לורנה דה ויטה / אוניברסיטת אוטרכט, הולנד
ישראל-פוליטיק // בין העבר הנאצי להווה של המלחמה הקרה: יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה
תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה
הקמתה של ישראל שנים ספורות לאחר תבוסת הנאצים והשואה הציבה מול שתי המדינות החדשות של גרמניה שאחרי היטלר אתגרים ייחודיים בגישתן כלפי מדינת היהודים. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא. ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה
החוכמה המקובלת והמחקר הקונבנציונלי מציגים בפנינו נרטיב רב עוצמה: הפיוס בין גרמניה למדינת ישראל לאחר השואה נבע מכפרה מוסרית גרמנית. לפי נרטיב זה, מדיניותה של גרמניה המערבית (הרפובליקה הפדרלית של גרמניה - FRG) לאחר המלחמה לכפר על השמדת העם של המשטר הנאצי היא דוגמא מובהקת לדרך שבה שיקולים מוסריים יכולים לספק הסברים להתפתחויות מרכזיות בפוליטיקה הבינלאומית.
ההבנה המקובלת של היסודות המוסריים ביחסים בין גרמניה לישראל מבוססת על כמה עובדות מפתח. גרמניה המערבית הסכימה להעביר שילומים לישראל שבע שנים לאחר שחרור מחנות ההשמדה. ההסכם שנחתם בין שתי המדינות ב-1952 היה חסר תקדים ומהפכני בהיסטוריה של יחסים בין עמים לאחר רצח עם. בנג'מין פרנץ, שהיה אז התובע הראשי מטעם הצבא האמריקאי במשפט האיינזצגרופן (Einsatzgruppen) שנערך במסגרת משפטי נירנברג, הדגיש שגרמניה קבעה בהסכם זה 'ציון דרך במוסר הבינלאומי'.[3]
עד לאותו רגע, רק המנצחים במלחמה יכלו לתבוע פיצויים מהמנוצחים. כשגרמניה של היטלר חתרה להשמיד את היהודים, מדינת ישראל אפילו לא היתה קיימת. הייחודיות והחשיבות של המחווה מצד גרמניה המערבית בתחילת שנות החמישים ושיתוף הפעולה המתהדק בין שתי המדינות בכל התחומים - מסחר, ביטחון, מחקר, חינוך - חיזקו את התפיסה ההדדית שיחסי גרמניה-ישראל מבוססים באופן היסטורי על 'יסודות מוסריים איתנים', כפי שהגדיר זאת שמעון פרס.[4] אקדמאים, אינטלקטואלים ופוליטיקאים דיברו לעתים קרובות על ה'התחמשות מחדש של המוסר' (‘moral rearmament’) שעברה גרמניה המערבית, כשיצאה לדרך הארוכה לעבר פיוס עם מדינת היהודים.[5]
ברם, ההיסטוריה של יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה הרבה יותר מורכבת מהנרטיב הזה. תהליך הפיוס הזה התרחש בעיצומו של תרחיש גיאופוליטי שכלל מתחים משמעותיים אשר נבעו מהמלחמה הקרה ומהסכסוך המחריף במזרח התיכון, בעשורים שאחרי הקמתה של מדינת ישראל וחלוקתה של גרמניה לשתי מדינות.
שתי המדינות, הרפובליקה הפדרלית של גרמניה במערב (FRG) והרפובליקה הדמוקרטית של גרמניה במזרח (GDR), נוצרו באופן מלאכותי בצל המלחמה הקרה, ומצאו עצמן מתחרות אחת בשנייה, בתחרות שאף אחת מהן לא בחרה או עשתה מיוזמתה. אולם ברגע שהתחרות הזאת פרצה, כל אחת מהן ניסתה לנצל את המצב בצורה מקסימלית כדי להביס פוליטית את השנייה ולבסס את עצמה כשחקן לגיטימי ובעל יוקרה בזירה הבינלאומית. התחרות ביניהן נהפכה במהרה לגלובלית, כוללת, הכרחית.
קנצלר גרמניה קונרד אדנאואר ונשיא מדינת ישראל זלמן שז"ר, 1966
הקשרים הראשונים בין גרמנים לישראלים לאחר השואה התקיימו בתוך ההקשר ההיסטורי והגיאופוליטי הזה.[6] ובמהרה, קובעי מדיניות בכל אחת ממדינות גרמניה הבינו שהגישה שכל אחת הפגינה כלפי ישראל - תחת מונח המטריה 'ישראל-פוליטיק', כלומר המדיניות מול ישראל, יכולה לקדם או לעכב את האינטרסים של כל אחת במאבקה מול השנייה.
ההקשר ההיסטורי של המלחמה הקרה העולמית עיצב במידה קריטית את התגבשות יחסי גרמניה-ישראל אחרי השואה. אין פירוש הדבר שכל מהלך של גרמניה ביחסיה עם ישראל הוכתב באופן בלעדי מתוך השיקולים של המלחמה הקרה. עם זאת, הדינמיקה של 'אנטגוניזם הדדי והגדרה עצמית', כפי שתיארה מרי פולברוק, חוקרת בולטת של ההיסטוריה הגרמנית, איפיינה את התחרות בין שתי המדינות הגרמניות, והשפיעה על התנהגותה של כל אחת בזירה הבינלאומית בזמן היריבות הדו קוטבית הזאת.[7]
התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.
לתחרות בין הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה על לגיטימציה, יוקרה פוליטית ושווקים חדשים היו טווח גלובלי והשפעות גלובליות.[8] המאבק לנצח שווקים ולהשפיע נשא אתגרים דומים במזרח התיכון, אפריקה, אסיה ומעבר לה - אבל המזרח התיכון היה זירה מאתגרת במיוחד עבור שתי הגרמניות. מהנוכחות של ישראל באזור השתמע באופן מרומז כי במזרח התיכון, כמו באף מקום אחר בעולם, נציגים של שתי הגרמניות התמודדו עם סוגיות שקשורות באופן ייחודי לא רק ליריבותן העכשווית, אלא גם לעבר שלהן.
לקרוא על שתי הגרמניות וישראל בנשימה אחת עשוי להיות עניין מפתיע לחלק מהאנשים. אחרי הכול, מזרח גרמניה לא הכירה בישראל עד מספר חודשים לפני איחוד גרמניה, ב-1990 - מאוחר מכדי שלהכרה הזאת יהיה אפקט אמיתי. התעמולה של מפלגת השלטון במזרח גרמניה (SED - Socialist Unity Party), ליהקה את אזרחי מזרח גרמניה כקורבנות לשעבר שברית המועצות ההרואית שיחררה מעול המשטר הנאצי. במונחי מדיניות חוץ, המשמעות היתה שהמשטר במזרח גרמניה לא חש כל מחויבות ייחודית כלפי ישראל. כך הוצנע האופי האנטישמי המרכזי של הדיקטטורה הנאצית לכדי פרט שולי, בעוד הזיכרון הלקוי של המשטר המזרח הגרמני התמקד ברדיפות הנאצים את הקומוניסטים הגרמנים.
