס. מאותו הרגע, משך ה-CIC את ידיו מארגון גהלן.[59]

חודש לאחר מכן, ב-13 ביולי, הסוהרים של לודוויג אלברט דיווחו שהוא עומד להישבר ולהתוודות. מסיבה זו, הם המליצו להדק את השמירה על התא שלו ועל בטחונו האישי. אולם ביום שלמחרת בשעה שמונה, ניצל אלברט רגע של חוסר תשומת לב ותלה את עצמו. הוא הותיר מאחוריו מכתב התאבדות, ובו הודה שמעל בכספי הארגון אך הכחיש כל קשר עם השטאזי. גהלן טען לאחר מכן שהיו ראיות לאשמתו, אך סירב לשתף אותן אפילו עם ה-CIA. המשטרה, כך טען, אסרה עליו לחלוק את המודיעין הרגיש הזה.[60]

השאלה האם לודוויג אלברט היה באמת מרגל קומוניסטי, היא נושא שנוי במחלוקת בקרב עדים וחוקרים כאחד. אם הוא אכן ריגל עבור המזרח, אזי שחקני השחמט של הקג"ב הקריבו אותו בכדי להגן על היינץ פלפה והנס קלמנס, שהיו סוכנים חשובים בהרבה. מפני שאלברט האשים את פלפה בריגול, נפילתו היתה אמורה ליצור חוסר אמון כלפי כל מי שיעלה חשדות דומים בעתיד. ג'יימס קריצ'פילד אימץ את הגרסה הזאת בזכרונותיו, ביחד עם היסטוריונים לא מעטים.[61] ובכל זאת, היא מותירה יותר מדי שאלות פתוחות. אלא אם מפעיליו כביכול של אלברט שיתפו אותו במכלול תוכניתם – צעד מסוכן, בלתי מקצועי ובלתי סביר, מדוע ניסה לחשוף את פלפה בהתלהבות ובמסירות, אפילו באופן נואש? בנוסף, אלברט שמע על גל מעצרים מתקרב של חפרפרות קומוניסטיות, ובכל זאת לא ניסה להימלט. בבירור, הוא לא ראה את עצמו כחשוד.[62]

אכן, כשאנחנו מסתכלים על הראיות לבגידתו כביכול של אלברט, הן רחוקות מלהיות משכנעות. בוודאי, הוא שיקר בנוגע למצבו הפיננסי, מעל בכספים ולקח מסמכים מסווגים לביתו באופן בלתי חוקי. אולם דברים אלו לא מוכיחים, כשלעצמם, שריגל עבור השטאזי או הקג"ב. אליבא דכולי עלמא, אלברט היה חפרפרת של ה-CIC, ויתכן מאד שכל המסמכים שגנב נועדו עבור האמריקאים. אחרי הכל, בקשות המידע שהמשטרה מצאה בביתו היו אמריקאיות, לא סובייטיות או מזרח גרמניות.

היו שתי ראיות נוספות שלשיטתה של המשטרה הפלילו את אלברט בריגול למען הגוש הקומוניסטי. ראשית, שארגן את המסמכים הגנובים בשלוש ערמות (ככל הנראה, עבור שלושת מעסיקיו כביכול: ארגון גהלן, ה-CIC והשטאזי), ושנית, שהחזיק בקורא מיקרופילם מתוצרת מזרח גרמניה. ראיות אלו "מוכיחות" את אשמתו של אלברט, רק עבור אלו שמשתמשים בהן כדי לאשש תמונת מציאות מוכנה מראש. קצין מודיעין יכול לארגן את המסמכים שלו בערמות נפרדות ממספר רב של סיבות, ולפני הקמת חומת ברלין ב-1960, בני אדם ומוצרים עברו באופן חופשי למדי ממערב למזרח, ולהיפך. אולי אלברט החזיק במכונה בכדי לקרוא ולנתח מסמכים מזרח גרמניים עבור ארגון גהלן? ולבסוף, ויטלי קורוטקוב ("אלפרד"), המפעיל של פלפה וקלמנס, אמר לאחרון כי אלברט לא עבד עבור השטאזי או הקג"ב, אם כי כמובן יש להטיל בעדותו ספק רב.[63]

