עֹמֶר ברטוב / אוניברסיטת בראון, ארה"ב
הקרב הגדול בתוככי הרייך השלישי: איך גבר האס-אס על הווהרמאכט בעיצומה של המלחמה?
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה
האס-אס, שבראשית דרכו שימש לשמירה על מנהיג המפלגה הנאצית ולאחר מכן על הפיהרר של הרייך, הפך לקראת סוף שנות השלושים למתחרה העיקרי של הווהרמאכט על טובתו של היטלר, ולבעל עוצמה גוברת כמרכז מערכת מחנות הריכוז במדינה ובעל יחידות צבאיות מצוידות היטב. אולם קיצו של הרייך השלישי גם סימן את סוף המסורת הארוכה של מעורבות הצבא הגרמני בפוליטיקה
ב-11 ביוני 2020 התנצל ראש המטות המשולבים, הגנרל מארק מילי, על השתתפותו בגיחתו המוזרה של הנשיא דונלד טראמפ לכנסייה הסמוכה לבית הלבן ימים ספורים קודם לכן. הביקור עצמו היה אירוע חריג.
נשיא ארה״ב, מלווה בפמליה של יועצים ובעלי משרות שונים, רובם גברים וכולם לבנים, חצה את הפארק הקטן שבין הבית הלבן והכנסייה, התייצב לצילום לפני מול שעריה הנעולים ובידיו ספר תנ״ך שהוא לא טרח לפתוח, וצעד חזרה אל מעונו המבוצר. דקות ספורות קודם לכן, פוזרה הפגנה בלתי-אלימה שהתקיימה ממש באותו הפארק בידי כוחות משטרה וצבא, שעשו שימוש באלות, רימוני הדף, כדורי גומי, וגז פלפל, כל זאת על מנת לאפשר לנשיא לצעוד בבטחה לפתח הכנסייה. בין חברי פמלייתו צעד גם הגנרל מילי, לבוש במדי קרב, לצד שר ההגנה, מארק אספר.
אין זה אירוע שכיח שאדם כלשהו, לא כל שכן החייל הבכיר ביותר בצבא ארה״ב, מתנצל על כך שהזדמן לו להצטלם בקרבתו של הנשיא. להתנצלותו של מילי קדמה התבטאות נדירה לא פחות מפיו של שר ההגנה הקודם, הגנרל הנערץ ג'יימס מאתיס, שכינויו ״הכלב המשוגע״ חיבב אותו תחילה על הנשיא, שבה יצא חוצץ נגד השימוש בצבא לדיכוי הפגנות ותיאר את מהלכיו של טראמפ לאורך כל נשיאותו כאיום על החוקה. אך דבריו של מילי חשובים במיוחד, שכן הם מדגישים את מרכזיות התפישה האמריקאית על הפרדה מוחלטת בין צבא ופוליטיקה. בנאומו המוקלט לבוגרי האוניברסיטה להגנה לאומית, אמר מילי:
כמפקדים בכירים, כל מה שתעשו ייבחן בקפדנות. גם אני אינני מחוסן. כפי שרבים מכם ראו, הצילום שלי בכיכר לאפאייט [בחזית הכנסיה] בשבוע שעבר הצית ויכוח ציבורי על תפקידו של הצבא בחברה האזרחית. לא הייתי צריך להיות שם. נוכחותי באותו רגע ובאותה סביבה יצרה את הרושם של מעורבות הצבא במדיניות פנים כקצין במדים, הייתה זו טעות שממנה למדתי, ואני מקווה בכנות שכולנו נלמד ממנה. אנו הלובשים את מדי האומה באים מן העם של האומה, ואנו מחויבים לאמץ לליבנו את העיקרון של צבא אפוליטי שמושרש עמוק כל כך בעצם מהותה של הרפובליקה שלנו. וזה לא קל. זה מחייב זמן, עבודה ומאמץ, אבל זה גם עשוי להיות הדבר החשוב ביותר שכל אחד מאתנו עושה כל יום...