העובדה שכמעט לא היתה קיימת התנגדות פנימית להיטלר זכתה להעלמת עין, כמו גם העובדה שהרבה אזרחים במזרח גרמניה האמינו בגרמניה הנאצית והשתלבו בה.[9] במקום זאת, התעמולה של מפלגת SED סיפקה תשתית מוסרית בכך שהיא הציגה גרמניה המערבית כחממה של נאצים נלהבים.
ממשלת גרמניה המערבית, לעומת זאת, ניסתה באופן רשמי לקחת אחריות על הפשעים שבוצעו בידי גרמניה הנאצית, בכך שהסכימה לשלם שילומים, פיצויים ושיפויים לישראל. העובדה שהעילית הפוליטית, המשפטית והמנהלית של גרמניה המערבית היתה רווייה בחברים לשעבר בבירוקרטיה הנאצית סיבכה את העניין עוד יותר. עבור גרמניה המערבית, היה הרבה יותר נוח להוציא לפועל הסכם שילומים עם ישראל והארגונים היהודיים שלה במקום לעבור תהליך יסודי של די-נאציפיקציה בקרב האליטות שלה.[10]
אדנאואר ו-וולטר הלשטיין חותמים על אמנת רומא, 1957
מחקרים על יחסי גרמניה-ישראל לאחר השואה התמקדו לרוב בקשרים שגרמניה אחת מבין השתיים ביססה (או במקרה של מזרח גרמניה, כשלה לבסס) בהסכמה עם מדינת היהודים ובתמיכה של מעצמת העל שלהן - ארצות הברית או ברית המועצות. זה לא מפתיע, בהתחשב בכך ששתי הגרמניות טיפחו יחסים מאוד שונים עם ישראל.
מצד אחד, גרמניה המערבית הסכימה ב-1952 לשלם לישראל שילומים על פשעי הנאצים, ובמהרה הקשרים הבילטראליים התפתחו לכדי 'יחסים מיוחדים', כפי שתיארו מקורות ממשלתיים, אקדמאים ועיתונאים, במה שהתגבש ברבות השנים לכדי גוף מחקר עשיר ומגוון.[11] מצד שני, מזרח גרמניה לא שילמה כל שילומים לישראל, ובמהרה אימצה גישה עוינת רשמית כלפיה.[12]
בנאומו בבונדסטג ציין אדנאואר כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית: "'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה"
העבר הנאצי וכח האדם שלו בתוך שתי הגרמניות; היריבות בין שתי הגרמניות; המלחמה הקרה; האיבה בין ישראל לעולם הערבי; התחרות בתוך העולם הערבי בנוגע לשאלה הפלסטינית והדיונים בתוך ישראל. כל ההיבטים האלה עיצבו את ההקשר הפוליטי שבו יחסי גרמניה-ישראל התפתחו לאורך שנות החמישים והשישים. יחסי הגומלין בין הכוחות הפוליטיים האלה שזורים במחזור בן שלושה שלבים, שמתואר במאמר זה.
החלק הראשון במאמר מנתח את עליית הגישות של שתי הגרמניות כלפי ישראל, השונות זו מזו באופן קיצוני, וזאת באמצעות התמקדות בדיונים שהובילו את גרמניה המערבית לפצות את ישראל, ואת מזרח גרמניה שלא לפצותה. חלק זה גם חוקר את השטחים האפורים שהתקיימו מאחורי העמדות הקבועות האלה לכאורה. החלק השני של המאמר בוחן כיצד הגישות האלה תורגמו למדיניות בצמתים מרכזיים במערכת היחסים הגרמנית-ישראלית, כמו מפגשים דיפלומטיים מרכזיים שהתקיימו באיסטנבול, מוסקבה ומחוצה לה, שהפכו לדיונים נוקבים ככל שהתקרב מועד משפטו של אדולף אייכמן בירושלים.
היסטוריית היחסים בין גרמניה לישראל היא גם ההיסטוריה של שתי הגרמניות ושל מערכת היחסים שכל אחת מהן בחרה לקיים או שלא לקיים עם ישראל לאחר השואה - וזאת בזמן שכל אחת מהן ביקשה לזכות בלגיטימציה בזירה הבינלאומית, בידידים בעולם ובשווקים חדשים, שעה שהתמודדה עם המורשת של 'עבר בלתי ניתן לשליטה'.[13]
כרזת בחירות של מפלגת CDU בגרמניה המערבית ב-1949: אדנאואר לשלום, חופש ואחדות גרמנית
מגעים לקראת שילומים (בגרמנית Wiedergutmachung)
הרעיון שגרמניה צריכה לשלם פיצויים מקיפים למדינת היהודים גובש בזמן שבו ישראל עדיין לא הוקמה.[14] אבל הקמתן של שתי מדינות גרמניה באירופה, שהגיעה זמן קצר לאחר הכרזת העצמאות של ישראל והניצחון הישראלי במלחמת העצמאות, העניקה תנופה חדשה לשאיפה הישראלית לקבל פיצויים מגרמניה. אף שניצחה בה, ישראל יצאה מהמלחמה חלשה מאוד, ומשאביה הכלכליים הידלדלו בצורה קשה.