מהלך סוביייטי שלישי: מבצע לֶנָה

כעת, לאחר מותו של אלברט, לא נותר איש שיעצור את פלפה, וזה טיפס במהירות בסולם הדרגות והתפקידים בארגון גהלן. פה ושם, הוא ארגן מבצעי ריגול מסכל מתוחכמים, כולם מבוססים על "מזון תרנגולות"  שקיבל מהקג"ב.[64] למשל, פלפה גייס עיתונאי מזרח גרמני כמקור מידע על הקג"ב. כביכול, אותו עיתונאי (שם קוד: לֶנָה), היה סוכן מבריק וחרוץ עם זיכרון פנומינלי. הוא נתן לפלפה מידע מדוייק על מספרי טלפון, כתובות ולוחיות רישוי של קציני קג"ב פטפטנים, מפה מדוייקת של מתחם הביון הסובייטי בקארלהורסט, מזרח ברלין, כמו גם את פרטיהם האמיתיים של סוכנים מזרח גרמנים וסובייטים זוטרים במערב גרמניה. מבחינת הסובייטים, כמובן, מדובר היה בקורבן ראוי בכדי לחזק את מעמדו של פלפה בקבוצת המודיעין המסכל של ארגון גהלן.

בכל פעם שגהלן רצה גישה לרשומות משרד החוץ, המשרד הפדרלי להגנת החוקה, המשטרה הפלילית הפדרלית או משרד הקנצלר, הקג"ב היה רק צריך לבקש מ"לנה" לדווח על חפרפרות סובייטיות פוטנציאליות במקומות הללו. אז, כמובן, הוטל על פלפה, המומחה למודיעין מסכל, לבצע "בדיקות רקע" בכדי לגלות את הסוכנים. במידה מדהימה של חוצפה, פלפה גם ניצל את "מבצע לנה" בכדי להעביר אינפורמציה לקג"ב בערוצים חוקיים. לפעמים, "לנה" דיווח שהסובייטים כבר מודעים לסודות מסויימים של ארגון גהלן. בתגובה, שכנע פלפה את התובע הכללי בבון להפחית את הסיווג של אינפורמציה כזאת, בכדי שפלפה יוכל למסור אותה כ"מזון תרנגולות" לסובייטים במטרה לחזק את אמינותו של "לנה". ריינהרד גהלן שמח במיוחד בחומרים שהעביר "לנה", והשתמש בהם בכדי לחזק את מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות בבון. פלפה הפך כמובן לאחד מקציני הביון החביבים עליו.[65]

אף כי רבים בארגון גהלן תיעבו את פלפה כקצין יהיר, "סקרן באופן חסר בושה" ונלהב באופן מחשיד, החשדות הללו לא עצרו את התקדמותו. בכל אחר צהריים נהג לצלם מסמכים שהבריח תחת בגדיו, ולאחר מכן פיתח את התשלילים בבית הקיט שלו, שנבנה בנקודה דיסקרטית על הגבול הגרמני-אוסטרי. בסך הכל, העביר פלפה למפעיליו מעל 15,000 מסמכים סודיים ו-20 סלילי מיקרופילם, וחשף את זהותם של לפחות 100 סוכני CIA מאחורי מסך הברזל. בנוסף לכך, שיבש מבצעים של ארגון גהלן וה-CIA והטה אותם לטובת האינטרסים של ברית המועצות, ואף סיפק לסובייטים מידע שימושי כמו שמות קוד וכתובות של סוכנים, מבנה ושיטות עבודה חשאיות של תחנות ארגון גהלן, המשרד הפדרלי להגנת החוקה וה-CIA במערב גרמניה, דוחות מבצעיים ודוחות חודשיים על ריגול מסכל. מבחינת הסובייטים, המידע שנתן על החימוש של הבונסדוור, הצבא המערב גרמני, היה שימושי במיוחד. וכדי להוסיף קצף על ביזיון, פלפה, קלמנס וטיבל גם מעלו בכספי ארגון גהלן. כתוצאה מכך, לפי אחד האנליסטים של ה-CIA, למודיעין המסכל של גהלן "לא היתה אפילו הצלחה אחת ראויה לציון" במשך התקופה כולה.[66]

ב-1 באפריל, 1956, עם סיום הכיבוש של בעלות הברית במערב גרמניה, מסר ה-CIA סוף סוף את ארגון גהלן באופן רשמי לממשלת הרפובליקה הפדרלית. ארגון גהלן הפך עתה לסוכנות פדרלית, ארגון ביון החוץ היחיד במערב גרמניה. דגל הפסים והכוכבים הורד אחר כבוד מהמטה בפולאך, וקריצ'פילד עזב את משרדו בשקט. עכשיו, רק הדגל המערב גרמני, בצבעי שחור-אדום-זהוב, התנוסס מעל המדשאה שבמטה. ובכל זאת, גהלן ויועציו לא טרחו לשנות את שיטות המבצעים והתקשורת שלהם, שהיו ידועות זה מכבר הן לקג"ב והן לשטאזי.[67]