ביום הראשון [לשירות] אתם ואני נשבענו אמונים לתמוך בחוקה ולהגן עליה ועל העיקרון האמריקאי המהותי שלה: שכל הגברים והנשים נולדו חופשיים ושווים. זהו הבסיס של האתוס הצבאי שלנו – של מי שאנחנו כאנשי צבא וכארגון. כולנו הלובשים מדים מוכנים למות למען הרעיון הזה, הרעיון שהוא הוא אמריקה. חופש הביטוי, חופש העיתונות, החופש להתארגנות בלתי-אלימה, החופש לבחור, והחופש להאמין כרצונכם ולדת: אלו החירויות המהותיות המהוות את אבן הפינה של ארצנו. אמריקאים הקיזו את דמם על מנת להגן עליהן ועדיין ראוי להילחם עליהן.[1]
התפישה המרכזית של מעמד הצבא בחברה ובפוליטיקה האמריקאית הפוכה לחלוטין מזו שהתפתחה בגרמניה זמן רב לפני עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933. העיקרון הבסיסי בארה״ב הוא שהצבא נשבע אמונים לחוקה ולא לנשיא, אף שבה בעת הנשיא הוא אמנם המפקד העליון של הצבא.
התפישה המרכזית הזו של מעמד הצבא בחברה ובפוליטיקה האמריקאית הפוכה לחלוטין מזו שהתפתחה בגרמניה זמן רב לפני עלייתו של היטלר לשלטון ב-1933. העיקרון הבסיסי בארה״ב הוא שהצבא נשבע אמונים לחוקה ולא לנשיא, אף שבה בעת הנשיא הוא אמנם המפקד העליון של הצבא (לראש המטות המשולבים אין כל מעמד פיקודי, הוא פשוט משמש כמתאם בין המטות והנשיא; לשר ההגנה יש יכולת פיקודית אך הוא כפוף לנשיא ונחשב למינו פוליטי ועל כן יכול הנשיא לפטר אותו כרצונו, אף שמינויו מחויב לקבל גם אישור מהסנאט). למעשה, שבועת האמונים לחוקה מחייבת גם את כל העוסקים בפוליטיקה בארה״ב, והנשיא עצמו נשבע לשמור עליה ולקיים אותה במהלך נשיאותו. במובן זה, בארה״ב אין שום תפישה של מחויבות אישית וזאת משום שהחוקה האמריקאית עצמה נכתבה כמסמך אנטי-מלוכני, היינו, מסמך שהבדיל בין הנאמנות האישית המוחלטת למלך והנאמנות למסמך שמעניק לאזרחי ארה״ב חירויות ״מובנות מאליהן״ שלא ניתן לבטלן.
יחסי צבא-מדינה בגרמניה התפתחו באופן שונה לחלוטין. רק בשנות השמונים של המאה שעברה, ארבעה עשורים לאחר תום מלחה״ע השנייה והקמתה של דמוקרטיה מערבית ברפובליקה הפדרלית, המליץ הפילוסוף הגרמני יורגן האברמס לפתח גם בגרמניה מה שהוא כינה ״פטריוטיות לחוקה״ (Verfassungspatriotismus).[2] אך היסטורית, יש מקום לטענה שלגרמניה היה צבא עוד לפני שלגרמנים הייתה מדינה. גרמניה המאוחדת קמה רק ב-1871, כתוצאה מתהליך ממושך של איחוד כלכלי ופוליטי בין ממלכות ונסיכויות גרמניות שונות וסדרה של מלחמות עם מעצמות ששלטו או השפיעו בעבר על חלקים נרחבים של אזורים דוברי גרמנית, בהן במיוחד האימפריה האוסטרית וצרפת. המדינה המוביל באיחוד גרמניה הייתה פרוסיה, שעוד לפני האיחוד שלטה על מרבית השטח שהפך ב-1871 לקיסרות הגרמנית. פרוסיה עצמה הלכה והתעצמה במהלך המאה ה-18 מנסיכות