ב-1948 ערך חיים יחיל, ראש המשלחת של הסוכנות היהודית בגרמניה, פגישה עם אוטו גרוטווהל (Otto Grotewohl), יו"ר משותף של המפלגה שתשלוט במשך ארבעה עשורים בזירה הפוליטית של מזרח גרמניה, ה-SED. בשיחתם הדף גרוטווהל על הסף את האפשרות להשיב נכסים של יהודים שנמצאים בטריטוריה המזרח גרמנית והוחרמו על ידי הנאצים. עם זאת, גישתו לא היתה שלילית לחלוטין, היות שהוא השאיר את האופציה להעניק פיצויים קולקטיביים למדינת ישראל לאחר הקמתה. גרוטווהל גם ציין כי מזרח גרמניה תספק סיוע פיננסי כדי לסייע בהעלאתם לפלסטינה של ניצולי שואה ממחנות עקורים.[15]
שנה לאחר מכן, בנובמבר 1949, במהלך ראיון עם העורך הראשי של השבועון הגרמני-יהודי Allgemeine Wochenschrift der Juden in Deutschland, הצהיר קונרד אדנאואר, קנצלר גרמניה המערבית, כי 'בתור צעד ראשון ישיר לפעול לתיקון העוול שהנאצים גרמו ליהודים', תשלם ממשלת גרמניה המערבית שילומים של עד 10 מיליון מארקים גרמנים (DM) למדינת ישראל.[16]
סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי
לאחר שתי תגובות כה שונות ומעודדות במידה מסוימת, ממשלת ישראל פנתה במברק במהלך 1951 (פעמיים - בינואר ובמארס) לארבע המעצמות הכובשות בגרמניה, בו הסבירה את 'הבסיס ואת טיב' תביעות הפיצויים שלה, והוסיפה 'הצעות לשם שביעות רצונן'.[17] זאת, מבלי לציין במפורש בשלב זה פיצויים מגרמניה המערבית או ממזרח גרמניה, אלא הצהרות כוונות כללית על מתן פיצויים. בזמן שמברית המועצות לא התקבלה תשובה, ביולי השיבו מעצמות המערב ועודדו את הנציגים הישראלים לפנות ישירות לרשויות בגרמניה המערבית, בלי שישראל תסתמך על גישור מצידן. ב-13 ביולי חיבר אלכסנדר בוקר (Alexander Böker), מהיחידה המנהלית של הקנצלר ליחסי חוץ, נאום בנושא עבור הקנצלר אדנאואר.[18] הקנצלר הוסיף כמה שינויים משלו, וב-27 בספטמבר 1951, בנאום בבונדסטג, אותת אדנאואר על מוכנותה של בון לפתוח במגעים עם נציגים של מדינת ישראל, והסביר:
"בתקופת הרייך השלישי היו רבים מקרב העם הגרמני, שנקטו סיכון ומתוך סיבות דתיות, מתוך מצפון, מתוך בושה, העניקו סיוע לאחיהם האזרחים היהודים. בשם העם הגרמני, לעומת זאת, בוצעו פשעים בלתי ניתנים לתיאור המחייבים פיצויים - חומריים ומוסריים…".[19]
טיוטת הנאום שקיבל אדנאואר היתה פחות סנסציונית מהנאום הסופי, ובמובן מסוים יותר מדויקת. הטיוטה ציינה שבמהלך שנות הנאציזם היו גרמנים שהיו מוכנים לסייע לאחיהם האזרחים היהודים.[20]
בנאומו בבונדסטג הצביע אדנאואר על החשיבות הסמלית של המגעים שהיו אמורים להיפתח, בכך שהדגיש כי מחוות השילומים של הממשל בבון לישראל צריכה להיות הן 'מוסרית' והן 'חומרית' - מילים שלא נכללו בטיוטה המקורית שהוא קיבל. אולם, בה בעת הוא ציין כי הנאציזם והמדיניות הנאצית של רדיפת היהודים והשמדתם, זכו לתמיכה של מיעוט קטן מקרב האוכלוסייה הגרמנית - מצג שווא גרוטסקי של האמת ההיסטורית.[21]
עמדתו האמביוולנטית של אדנאואר בשאלת המורשת של העבר הנאצי, ובאופן שבו הדבר ישקף את היחסים עם ישראל, עלתה גם במהלך כמה מפגישותיו עם נציגי המשלחת הגרמנית שתישלח להולנד כדי לנהל משא ומתן על תנאי הסכם השילומים.
השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.[1] טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים.
זמן קצר לאחר התחלת המגעים במארס 1952, בפגישה פרטית עם צוות המשא ומתן, שאל אדנאואר אם לא יהיה די בלהציע פיצוי סמלי למדינה היהודית, למשל על ידי הקמת בית חולים בישראל.
הקנצלר גם הדגיש שאיש לא צריך לטפח אשליות באשר למטרות הישראליות האמיתיות של השילומים: הישראלים רוצים לנצל משאבים גרמניים כדי להחיל תיעוש על ארצם ולכבוש שווקים במזרח התיכון. הוא הזהיר את צוות המשא ומתן של ממשלתו לגבי הצורך לשים לב 'שהנציגים הישראלים לא יתעתעו בנו… זו לא שאלה של פיצויים. זאת שאלה של פיוס'.[22]
אחרי חודשים של מגעים קשים וארוכים, קנצלר גרמניה אדנאואר ושר החוץ הישראלי משה שרת נפגשו בלוקסמבורג לחתום על ההסכם ב-10 בספטמבר 1952.[23] כעבור חודשיים, ב-25 בנובמבר, פירסם בטאון המפלגה המזרח גרמנית מאמר מזלזל שכותרתו: שילומים? למי?:
"לפני מספר שבועות חתמה ממשלת אדנאואר על הסכם עם ממשלת ישראל, אותו ניסתה למכור לציבור העולמי כ"הסכם פיצויים". אפילו מבט חטוף על תכני ההסכם ומטרותיו מראה כי אין להסכם דבר עם פיצויים על הפשעים הפשיסטים, והוא גם אינו משמש לחיזוק הביטחון של הגרמנים אוהבי השלום בקרב העם הגרמני. כידוע, פושעי המלחמה של אי. גה. פארבן והריינלנד הפכו את פשעיהם האכזריים של השליטים הפשיסטיים נגד מיליוני יהודים לרווחים גדולים, לא רק משום שהרוויחו מבניית מחנות ריכוז, תאי גזים ומשרפות, מייצור גז ציקלון בה ואמצעים אחרים להשמדה, לא רק משום שהעשירו את עצמם מהונם של הקורבנות התמימים, הם גם שאבו לעצמם את רווחיהם מגופות שנשרפו, כפי שהתגלה במיידנק ובמחנות השמדה אחרים. אותם פושעים אימפריאליסטים רוצים כעת להרוויח פעם שנייה מרצח העם הפשיסטי, הפעם במסווה של חוטאים חוזרים בתשובה, תחת הסיסמא העגומה "פיצוי".
היתה זאת הפעם הראשונה שהתעמולה של מזרח גרמניה פירסמה שחור על גבי לבן את קו המפלגה בנוגע למערכת היחסים המתפתחת בין גרמניה המערבית לישראל. הדיפלומטים של מזרח גרמניה יתעקשו מנקודה זאת מול מקביליהם הישראלים על העקרונות האלה, התעקשות שתגבר ככל שתגבר היריבות במלחמה הקרה בין שתי הגרמניות.