היינץ פלפה נותר בפולאך, והגיע למשרה בכירה של הממונה על התיק הסובייטי בקבוצת המודיעין המסכל. אם כי אנשי ה-CIA מסויימים הוסיפו לחשוד, קריצ'פילד אמר לפלפה באופן אישי של-CIA אין מאומה כנגדו. בכך, ביטל את מסקנות החקירה של אלברט כעפרא דעראא. ב-1956, ביקר פלפה בארצות הברית כחלק ממשלחת רשמית של הביון המערב גרמני, ואפילו קיבל חותמת כשרות מה-CIC, שנותר חשדני אבל שקט. ככל הנראה, השירות שתק בנושא הזה עקב פרשות טרודו ואלברט, וגם מתוך חשש פן יחשפו פעולות הריגול הבלתי חוקיות שלו בתוך הממשל המערב גרמני.[68] באביב 1956, שינה ארגון גהלן את שמו, והפך באופן רשמי לסוכנות הביון הפדרלית (גרמנית: Bundesnachrichtendienst או בקיצור – BND), מעטים הבינו את האירוניה של המועד המדויק: 1 באפריל, חג השוטים.

מהלך סובייטי רביעי: חשיפתו של פלפה

התהליך שהוביל בסופו של דבר לחשיפתו של פלפה החל במרץ 1959. מיכל גולנייבסקי, איש שירות הביון הפולני שעבד כסוכן כפול עבור הקג"ב וה-CIA, דיווח לוושינגטון כי הסובייטים החזיקו לפחות בשתי חפרפרות בתוך ה-BND. [69] פריט מידע זה לא היה חדש בפני עצמו, אולם גולנייבסקי הוסיף לו פיסת מודיעין קריטית: שתי החפרפרות הללו, כך אמר, השתתפו במשלחת של ה-BND לארצות הברית. כך, צומצמה רשימת החשודים. האמריקאים כמובן ידעו שהיינץ פלפה השתתף במשלחת רשמית לארצות הברית בשנת 1956, וכעת החשדות הישנים כלפיו שבו ועלו על פני השטח. סגנון חייו הראוותני, שעות העבודה הבלתי שגרתיות שלו וסקרנותו בנוגע לעבודה של מחלקות אחרות ב-BND העלו חשדות בקרב גרמנים ואמריקאים כבר מאמצע שנות החמישים. אולם כפי שראינו, מבצע קמפוס הסתיים בלא כלום עקב חוסר התיאום בין רשויות המודיעין האמריקאיות, וחקירותיו של אלברט הוכשלו תודות למהלך מנע סובייטי.

אולם העדויות הוסיפו להצטבר. לעדותו של גולנייבסקי נוסף פרוטוקול חקירתו של אחד מקס היים, סוכן שטאזי שערק למערב ב-16 במאי 1959. בתשאול של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, גילה היים כי מבצע מסויים, שפלפה היה חשוף אליו, הודלף בדרך פלא לביון המזרח גרמני.[70] בעוד האמריקאים ממשיכים בחקירתם, גילה גהלן את האמת האיומה ממקורותיו שלו. באוקטובר 1960, קצין BND בשם קארל-אברהרד הֶנְקֶה ניתח במפורט את מבצע לנה, והגיע למסקנה שמדובר בהונאה סובייטית. לשיטתו, "לנה", פלפה או שניהם גם יחד היו סוכני אויב. גהלן הפעם לקח את הממצאים ברצינות, אולם עדיין לא נקט בצעדים נגד פלפה. אלו הגיעו רק חודשיים מאוחר יותר, כאשר האמריקאים החליטו לחשוף בפני גהלן את תוצאות החקירה שלהם עצמם. ב-31 בדצמבר 1960, הזמין ראש שלוחת ה-CIA בפרנקפורט את גהלן ובכירים אחרים ב-BND למסיבת ראש השנה. כשהאורחים האחרים בילו, לקח את גהלן בדיסקרטיות לחדר סגור, וגילה לו כי בשירות שלו פועלות שתי חפרפרות סובייטיות, שאף השתתפו במשלחת לארה"ב ב-1956. ראש השלוחה הראה לגהלן את רשימת חברי המשלחת. גהלן, לפי עדות ראייה, הסתכל עליה ואמר מיד שפלפה הוא הבוגד. בסופו של הדבר, הגילויים של ה-CIA רק אישרו את ממצאי הדו"ח של הנקה מאוקטובר.[71]  מיד לאחר המסיבה, הקים נשיא ה-BND צוות מצומצם בשם "מקסיקו", שהיה כפוף לו עצמו ונועד לאסוף ראיות נגד פלפה.[72]