צפון-מזרח גרמנית עניה, דלילת-אוכלוסין ומחוסרת משאבים למעצמה אזורית ריכוזית שבראשנה מלך עתיר-סמכויות, בירוקרטיה יעילה, וצבא מאומן היטב וממושמע. כבר בימיו של פרידריך וילהלם הראשון (מלך בשנים 1713-40) נהוג היה לומר שפרוסיה היא צבא שיש לו מדינה ולא מדינה שיש לה צבא. בנו, פרידריך הגדול (מלך בשנים 1740-86), הפך את הצבא הפרוסי למכונת הלחימה היעילה ביותר באירופה והשתמש בו על מנת להעצים את כוחה ולהרחיב את שטחיה של פרוסיה בעיקר על חשבון האימפריה האוסטרית.[3]
על מנת להעמיד צבא אפקטיבי, פיתחה פרוסיה מנגנון גיוס אזורי שחייב את מרבית הגברים לתקופת שירות במדים. יש לציין שרוב המגויסים היו איכרים, שהיוו גם את מרבית האוכלוסייה, ולא עירונים, שבעיני הממלכה לא התאימו לתפקידי חיילות. לעומת זאת, הקצינים באו בעיקר משורות האצולה הפרוסית. ובכל זאת, שיטת הגיוס הזו חסכה ממון רב לעומת השימוש בחיילים שכירים, כפי שהיה נהוג עדיין במדינות רבות אחרות, כגון בריטניה וצרפת, מצד אחד; ומצד שני, אפשרה לקיים צבא גדול למדי ביחס לאוכלוסייתה של פרוסיה. היבט נוסף וחשוב של השימוש הזהיר בצבאות שעלותם למדינה גבוהה אם משום שחייליהם היו שכירי חרב (כמו בצרפת) ואם משום משאביה הדלים של המדינה (כמו בפרוסיה) התבטא בנטייה למעט בקרבות ארוכים ורבי-קורבנות ולשים קץ למלחמות בטרם יביאו להתרוששות מוחלטת של המשטר. ספרו של הגנרל הפרוסי קרל פון קלאוזביץ, ׳על המלחמה׳ שפורסם רק לאחר מותו בשנת 1832, הביא לידי ביטוי תאורטי את ההשקפה על ההבדל בין מלחמה מוגבלת ומלחמה חסרת מעצורים שהופכת לתכלית של עצמה. קביעתו המפורסמת של קלאוזביץ, שהמלחמה היא אך רק המשך המדיניות באמצעים אחרים, משמעותה היא שיש תמיד לקבוע מטרות פוליטיות ברורות למלחמה ולשים לה קץ ברגע שבו הושגו (או אם מתברר שהן אינן ברות השגה במחיר מתקבל על הדעת). מקורה של השקפה זו הוא בעידן שקדם למלחמה שבה נשבה קלאוזביץ עצמו בידי צבאה המהפכני החדש של צרפת.[4]
המהפכה הצרפתית ב-1789 הביאה לשינויים מרחיקי לכת בתפישת המלחמה וארגון הצבא. צרפת המהפכנית לא רק שערפה את ראשו של המלך והכריזה שהריבון הוא העם, אלא גם ערכה טיהור מסיבי בשורות האצולה, ששימשה גם בצרפת המלוכנית בתפקידי פיקוד בצבא, והכריזה על גיוס המוני (levée en mass) בראשונה בתולדות אירופה. מושג חדש זה גרס שכל תושביה של הרפובליקה, בתוקף הפיכתם לאזרחים ריבוניים, מחויבים גם להגן על קיומה, אם בשירות צבאי בשדה הקרב או בכל אופן אחר בשירות האומה. לדברי הצו שפרסמה האספה הלאומית באוגוסט 1793:
מרגע זה ועד שהאויב יסולק מאדמתה של הרפובליקה, כל הצרפתים מגויסים לשירות צבאי. הגברים הצעירים ילכו לקרב; הגברים הנשואים יכינו כלי-נשק ויובילו אספקה; הנשים יתפרו אוהלים ובגדים וישרתו בבתי החולים; הילדים יהפכו בדי פשתן ישנים למוך [כצמר גפן לשימוש בטעינת רובים ותותחים ולחבישת פצעים]; הזקנים ילכו לכיכרות על מנת לאמץ את רוחם של הלוחמים ולהטיף שנאה למלכים ולמען אחדות הרפובליקה.[5]
וכך בהינף קולמוס נוסד צבא העם המודרני ועימו תחילת הרעיון של מלחמה טוטלית. אך במציאות, האמצעים לגיוס טוטלי של האומה והכלכלה ולהפצת תעמולה בקנה מידה נרחב עדיין לא היו קיימים. אותם חיילי הגיוס ההמוני הראשון עדיין לחמו בשורותיו של צבא נפוליון בונפרטה שנים לאחר מכן ורבים מהם מתו בסופו של דבר בנסיגה העקובה מדם מרוסיה בשנת 1812. למעשה שום גיוס המוני נוסף לא התקיים במהלך מלחמות נפוליון. ובכל זאת, צבאותיו של הקיסר מקורסיקה לא רק שהביאו את המהפכה הצרפתית ורעיון הלאומיות לשאר אירופה על כידוני רוביהם, כפי שטענו כבר אז הן המלוכנים והן הלאומנים, אלא גם הביאו למהפכה בטקטיקה, אסטרטגיה, וגיוס צבאות מודרניים. שינויים אלה השפיעו במיוחד על פרוסיה.[6]
ב-1932 מרבית חברי הרייכסטג נמנו על מפלגות שהתנגדו להמשך הדמוקרטיה בגרמניה, אם מימין ואם משמאל. חלום הבלהות של האליטה הצבאית והמלוכנית היה שהמשבר השלטוני יביא למהפכה קומוניסטית. לעומת זאת, הרטוריקה הפוליטית של היטלר, ששילבה לאומנות תקיפה ופופוליזם צרוף, כמו גם טינה עזה לקומוניסטים וליהודים, משכה הרבה יותר את ליבם של הגנרלים, גם אם סגננו הגס ומוצאו הפלבאי של הפיהרר העתידי לא נשאו חן בעיניהם במיוחד. בסופו של דבר, היטלר ומפלגתו נראו כפתרון אידאלי לדילמה של הצבא.
בשנת 1806 נחל הצבא הפרוסי המפואר מפלה ניצחת בידי צבאו של נפוליון. בקרב 25,000 השבויים שנפלו בידי גייסותיה של צרפת נמנה גם קלאוזביץ. וכך, בעוד שצבאו של נפוליון נכחד בסופו של דבר בערבות רוסיה שש שנים מאוחר יותר, פרוסיה החלה ברפורמה מקיפה של הארגון הצבאי שירשה מימי הזוהר של פרידריך הגדול. בבסיס הרפורמה הזו היה שילוב בין הגיוס האזורי המסורתי ורוח הלחימה העממית שהניעה את צבאותיו של נפוליון. המתח בין השניים היה ברור למדי. צבא איכרים יכול לשמש ככלי יעיל בידי המלך אך הוא מחוסר כל מוטיבציה לאומית. לעומת זאת, צבא עממי שמונע בידי תחושה של מחויבות לאומה עלול שלא לקבל עליו את מרותו של המלך ולטעון לריבונות העם. באופן אירוני למדי, צרפת שלאחר נפוליון, ובמיוחד תחת שלטונו של נפוליון השלישי (1852-70), העדיפה להקים לעצמה צבא שכירי חרב מקצועיים שנאמנותם הייתה רק לשליט ששילם את שכרם. לעומת זאת, פרוסיה הקימה צבא מגויסים שבהדרגה ביטא יותר ויותר את תחושת הלאומיות הגרמנית שהתפתחה בכל ממלכות ונסיכויות גרמניה במהלך המחצית הראשונה של המאה ה-19. עם כל חששם של מלכי פרוסיה מפני עליית הלאומיות, ועימה הדרישה לריבונות העם, הם גם נמשכו לרעיון של הקמת מדינה גרמנית אחת שתהווה את המסגרת הפוליטית של העם הגרמני. בהקשר זה מילאה תפקיד חשוב תפישת הלאומיות הגרמנית כביטוי של רוח העם, לשונו וסביבתו, אותה פיתח הוגה הדעות הפרוסי יוהאן גוטפריד פון הרדר, להבדיל מרעיון האומה כתוצר של אמנה חברתית אליבא דז׳אן-ז׳אק רוסו שהשפיע מצידו על תפישת הלאומיות הצרפתית.[7]