ולטר אולבריכט, מנהיג מזרח גרמניה, 1960
סיעור מוחות באיסטנבול
המפתח להבנה של חלק גדול מהמתיחות שיאפיין את התפתחות היחסים הישראלים-גרמניים טמון בהכרזה של גרמניה המערבית, ב-1955, שהיא הנציגות החוקית היחידה של גרמניה כולה, וכי כל הכרה במזרח גרמניה תפורש על ידה כ"אקט לא ידידותי" (עמדה פוליטית ביחסי חוץ שלאחר מכן תויגה כ"דוקטרינת הלשטיין" - על שם מזכירו האישי של אדנאואר, ולטר הלשטיין). אותה שנה גם מבטאת שינוי מהותי במערכת היחסים בין גרמניה המערבית לישראל. עד לאותה נקודה, הממסד הדיפלומטי הישראלי דחה אפשרות של כינון יחסים דיפלומטיים בין גרמניה המערבית לישראל. בעקבות זאת, היתה זאת גרמניה המערבית שנעשתה מסויגת הרבה יותר לאפשרות של שיפור היחסים בין שתי המדינות.[24]
הועידה הראשונה שערכה ממשלת גרמניה המערבית מחוץ למדינה נערכה במיוחד כדי לדון במצב במזרח התיכון, והיא התקיימה באיסטנבול בין 3-7 באפריל 1956.[25] שני המוחות מאחורי גיבוש האסטרגיה של גרמניה המערבית כלפי מזרח גרמניה - הלשטיין והדיפלומט הבכיר ווילהלם גרווה (Wilhelm Grewe), טסו לטורקיה במיוחד לרגל הועידה. כשזו נפתחה, השניים היו ספקניים ביותר בנוגע לקיומו של מתאם בין היריבות של שתי הגרמניות ובין היריבות של העולם הערבי וישראל. עם זאת, עד שהם עזבו את איסטנבול, היה להם ברור שמתאם כזה קיים, וכי ניתן לנצל אותו נגד מזרח גרמניה.[26]
משתתפי הועידה הסכימו שלפוזיציה של בון במזרח התיכון יש היבטים חיוביים ושליליים. מצד אחד, העדר מורשת קולוניאלית במזרח התיכון, לצד קשרים פוריים שביססו דיפלומטים גרמניים בעולם הערבי עד 1945 היוו נכס אסטרטגי עבור גרמניה המערבית. מנגד, הם ציינו במורת רוח כי מזרח גרמניה נהנתה ממוניטין 'גרמני'. השגריר בקהיר וולטר בקר (Walter Becker) ציין כי היחסים עם ישראל היו 'ההיבט השלילי היחיד' במוניטין של ממשלת גרמניה המערבית במצרים. הוא הדגיש כי אף שכרגע הוא לא צופה כל שינוי במעמד של יחסי מזרח גרמניה ומצרים, הדבר יכול להשתנות בקלות במקרה של שדרוג היחסים בין בון לירושלים.[27]
גם נציג מחלקת המזרח התיכון במשרד החוץ בבון, הרמן וויכט (Hermann Voigt), דיבר על דילמה ספציפית באזור: הצורך לבחור בין יחסים עם ישראל מצד אחד, ובין הכרה ערבית בגרמניה המערבית מנגד.[28] לא כל הנוכחים הסכימו. הלשטיין, למשל, נזכר איך ב-1952, "כמעט כל המומחים של המזה"ת חזו תוצאות קטסטרופליות שלא התממשו", מה ש"מחליש את כוח הטיעונים של ימינו".[29] "מבין הסיבות שגרמו לנו לחתום על ההסכם את הסכם
הקנצלר אדנאואר עם שר האוצר לודוויג ארהרד, 1956
ישראל - לא הייתי רוצה להיכנס לדיון ההיסטורי, המאוד רציני הזה, משום שהן פחות חשובות כיום: האם זה נוגע להתמודדות שלנו עם העבר הקשה? התגובה לקומפלקס האשמה שלנו? שאל בקר. 'כן, בדיוק', אישר הלשטיין.[30] עד סוף הפגישה, גם הלשטיין היה משוכנע שהימנעות מכל פורמליזציה נוספת של הקשרים בין בון לירושלים תהיה דרך הפעולה הכי פחות מסוכנת למדיניות החוץ של בון. כך, כשהלשטיין פגש את ראש המשלחת הישראלית בקלן, פליקס שנער, ב-14 במאי 1956, הוא שפך מים צוננים על התקווה הישראלית שגרמניה המערבית תפתח נציגות דיפלומטית בישראל מתישהו בקרוב. בהתאם למה שסוכם באיסטנבול, הוא הסביר את עמדתה של בון במונחים של התגמולים האפשריים שמהם תהנה ברית המועצות בעקבות כינון יחסים דיפלומטים רשמיים בין גרמניה המערבית לישראל, מבלי שהזכיר את מזרח גרמניה.[31]
שנער, כצפוי, השמיע קול מחאה - אם כי ללא הועיל. הוא הדגיש כי מבחינת ישראל הדבר מהווה הפרה של הבטחה וכי על הגרמנים לקחת אחריות מלאה על עתיד היחסים בין שתי המדינות. בדו"ח ששיגר למשרד החוץ הישראלי, הוא התעקש שהוא קיבל את הרושם שהצעה מבון לכינון יחסים דיפלומטים תגיע בתוך שישה חודשים.[32] שנער טעה לחלוטין. זה לקח תשע שנים ומשבר גיאו-פוליטי מורכב עד שגרמניה המערבית וישראל יחליפו שגרירים. זה קרה ב-1965. לאחר הפגישה של דיפלומטים ותיקים באיסטנבול, היחסים בין גרמניה המערבית לבין ישראל התחלפו, בעיני הדמיון המערב גרמני, למחויבות של המלחמה הקרה - משהו שעשוי להיות מנוצל על ידי הערבים והמזרח גרמנים כדי להרחיק מגרמניה המערבית את הנצחונות הקטנים שהצליחה להשיג בעמל רב בזירה הבינלאומית.
הדיפלומטים של גרמניה המערבית, שמתחילת שנות החמישים דגלו בהתעקשות לשמור מרחק ממדינת היהודים, שירתו כולם במשרד החוץ בתקופת המשטר הנאצי. רובם הוצבו במזרח התיכון הערבי בדיוק בתקופה בה ניסה הרייך של היטלר לגייס ג'יהאד עולמי.[33] חרף זאת, עמדת המומחים למזרח התיכון כלפי ישראל אותתה כי מדובר ביותר מהמשך האנטישמיות של טרום WWII באמצעים אחרים. האזהרות שלהם לגבי הרלוונטיות של המלחמה הקרה במסגרת מדיניות בון לגבי ישראל התקבלו בהדרגה ברמות הבכירות ביותר של מדיניות החוץ בבירתה של גרמניה המערבית.