פלפה וקלמנס נעצרו בסופו של דבר כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1961. בנפילתם, גרמו ל-BND נזק גדול לא פחות מאשר בפעילותם החשאית. הסקנדל הפוליטי שנגרם בעקבות החשיפה רוקן במהירות את האוויר ממפרשי המוניטין של ה-BND כשירות ביון, והאגדה של גהלן כמרגל יכול-כל התרסקה ללא שוב. העיתונות, חברי הממשלה וחברי בונדסטאג, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, תקפו את גהלן בחריפות, בעיקר משום שקידם את פלפה, קירב אותו למעגלי הכוח והשתיק ביקורת פנימית כנגדו.[73]

גרוע מזאת, הביקורת התמקדה בעברם של קלמנס ופלפה בשירותי המודיעין הנאצים. בראש המבקרים עמד הקנצלר, קונרד אדנאואר, שהזהיר את גהלן עוד ב-1958 שלא להעסיק ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו. אדנאואר ואחרים ראו בכך לא רק פגם מוסרי אלא גם סכנה בטחונית. כעת, נתפסו ותיקי מנגנוני המודיעין הנאצים לאו דווקא כאנטי-קומוניסטים מושבעים, אלא בדיוק להיפך: כסוכני אויב פוטנציאליים. היינריך פון ברנטנו, ראש סיעת מפלגת השלטון בבונדסטאג ושר החוץ לשעבר, כתב לקנצלר כי "שלושה נאצים מובהקים... מהמשרד הראשי לבטחון הרייך התקבלו ל-BND, ושם עסקו בבגידה מאורגנת במשך יותר מעשור... אישית, בעקבות המקרה של פלפה, לא אוכל לבטוח יותר ב-BND." המנהיגים של המפלגה הדמוקרטית החופשית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מפלגת האופוזיציה העיקרית) התבטאו באופן זהה כמעט.[74] גם ה-CIA חדל לבטוח ב-BND וסירב לחלוק עמו מידע. האסון הוחמר בשל נטייה הולכת וגוברת של מדינאים בבון וושינגטון כאחד לפקפק בהערכות המודיעין של גהלן, שהתגלו שוב ושוב כמסולפות, חלקיות ואף מופרכות. כתוצאה מכך, כותב הביוגרף של פלפה, בודו הכלהאמר, "זכות הקיום של ה-BND הפכה להיות מוטלת בספק."[75] גהלן, שהוסיף והסתבך בשערוריות פוליטיות גם אחרי החשיפה של פלפה, שילם על כך מחיר יקר. עד לפרישתו בשנת 1968, הפך למנודה, רוח רפאים פוליטית במסדרונות השלטון בבון, והסוכנות שלו איבדה את ההשפעה והיוקרה שלה למשך יותר מעשור.[76]

יש יסוד רציני לחשוד, כי הסובייטים הקריבו את פלפה וקלמנס במתכוון בכדי ליצור סקנדל שכזה – מהלך שחמט אחרון של אנשי מודיעין ציניים. בודו הכלהאמר כותב כי שתי החפרפרות כבר לימדו את הקג"ב די והותר על המודיעין המסכל של ה-BND, הכשילו די מבצעים ומסרו כמות מספקת של מסמכים סודיים. עתה, התועלת השולית שלהם פחתה, והגיע הזמן להקריבם בכדי לפגוע ב-BND כמה שיותר.[77] הראיות לכך נסיבתיות, אולם משכנעות למדי. מחקר של ה-CIA הראה כי הסובייטים היו מודעים לבגידתו של מיכל גולנייבסקי עוד בקיץ 1960, וככל הנראה כבר בסוף 1959, ובכל זאת התירו לו לערוק למערב עם מידע קריטי על פלפה. לכל הפחות, לא ניסו להשתמש בו בכדי להזין את האמריקאים במידע מוטעה ולהסיט את החשדות מפלפה ומקלמנס.[78] ב-1993, המפעיל לשעבר של פלפה, ויטלי קורוטקוב (אלפרד) גילה בראיון כי ב-1961, המודיעין הסובייטי רצה "להקפיא" את החפרפרות שלו ב-BND בכדי לשמור על בטחונן, אולם הפוליטבירו שלל זאת כי שאף להמשיך ולנצל אותן. "הפוליטיקה ניצחה," קבע קורוטקוב, "ופלפה הוקרב."[79] פלפה עצמו נזכר כי קורוטקוב מעולם לא הזהיר אותו על העריקה של גולנייבסקי, ואף לא גילה לו שהוא עצמו נתון בסכנה.[80]