מלחמת צרפת-פרוסיה ב-1870 שוב הדגימה את הזיקה שבין המבנה הפוליטי והארגון הצבאי. מחד גיסא, תבוסתה הניצחת של צרפת, שהביאה בין היתר להקמתה של האימפריה הגרמנית – ועימה לאיום המרכזי על צרפת עד 1914 – הביאה לחשיבה מחדש על יחסי צבא-מדינה בצרפת; מאידך גיסא, הניצחון הגרמני העניק לצבא האימפריאלי החדש עמדת מפתח ברייך שהקים ׳קנצלר הברזל׳ אוטו פון ביסמרק, הארכיטקט האמיתי של איחוד גרמניה. הצרפתים עכשיו שבו לרעיון של גיוס עממי ששורשיו בתפישה המהפכנית של ׳האומה המזויינת׳ (la nation armée). הפעם התפישה הזו יוחסה ישירות להחלפת משטרו הדיקטטורי של נפוליון השלישי, שקרס בעקבות התבוסה, ברפובליקה השלישית, שהתקיימה עד לתבוסת צרפת בידי הוורמאכט ב-1940. המסקנה שהסיקה הרפובליקה מתבוסתו של נפוליון הייתה שחייליו המקצועיים שימשו אותו בעיקר לאכיפת משטרו הדיקטטורי, אבל בשדה הקרב למול צבאה של פרוסיה ובעלי בריתה הגרמנים, נמצא צבא צרפת לוקה בחסר הן במספר חייליו והן ברמת נכונותם למות למען האומה. לעומת זאת, חיילי גרמניה נהנו ממוטיבציה גבוהה, פיקוד מצוין ועבודת מטה מעולה, במידה לא מעטה משום שאחוז גבוה יחסית של חיילים וקצינים שגויסו משורות העם ומאנשי מילואים היו בעלי השכלה גבוהה יותר מזו של שכירי החרב הצרפתים. בעקבות זאת החליטה הרפובליקה השלישית להקים צבא מגויסים שישקף את החברה במלואה. יתרונו של הצבא החדש היה בכך שניתן היה לגייס מספר גדול יותר של חיילים לעת מלחמה ושהצבא לא יכול היה עוד לשמש ככלי בידי משטר אנטי-דמוקרטי משום שהוא שיקף את העם ובא משורותיו. תוצאה נלווית של הארגון מחדש הייתה שהצבא הפך לכור היתוך של האומה הצרפתית, שכן המגויסים הגיעו מכל מרחבי המדינה, מכפרים נידחים וחבלים שבהם אף השפה הצרפתית לא הייתה שגורה, ובמהלך שנות השירות (שנתיים בדרך כלל) החלו המגויסים לראות את עצמם כבני אותה אומה צרפתית.[8]
בגרמניה המאוחדת, נצחונו של הצבא על האויב הצרפתי שנחשב עד אז לבלתי-מנוצח העצים את יוקרתו של המטה הכללי בפרט ושל הצבא הגרמני בכלל. הניצחון נתפש לא רק כהישג צבאי אלא גם כצעד המכריע בדרכה של של האומה הגרמנית להתאחד ולהפוך בעשורים הבאים למעצמה הכלכלית והצבאית החזקה באירופה. אך הרייך השני, כפי שהוא כונה, שימר מבנה פוליטי ארכאי לצד הישגיו הצבאיים והכלכליים האדירים. בראש המדינה עמד הקייזר, שהיה גם ראש הרשות המבצעת וגם בעל משרה בלתי-נבחרת שלא ניתן היה לסלקו מתפקידו ובמובן זה עמד מעל החוק