אחרי ועידת איסטנבול ב-1956, הטענות של מומחים אלה הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. הם אלה שיצרו את החיבור בין היריבות בין שתי הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה ובין הקשרים של בון עם מדינת היהודים. גם במזרח גרמניה אימצו את התפיסה הזאת, והדגישו את הקרבה בין בון לירושלים כדי לחזר אחר בני שיחם הערבים.
היכולת של המזרחנים לשכנע את מעצבי מדיניות החוץ של שתי הגרמניות שקיים קשר בין המדיניות כלפי הישראל ובין היריבות של שתי הגרמניות, מעידה גם עד כמה נוקשה היתה התפיסה של מערכת המלחמה הקרה בשתי המדינות האלה. היא מראה כיצד סוגיות שבמקור לא היו קשורות למלחמה הקרה, כמו היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית שנוצרו בשל בקשת ישראל לקבל פיצויים על פשעי גרמני הנאצית כלפי היהודים, נשזרו בה באופן קריטי - וזה בדיוק מה שהתעמולה של מזרח גרמניה תעשה, בעוצמה גוברת.[34]
קונרד אדנאואר, אדולף האוזינגר והנס שפידל ויחידה של הצבא החדש של גרמניה המערבית - הבונדסווהר (Bundeswehr), ינואר 1955
פגישה במוסקבה
שבועיים לאחר הועידה באיסטנבול התקיים כינוס דיפלומטי נוסף, אם כי הפעם מסוג אחר לחלוטין. שגריר מזרח גרמניה לברית המועצות, יוהנס קוניג (Johannes König), פגש במוסקבה את מקבילו הישראלי החדש, יוסף אבידר. הגנרל לשעבר אבידר, ממייסדי ארגון ההגנה, לא היה הקליינט שיקנה את האשליות של מזרח גרמניה בנוגע להתמודדותה לכאורה עם העבר הנאצי. הוא העלה בפגישה פעם נוספת את חוסר העקביות בין מדינה מערב גרמנית שמקיימת שיחות עם ישראל, ובין מדינה מזרח גרמנית - לכאורה אנטי פשיסטית - שלא רוצה להתמודד עם עברה. במהלך השיחה, אבידר שב והזכיר לשגריר קוניג ש'פשעים נגד היהודים בוצעו בכל רחבי גרמניה' - דבר שלמרות שהמשטר המזרח הגרמני הטיל עליו להתווכח מול מקבילו הישראלי, לקוניג היו סיבות להיות מודע לו היטב. אשתו המנוחה היתה יהודיה. ביתם נפגע ונבזז במהלך ליל הבדולח. וכקומוניסטים ותיקים, שניהם נאסרו מספר פעמים על ידי הגסטפו, עד שהצליחו להימלט מהמדינה ב-1938 לסין. אולם כאשר אבידר העביר מסר מממשלת ישראל לפתוח ב'מגעים ישירים' כדי להגיע להסכם ש'יעניק למזרח גרמניה את הערכתם של היהודים ברחבי העולם', קוניג הסביר בנינוחות לאבידר שזה לא יקרה, ושאין כל סיבה שמזרח גרמניה תעביר לישראל פיצויים:
קוניג ציין שהשאלה אמנם מורכבת, אבל ברורה למדי. יש שתי מדינות גרמניות שהתפתחו בכיוונים שונים לחלוטין. לפיכך, מה שחל על גרמניה המערבית אינו חל על מזרח גרמניה. אפשר לומר על גרמניה המערבית שהיא ירשה באופן מיידי את גרמניה הפשיסטית וכי אנשים כמו האנס גלובקה (Hans Globke) ואוטו בראוטיגם (Otto Bräutigam) שמילאו תפקיד מפתח בגיבוש חוקי נירנברג וברצח חפים רבים מפשע, מחזיקים כעת בעמדות חשובות בממשל אדנאואר… במזרח גרמניה, לעומת זאת, הפשיזם חוסל[35]
תשובתו של קוניג עמדה בקנה אחד עם תגובות קודמות של מזרח גרמניה בנושא, שהדגישו את ההבדלים בין מזרח גרמניה לשכנתה והדגישו כי מערב גרמניה היתה המדינה היורשת של גרמניה הנאצית, ואילו מזרח גרמניה לא. לבן שיחו הישראלי, השגריר המזרח גרמני הדגיש שמזרח גרמניה מייצגת בפועל את הטוב ביותר מבין הפיצויים האפשריים למדינת היהודים, בשל העובדה כי שלטונה מיגר מעמדות הכוח את האנשים שתמכו בדיקטטורה הנאצית.
אף שרוב הדברים שהעביר קוניג לאבידר הופצו ממילא בערוצי תעמולה, תמליל השיחה בין השניים מראה כי פגישות דיפלומטיות היו פורומים קריטיים לקידום המסרים של מזרח גרמניה. נציגי המדינה יכלו לנצל אירועים כאלה כדי לטפח את האשליה המזרח גרמנית בנוגע לחוסר המעורבות המוחלטת שלהם כביכול עם המדיניות שהוציאה לפועל גרמניה הנאצית בימי היטלר. דיכוי השאלה היהודית במזרח גרמניה, וההכחשה של מורשות רבות שהותיר הנאציזם במדינה, לא היו רק תכונות מגדירות של זהות לאומית שנועדו לטהר את הציבור המזרח גרמני - הן גם ביססו את הדימוי של מזרח גרמניה שצמרת השלטון שלה רצתה להקרין החוצה בזירה הבינלאומית.
אדולף אייכמן במשפטו בירושלים, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)
המלחמה הקרה של גרמניה בירושלים
המתח בין 'פירוק של העבר הקשה' ובין דינמיקות שנבעו מהמלחמה הקרה הופיעו בבירור בראשית שנות השישים בירושלים. אף אירוע לא הביא את הפרשנות של כל אחת ממדינות גרמניה ביחס לעבר הנאצי כמו משפט אייכמן. שתי הגרמניות שלחו נציגים לירושלים, שעליהם הוטל להבטיח שלמשפט לא יהיו השלכות שליליות על תדמיתם ויוקרתם, או במקרה של מזרח גרמניה, לנסות באופן אקטיבי להפוך את המשפט לכלי פוליטי נגד יריבתן במסגרת המלחמה הקרה הגרמנית. ככל שהמשפט התפתח בירושלים, המאמצים של שירותי הביון של גרמניה המערבית, של דיפלומטים ושל עיתונאים הסתבכו עם מאמציהם של תועמלנים ועורכי דין מטעם מזרח גרמניה לידי מאבק שגרר לתוכו את התביעה בישראל, אנשי ביטחון ישראלים וגם את הציבור הרחב - בישראל ומחוצה לה.