סיכום ומסקנות

מאמר זה נועד לפתוח צוהר לשיטות הפעולה של המודיעין הסובייטי, ובני חסותו המזרח גרמנים, בגרמניה המחולקת של ראשית המלחמה הקרה. ראינו, כי הסובייטים הצליחו להחדיר מספר חפרפרות לשירות הביון המערב-גרמני (ארגון גהלן/BND), לפגוע בו אנושות ואף לנטרל את תחום המודיעין המסכל שלו כמעט לגמרי. הם עשו זאת באמצעות סדרת מהלכים מחושבים, שמזכירים במידה רבה, משחק שחמט. הסובייטים ניצלו את החיילים שלהם בכדי להוריד מהלוח כלים של היריב, רק כאשר היו משוכנעים כי המהלך לא יחשוף אותם לפגיעה. כך, למשל, פתחו ב"מבצע זיקוקים" מיד לאחר שפלפה עבר מהנציגות הכללית למטה בפולאך כדי לא להחשיד אותו, ואף השתמשו במבצע בכדי לחזק את מעמדו. במקביל, כשהסובייטים זיהו כלי יריב שמסכן אותם – לודויג אלברט - הם פעלו נגדו ללא היסוס, גם אם תוך כדי כך הקריבו כלים פחות משמעותיים משלהם. במהלך השלישי שלהם, מבצע לנה, תמרנו את המערכת המערב-גרמנית לפעול נגד עצמה. הם מסרו מידע מגמתי בכדי לאפשר לפלפה לחדור למשרדים נוספים במסווה של חקירה בטחונית, ואף לשכנע את התובע הכללי להעביר מידע סודי לאויב בערוצים חוקיים. לבסוף, בכדי להגיע ל"מט" נגד ה-BND, הקריבו ללא היסוס גם את פלפה עצמו.

אולם המהלכים הסובייטים לא היו מצליחים ככל הנראה אילולא השתלבו עם חולשות מבניות, פוליטיות ואידיאולוגיות בביון המערב-גרמני, שנבעו כולן מהבחירות האסטרטגיות והארגוניות של ריינהרד גהלן ויועציו. במאמר זה מנינו כמה מהן: המבנה המבוזר, נהלי ביטחון רופפים, פיקוח לקוי של המטה בפולאך על הארגונים החיצוניים, ומעל הכל – ההנחה שותיקי המודיעין הנאצי הם גורם אנטי-קומוניסטי שניתן לבטוח בו במאבק נגד ברית המועצות ומזרח גרמניה. ההטיות האידיאולוגיות של גהלן ויועציו אטמו את אוזניהם לאזהרות של מבקרים אמריקאיים וגרמנים כאחד. כפי שהזהיר אותם ג'יימס קריצ'פילד, ותיקי המודיעין הנאצי, ובמיוחד פושעי המלחמה שביניהם, היוו סכנה בטחונית חמורה. הם היו מתוסכלים, מרירים, נתונים לסחיטה, ובעיקר –קשורים זה לזה ברשתות צפופות, כך שחפרפרת אחת היתה יכולה "לגייס" בקלות שותפים לפשע. יתר על כן, אפילו הנאמנים שביניהם הטו את מאמצי המודיעין המסכל של השירות לכיוונים כוזבים. מתוך המשכיות של עבודתם בתקופת המלחמה הם הניחו שהריגול הקומוניסטי נבע אך ורק מחוגים שמאליים וליברלים, ורדפו רוחות רפאים לא קיימות בעוד סוכנים אמיתיים – רובם נאצים - פעלו בתוך המשרדים שלהם ממש. החדירה הסובייטית לארגון גהלן ול-BND, אחת מההצלחות המודיעיניות המשמעותיות ביותר של ברית המועצות בראשית המלחמה הקרה, התאפשרה במידה רבה בזכות הנשורת האידיאולוגית של הרייך השלישי.