בגרמניה המאוחדת נצחונו של הצבא על האויב הצרפתי שנחשב עד אז לבלתי-מנוצח העצים את יוקרתו של המטה הכללי בפרט ושל הצבא הגרמני בכלל. הניצחון נתפש לא רק כהישג צבאי אלא גם כצעד המכריע בדרכה של של האומה הגרמנית להתאחד ולהפוך בעשורים הבאים למעצמה הכלכלית והצבאית החזקה באירופה. אך הרייך השני, כפי שהוא כונה, שימר מבנה פוליטי ארכאי לצד הישגיו הצבאיים והכלכליים האדירים. בראש המדינה עמד הקייזר, שהיה גם ראש הרשות המבצעת וגם בעל משרה בלתי-נבחרת שלא ניתן היה לסלקו מתפקידו ובמובן זה עמד מעל החוק. כמו נשיא ארה״ב, הקייזר היה מפקדם העליון של הכוחות המזויינים, וגם הוא היה תלוי ב׳כוח הכיס׳ של הרייכסטג (הפרלמנט) לשם אישור תקציב המדינה ובו כמובן גם מימון הצבא והצי. הצבא עצמו גויס מכל שורות העם, אך הקצונה באה בעיקר ממה שכונה ׳החוגים הרצויים׳ שעליהם נמנו בעיקר בני האצולה ונבחרי המעמד הבינוני, ששרתו בעיקר כקציני מילואים, בעוד שבני מעמד הפועלים, אלה שזוהו עם השמאל ויהודים, כמעט שלא זכו לכל ייצוג במועדון היוקרתי והאקסקלוסיבי של ׳קורפוס הקצונה׳. הואיל והצבא נחשב לאחד מעמודי התווך העיקריים של המשטר, ולגוף העיקרי שיוכל לדכא כל ניסיון לשינויים מבניים במדינה, להגדלת הייצוג העממי בשלטון, או למהפכה חברתית, נוצרו יחסי גומלין בין הקייזר והצבא שהפכו את הגנרלים לשחקנים פוליטיים רבי משקל לצד האצולה המסורתית הפרוסית, אילי התעשייה הכבדה ובעלי המשרות הבכירות בבירוקרטיה הממלכתית – רובם ככולם בני האצולה או מסונפים לאצולה בקשרי נישואין ותלות הדדית. בניגוד לצבא הצרפתי של הרפובליקה השלישית, הצבא האימפריאלי הגרמני נחשב גם למה שכונה ׳בית הספר של האומה׳, שבו למדו החיילים לא איך להיות אזרחים אלא דווקא איך להישמע לפקודות, לשמור על סדר חברתי, ולקבל את מרותם של אלה שניצבו מעליהם בהיררכיה החברתית. אם הצבא ובית הספר העממי הכפרי ברפובליקה השלישית היו אמורים להפוך ׳איכרים לצרפתים׳, הצבא ובית הספר העממי ברייך השני היו מצווים להפוך אזרחים לנתינים ממושמעים.[9]
להתפתחות הזו בגרמניה היו שתי תוצאות טרגיות. ראשית, החברה הגרמנית לא פיתחה מודעות אזרחית ודמוקרטית כפי שהתרחש במדינות מערביות אחרות. הואיל והרייכסטג נבלם במידה רבה בידי רשות מבצעת מונרכית שלא ניתן היה לשנות או לעקוף אותה, חלק גדל והולך של הפעילות הפוליטית התקיים בארגונים חוץ פרלמנטריים ואנטי-דמוקרטיים מן הימין או בחוגים מהפכניים משמאל, וחברי הרייכסטג לא למדו לקבל על עצמם אחריות פרלמנטרית ראויה. שנית, הואיל והקייזר יכול היה במידה רבה לפעול מחוץ למסגרת הפרלמנטרית והחוקית, הוא נטה במידה גוברת לעבר מדיניות