לקראת הבחירות שנערכו בישראל באוגוסט 1961, מפלגות האופוזיציה - ובמיוחד מפלגת 'חירות' בראשות מנחם בגין - תקפו לעתים קרובות את ההמשכיות הרבה של העבר הנאצי בגרמניה בהווה, במטרה לערער את מדיניות ההתקרבות של ממשלת ישראל עם גרמניה המערבית, שחוותה קפיצת מדרגה בעקבות הפגישה האישית הראשונה בין הקנצלר אדנאואר ובין ראש הממשלה בן גוריון ב-14 במארס במלון ולדורף אסטוריה בניו יורק. ממשלת ישראל היתה מוכנה למזער את הנזקים של מרקם היחסים העדין בינה ובין גרמניה, שעשויים להיגרם כתוצאה ממשפט אייכמן. בינתיים, נציגים רשמיים בשתי הגרמניות תהו איך כדאי לנצל, או להכיל, את ההד העולמי של המשפט.
בסתיו 1960 סוכן או מודיע של ה-CIA שמקורב לבון דיבר על חששות של 'חבריו הנאצים בממשלת גרמניה המערבית… מפני הדברים שיתגלו במשפט אייכמן באביב הבא.[36]המשפט בהחלט עורר עניין לגבי העבר של גורמים רבים במערב גרמניה, ובראשם האנס גלובקה. דו"ח נוסף של ה-CIA ציין כי 'נראה שהגוש הסובייטי נוקט מאמץ רב לניצול פרשת אייכמן כדי לסבך את גלובקה בעברו הנאצי, ובכך לפגוע בממשלת אדנאואר'.[37]
עיתונאי "מעריב" יוסף (טומי) לפיד בעת משפט אייכמן, 1961. קרדיט: לשכת העיתונות הממשלתית (לע"מ)
נוכחותו של גלובקה בממשלת בון היתה כה בכירה שהיא הסבה אי שביעות רצון בקרב רבים, לא רק במזרח. "היתה זאת בושה גדולה שגלובקה המשיך להחזיק בתפקיד מפתח כיועץ הראשי של הקנצלר", כפי שאמר התובע הכללי של מדינת הסן בגרמניה המערבית פריץ באואר (Fritz Bauer). "אדם שעל פי הודאתו שלו כתב את הפרשנות לחוקי הגזע של נירנברג, ואשר היה אחראי ליוזמה לתת לכל יהודי שם פרטי יהודי קבוע כדי לסמן אותו, ושנותר בעל תפקיד במשטר הנאצי מתחילת הרייך השלישי ועד סופו המר מאוד, במחלקה שאחראית לענייני היהודים במשרד הפנים, אינו צריך, כפועל יוצא פשוט של עיקרון וצדק, להחזיק בתפקיד כפי שהחזיק גלובקה בבון מאז 1949", אמר באואר.[38]
העדיפות המרכזית בבון היתה להגן על הדימוי של גרמניה 'חדשה' באמצעות הפגנת הפרדה ברורה מהעבר הנאצי בפני קהל מקומי ובינלאומי - על אף כל כך הרבה ראיות שהצביעו על ההפך. הדיון כיצד לעשות זאת בצורה יעילה התפשט במהרה ברחבי משרדי הממשלה השונים. בשיחותיהם עם נציגים ישראליים שעבדו בקלן, הדגישו אנשי משרד החוץ הפדרלי את חששותיהם מפני ניצול משפט אייכמן על ידי מזרח גרמניה למטרות פוליטיות, והביעו את תקוותם כי הרשויות הישראליות לא יפלו בקו התעמולה הזה, ובמקום זאת יתמקדו בתמיכה בידידתם האמיתית - גרמניה המערבית.[39] עד סוף 1960, מחלקות העיתונות וההסברה במשרד החוץ בבון החלו בתכנון של מתקפה דיפלומטית מרשימה שתצא לפועל במהלך המשפט, ובמרכזה קידום דימוי חיובי של גרמניה המערבית ומוכנותה להתעמת עם עברה הקשה - בניגוד לנמסיס ממזרח.
מהלשכה המרכזית להגנה משפטית - שתפקידה היה סיוע לפושעי מלחמה גרמנים שהועמדו לדין בחו"ל - טען האנס גאווליק כי 'יש צורך' להסתמך על חומרים שיוכיחו כי הפשעים בהם הואשם אייכמן 'נעשו על ידי מעגל קטן של אנשים' ובוצעו 'תחת כזאת סודיות' כך ש'אלה שלא היו מעורבים בהם במישרין לא היו יכולים לדעת עליהם'.[40] מבחינה היסטורית הדבר לא היה מדויק, אולם המילים האלה היו מה שרבים בגרמניה המערבית רצו להאמין בו, ורצו שהעולם יאמין בו.
חמישה שבועות לפני תחילת המשפט, שר החוץ של גרמניה המערבית, היינריך פון ברנטאנו (Heinrich von Brentano), הפיץ לכל הדיפלומטים והקונסולים הנחיות ספציפיות סופיות שקשורות למשימות יחסי הציבור שהם יבצעו במהלך המשפט.[41]
צעירים קוראים בעיתון על הרשעת אייכמן, 1961. קרדיט: הארכיון הלאומי של הולנד
היה זה חשוב, הדגיש ברנטאנו, למנוע את 'ההשלכות השליליות מדי' שעלולות להיות למשפט. הוא המליץ, בפרט, להיזהר מתעמולה סובייטית ומזרח גרמנית, ולהדוף כל האשמה אפשרית של המשכיות בין גרמניה המערבית לעבר הנאצי, באמצעות הדגשת העמדה האנטי-ישראלית של מזרח גרמניה וכל המדינות תחת הגוש הסובייטי. שבון פעילה מאוד במרדף אחר צדק על הפשעים שבוצעו בתקופה הנאצית, ולתקוף את מזרח גרמניה בשלושה קווים עיקריים: ראשית, מזרח גרמניה מעולם לא הסכימה לשלם פיצויים לישראל, ואילו גרמניה המערבית עשתה זאת. שנית, שליטי מזרח גרמניה 'ממשיכים לנהל דיקטטורה נוסח היטלר באמצעים של טוטליטריות', בעוד שגרמניה המערבית היא דמוקרטיה משגשגת. ושלישית, שבעוד שהתעמולה של מזרח גרמניה מאוד אנטי-ישראלית, בון הצליחה 'לזכות באמונה של הממשלה בישראל'.
במסיבת העיתונאים הראשונה שלו בשנתיים האחרונות, שנערכה זמן קצר לפני תחילת המשפט בירושלים, ביטא הקנצלר אדנאואר את חששותיו בנוגע להשפעה השלילית שעשויה להיות למשפט על הדימוי הבינלאומי של גרמניה המערבית. אדנאואר, שלאורך כהונתו התעקש על עמדה כלפי העבר הנאצי של ארצו, הדגיש כי 'אסור לשכוח שאחוז הנאצים שמשוכנעים שפעלו מתוך צורך מסוים בהכרה ומתוך השפעה של אידיאולוגיות היה באופן יחסי לא גדול, ושמספר האנשים בגרמניה שלא היו נאצים היה גדול מאוד, ושהרוב המכריע של האנשים, אם הם יכלו לעזור ליהודים, היו עושים זאת בשמחה'.[42]
"האמת היא, כמובן, ההפך הגמור מהטענה של אדנאואר ש'רק שיעור קטן' של הגרמנים היו נאצים", כתבה חנה ארנדט במאמריה ב"ניו יורקר", שלאחר מכן פורסמו בספר "אייכמן בירושלים".[43] המאמרים האלה ספגו ביקורת רבה מרחבי ארצות הברית, ישראל ואירופה, על האופן שבו טיפלה ארנדט במשפט. כפי שניסח זאת נורמן פודהורץ, מה שארנדט כתבה היווה גם 'כתב האישום החמור ביותר נגד גרמניה של אדנאואר, שטרם נראה בצד המערבי של מסך הברזל'.[44] ארנדט נגעה בנקודה נכונה. חלק גדול מההאשמות ששיגרה מכונת התעמולה של מזרח גרמניה כלפי ההמשכיות של גרמניה המערבית עם עברה הנאצי, נראו מתקבלות על הדעת יותר ויותר.
בין עבר לעתיד: התחרות במלחמה הקרה, מורשת השואה והתפתחות היחסים הגרמנים-ישראלים
ההיסטוריה הסבוכה של ענייני ישראל-פוליטיק חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של שתי הגרמניות כלפי מדינה שהציבה מולם אתגרים ייחודיים. אתגרים אלה קשורים הן להווה והן למורשת הנאציזם. גרמניה המערבית שילמה פיצויים לישראל על פשעי הנאצים, ואילו מזרח גרמניה לא. בון העבירה לישראל סיוע פיננסי ונשק, ואילו מזרח גרמניה עסקה בתעמולה אנטי-ישראלית פרועה. גרמניה המערבית ביססה קשרים דיפלומטיים מלאים עם ישראל, בעוד שמזרח גרמניה מעולם לא.
כרזת תעמולה אנטי-קומוניסטית של מפלגת CDU בגרמניה המערבית
למרות זאת, סוגיה אחת קשרה את ישראל-פוליטיק של שתי הגרמניות יחד: נחיצותם של גרמנים משתי המדינות להסביר, ולהצדיק, את יחסיהם עם העבר הנאצי ומורשת הנאציזם. למרות הבדלים משמעותיים בשיח, הן לגבי העבר הנאצי שלהן והן לגבי המדיניות כלפי ישראל, נציגים משתי הגרמניות הסבירו את מדיניות זאת באמצעות נימוקים ספציפיים לגבי העבר הנאצי. אף מדינה אחרת לא הציבה בפני נציגים גרמניים מורכבות כה גדולה ברצון ליישב בין מורשת העבר ובין אינטרסים בהווה. שתי הגרמניות ייחסו חשיבות מכרעת להפצת מסרים ספציפיים על יחסם לעבר הנאצי. היבט זה היה מרכזי עבור שתי המדינות במדיניות כלפי ישראל ובהגדרה העצמית של כל אחת מהן במסגרת המלחמה הקרה.
עבודות מחקר שעוסקות בפוליטיקה של זיכרון ובהנצחה של גרמניה המחולקת מתמקדות לרוב בניתוח שלהן בבחינה של אנדרטאות, אתרי זיכרון וטקסי זיכרון. אולם גם מזכרי שיחות, נאומים פוליטיים והתכתבויות דיפלומטיות יכולים לחשוף רבות בנוגע לשיח שכל גרמניה עיצבה בנוגע לעבר הנאצי, ולרלוונטיות שלו בהווה דאז. אדנאואר הבין מהר שעיצוב דימוי של גרמניה שלו שמוכנה לשלם עבור ההשלכות של פשעי הנאצים, תקל על כניסתה למשפחת העמים. בה בעת, כפי שהדגיש בנאומו בבונדסטאג ב-1951, הסכם השילומים אינו מהווה הודאה גרמנית קולקטיבית באשמה.[45]
כמו כן, הוא לא נמנע מלהדגיש בפני הנציג הישראלי שנער, או בפני הממשלה ששלחה אותו, את הדחיפות בהשעיית משפטים נגד פושעים נאציים, בשל הבעיות שהדבר יצר בדעת הקהל הבינלאומית כלפי גרמניה המערבית.[46]
גם במזרח גרמניה, המדיניות כלפי ישראל והזיכרון המוסדי של העבר הנאצי היו קשורים זה בזה. השלטון המזרח גרמני טען, למשל, שהסכם השילומים היטיב עם המונופולים הגדולים בגרמניה המערבית ובישראל - אותם אלה שייצרו את גז הציקלון לתאי הגזים במחנות ההשמדה.[47] טיעונים כאלה נועדו להצדיק את אי התשלום של מזרח גרמניה למדינת היהודים או לאזרחים גרמנים-יהודים לשעבר, שחיו כעת במדינות אחרות. הזיכרון הרשמי של העבר הנאצי, כמו גם הגינויים החוזרים ונשנים על ההמשכיות בין הרפובליקה של אדנאואר לרייך של היטלר, נועדו להעניק את הרושם שלמזרח גרמניה אין סיבה לפצות על הפשעים שבוצעו בידי הנאצים. עמדה זאת הפכה להצדקות הרשמיות של מזרח גרמניה לגבי השאלה מדוע בכירי שלטונה לא נטלו חלק במגעים לשילומים עם הנציגים הישראלים. הדיונים בנוגע לעבר מילאו תפקיד חשוב בזירה הבינלאומית - והם יכלו להיות מנוצלים ככלי נגד מתחרים בזירה הבינלאומית.[48]
שאלות של ישראל-פוליטיק העלו סוגיות שבקרב שתי הגרמניות נקשרו באופן ייחודי לקונפליקטים שהיו קיימים באופן נפרד, אולם עוצבו על ידיד היריבות ביניהן, וגם עיצבו אותה. האינטראקציות הראשונות בין דיפלומטים גרמנים וישראלים התרחשו בצל בקשה ישראלית לשילומים עבור הפשעים שבוצעו בידי הנאצים נגד היהודים. לכן, הדרך שבה כל אחת מהגרמניות קיימה משא ומתן על מורשת הנאציזם בלטה במפגשים המוקדמים בין נציגי גרמניה וישראל. המחאות של מדינות ערב נגד השילומים לישראל תורגמו לאחר מכן לחשש רחב יותר ביחס לחיזוק הקשרים בין גרמניה המערבית לישראל, ובמיוחד לאחר 1955, כששתי הגרמניות החלו לקחת בחשבון את ההשפעה שעשויה להיות לפעולותיהן כלפי ישראל מול מדינות ערב.