הרפתקנית שקשה מאוד היה לשאר הרשויות לבקר או לבלום אותה. ומשום שצבאה המסיבי של גרמניה היה כפוף לו ישירות, יכול היה הקייזר לשלוח אותו למלחמה בלתי-אחראית באופן הקפריזי ביותר. דא עקא, הואיל וחיילי הצבא בכל זאת ייצגו את מרבית האוכלוסייה בעת גיוס מילואים ומלחמה כוללת, תחושת הלוחמים שהשלטון שלח אותם לשדות הקטל מבלי לתת את הדעת דיו על סיכויי ההצלחה והקורבן העצום שלו נדרשו, הביאה אותם בסופו של דבר להתקומם נגד השיטה כולה ולסרב להמשיך בלחימה. מכאן הדרך למהפכה חברתית רחבה, מצד אחד, ולנטיות פוליטיות קיצוניות ואלימות מצד שני, הייתה קצרה למדי. מעוד שמלחה״ע הראשונה דווקא איחדה את השורות ברפובליקה השלישית, ברייך השני היא הביאה בסופו של דבר להתמוטטות שלטון הקייזר ולהקמת רפובליקת ויימאר, ובה בעת זרעה את זרעי כישלונה של הדמוקרטיה הגרמנית הראשונה.[10]
החברה הגרמנית לא פיתחה מודעות אזרחית ודמוקרטית כפי שהתרחש במדינות מערביות אחרות. הואיל והרייכסטג נבלם במידה רבה בידי רשות מבצעת מונרכית שלא ניתן היה לשנות או לעקוף אותה, חלק גדל והולך של הפעילות הפוליטית התקיים בארגונים חוץ פרלמנטריים ואנטי-דמוקרטיים מן הימין או בחוגים מהפכניים משמאל, וחברי הרייכסטג לא למדו לקבל על עצמם אחריות פרלמנטרית ראויה
רפובליקת ויימאר באה לעולם תחת הסיסמה שהפיצו הגנרלים המובסים של משטר הקייזר, לפיה הצבא לא נוצח בשדות התהילה אלא נדקר בגבו בידי בוגדים מבית, ובראשם השמאל והיהודים. אגדת הסכין בגב (Dolchstoßlegende) מלאה תפקיד נכבד במהלך חייה הקצרים של ויימאר, תחילה בחוגים המונרכיסטים, המיליטריסטיים, והאנטי-דמוקרטיים מימין, ולקראת קיצה של הרפובליקה ובימי משטרו של היטלר בקרב ציבור רחב של גרמנים מכל שורות העם. צבאה של ויימאר, שצומצם בהתאם להסכמי ורסאי למאה אלף חיילים וארבעת אלפים קצינים בשירות קבע בלבד – כולם מן ׳החוגים הרצויים׳ ביותר – האמין באגדה זו באמונה שלמה, והפיץ אותה למגויסיו החדשים משהחל גיוס כללי תחת משטרו של היטלר ב-1935. למרות שויימאר הייתה משטר דמוקרטי לחלוטין, תפקידו של הצבא בה לא השתנה והוא המשיך לקיים עמדה פוליטית רבת משקל לאורך כל חמש עשרה שנות קיומה של הרפובליקה ובמיוחד בעתות משבר. אלא שהפעם לא נשמרה עוד אותה מערכת יחסים נוחה בין הצבא והרשות המבצעת. הואיל והקייזר נעלם, החל הצבא להשפיע מאחורי הקלעים על מינויים של ראשי ממשלות ונשיאים. הצבא גילה מהר מאוד שהפיכות חצר צבאיות פסו מן העולם. הניסיון לתפוס את השלטון ב-1920 הסתיים מהר מאוד משפועלי ברלין הכריזו על שביתה כללית והקפיאו את חיי הבירה. מעבר לחסרונו של שלטון מלוכני הניצב על כידוני הצבא, הגנרלים האנטי-דמוקרטים גם חסרו את הלגיונות האזרחיים שעליהם הם יוכלו להינשא לשלטון. כל עוד נותר הצבא גוף מקצועי ללא מחזורי מגויסים הוא גם לא יכול היה למלא את התפקיד החביב עליו כ׳בית הספר של האומה׳.[11]