ארמון הרפובליקה (פאלאסט דר רפובליק) במזרח ברלין - מקום מושבו הפולקסקאמר, הפרלמנט של גרמניה המזרחית
המלחמה הקרה, או ליתר דיוק, החשיבות שלה בפוליטיקה של יחסי גרמניה וישראל, השפיעו על עמדותיהן של שתי הגרמניות כלפי ישראל בדרכים מורכבות. בעקבות דוקטרינת הלשטיין בשנת 1955, מומחי המזרח התיכון של משרד החוץ בבון החריפו את אזהרותיהם מפני מיסוד הקשר בין גרמניה המערבית לישראל. לאחר ועידת איסטנבול, הטיעונים שלהם הכתיבו את עמדת בון בשאלת היחסים עם ישראל במשך עשור. גם זה מדגיש כיצד סוגיות שבמקור אין להן קשר עם המלחמה הקרה, כמו יחסי גרמניה-ישראל לאחר מלחמת העולם השנייה שנבעו מדרישת ישראל לשילומים על פשעי הנאצים כלפי היהודים, היו שזורים באופן קריטי עם זה.[49]
במזרח גרמניה, אילוצי המלחמה הקרה עיצבו באופן מכריע את המדיניות כלפי ישראל. בתחילת שנות החמישים, כמות הפיצויים העצומה שברית המועצות לקחה ממזרח גרמניה גרמה לכך שהאחרונה כלל לא היתה בעמדה להעביר שילומים לישראל. מנהיגי מזרח גרמניה בקושי היו מסוגלים לנקוט מדיניות שונה מזו שאימצה המעצמה הסובייטית, ובשנותיו של סטאלין במיוחד. אחרי 1948, מוסקבה נטשה במהרה את עמדתה הפרו-ישראלית, מה שהשפיע על גישתה של מזרח גרמניה באזור, בזמנים שבהם היריבות בין שתי הגרמניות גברה.
נראה היה כי המזרח התיכון הערבי הציע אפשרות קונקרטית לקידום הטענה המזרח גרמנית כי גם היא מדינה גרמנית לגיטימית, שתוכל יום אחד להגיע להסכמים פוליטיים וכלכליים עם מדינות מחוץ לגוש שלה.
מדיניות מזרח גרמניה כלפי ישראל הושפעה בבירור מהיריבות של הגרמניות במסגרת המלחמה הקרה, וגם היתה בעלת יכולת להשפיע עליה. נציגי מזרח גרמניה תיכננו לחזר אחר מקביליהם הערביים באמצעות אימוץ תעמולה אנטי-ציונית ואנטי-ישראלית קשוחה. המאמר הראשון שפורסם בכתב העת של מפלגת השלטון המזרח גרמני כדי להגיב על הסכם השילומים גינה את ההשלכות המסוכנות ביותר שיש לעסקה לחיים בשלום ובדו קיום בין ישראלים לערבים במזרח התיכון. נציגי מזרח גרמניה קיבלו, וחקרו, מסמכים שהועברו להם ממוסקבה, שנציגי הליגה הערבית שלחו לבון כדי להמחיש את הסיבות שבגללן הם מוחים על הסכם לוקסמבורג. ההשמצות של מזרח גרמניה כלפי היחסים בין ישראל לגרמניה המערבית התמקדו בתמיכה החומרית העקבית שסיפקה בון לישראל כחלק מההסכם. השמצות אלה חזרו על עצמן בעקבות משבר סואץ, משברי 1958, מלחמת ששת הימים ומעבר לכך. אף שבון מילאה תפקיד מצומצם ביותר בכל אחד מהאירועים האלה, התעמולה המזרח גרמנית הציגה את גרמניה המערבית כמי שתומכת באופן ברור באויבות של מדינות ערב.
דוכן בברלין שמוכר מזכרות ממזרח גרמניה לאחר איחוד גרמניה
זרועות התקשורת של מזרח גרמניה התייחסו ללא הרף להסכם השילומים של בון לישראל, והשתמשו בו כראייה לעמדה האנטי-ערבית של גרמניה המערבית, בניגוד לעמדתה של מזרח גרמניה. עם זאת, מדיניות הישראל-פוליטיק של מזרח גרמניה החלה בהדרגה להתייחס לסוגיות נוספות ורחבות יותר. אלה כללו, למשל, תמיכה של מזרח גרמניה למאבקים אנטי-קולוניאליים בתוך המזרח התיכון ומחוצה לו, ואת המחויבות של מזרח גרמניה להגן על הטוב הכללי של העם הגרמני כמכלול. החשיבות של הנקודות האלה, שבאו לידי ביטוי כחלק מההתייחסות לישראל-פוליטיק של גרמניה המערבית, התרחבה מעבר לרציונליזציה של גישתה של מזרח גרמניה כלפי מדינה שלישית. במקום זאת, הסוגיות האלה עיצבו את עמודי התווך של ההגדרה העצמית של גרמניה חדשה בפוליטיקה הבינלאומית.
ההיסטוריה של ישראל-פוליטיק בין שתי הגרמניות לאחר השואה חושפת את הסתירות שאיפיינו את המדיניות של כל אחת מהגרמניות כלפי מדינה שהציבה אותן מול אתגרים ייחודיים, הנוגעים הן להווה של המלחמה הקרה והן למורשת הנאציזם. ב-1965, רבים קיוו כי כינון היחסים הדיפלומטים בין גרמניה המערבית לישראל יהווה התחלה חדשה ביחסי ישראל וגרמניה. אולם יחסים אלה השתלבו במשך העשורים הבאים בתוך החרדות הקיומיות והפוליטיות של השחקנים משני צידי הקונפליקטים - הקונפליקט בין שתי הגרמניות והקונפליקט בין ישראל לעולם הערבי.