כל זה השתנה עם נפילת הבורסה ב-1929 והמשבר הכלכלי שבא בעקבותיה. עם התפוררות המפלגות הליברליות שתמכו בקיומה של הרפובליקה, עלה כוחה של התנועה הנאצית בשורה של מערכות בחירות, ולצידה התחזקה מאוד גם המפלגה הקומוניסטית. ב-1932 מרבית חברי הרייכסטג נמנו על מפלגות שהתנגדו להמשך הדמוקרטיה בגרמניה, אם מימין ואם משמאל. חלום הבלהות של האליטה הצבאית והמלוכנית היה שהמשבר השלטוני יביא למהפכה קומוניסטית. לעומת זאת, הרטוריקה הפוליטית של היטלר, ששילבה לאומנות תקיפה ופופוליזם צרוף, כמו גם טינה עזה לקומוניסטים וליהודים, משכה הרבה יותר את ליבם של הגנרלים, גם אם סגננו הגס ומוצאו הפלבאי של הפיהרר העתידי לא נשאו חן בעיניהם במיוחד. בסופו של דבר, היטלר ומפלגתו נראו כפתרון אידאלי לדילמה של הצבא. מצד אחד, לראשונה הצליח מנהיג פוליטי לאומני למשוך לשורותיו מיליונים רבים של גרמנים, כשליש מן האלקטורט ויותר מכל מפלגה אחרת. מצד שני, דומה היה שברגע שיגיע לכס הקנצלר, יהפוך היטלר עקב חוסר תחכומו וניסיונו הפוליטי למכשיר קל לתמרון בידי האליטה הצבאית והכלכלית של הרפובליקה שתחזיק בעמדות הכוח האמתיות במדינה.[12]
ללא תמיכתו של הצבא, היטלר לא היה מגיע לשלטון. אך משהפך לקנצלר, הוא לא מילא את ציפיותיהם של הגנרלים וריכז את סמכויות השלטון במהירות בידיו. הצעדים המשמעותיים ביותר שבהם נקט לגבי הצבא היו מצד אחד חיסול האס-אה (פלוגות הסער – Sturmabteilung) ומצד שני חידוש הגיוס הכללי (תוך הפרת אמנת ורסאי) ודרישה לשבועת האמונים ישירה ואישית של הצבא על כל מגויסיו לפיהרר החדש. פלוגות הסער של האס-אה שמנו עם עליית היטלר לשלטון מיליוני פעילים נתפשו בעיני הצבא הסדיר כאיום על מונופול הכוח שלו. עבור היטלר האס-אה כבר מילא את תפקידו במהלך המאבק על השלטון ואילו עתה הגיע הזמן להתכונן למלחמה שבה ניתן היה לסמוך רק על צבא מסודר ולא על חבורות של פורעי חוק אלימים. אך היטלר גם חשש מכוחו של הצבא והאלמנטים השמרניים והמלוכניים בתוכו שעשויים היו לאיים על ריכוז הכוח בידיו, ועל כן התעקש על שבועת אמונים אישית. בתמורה העניק לצבא את מה שרצה, היינו חידוש הגיוס הכללי והזרמת מיליוני מגויסים לשורותיו. במהלך שנות השלושים הלך הצבא וגדל: הקצינים הוותיקים חשו חוב עמוק להיטלר על שהפך את גרמניה שוב למעצמה צבאית ועל קידום מהיר בדרגות, ואילו הקצינים הצעירים והחיילים הרגילים הגיעו לשורות הצבא כבר לאחר תהליך של סוציאליזציה במוסדות חינוך שעברו נאציפיקציה מהירה ובתנועת הנוער ההיטלראית שהעניקה להם את ערכי המשטר החדש ונאמנות נטולת סייג לפיהרר.[13]
במהלך שנות השלושים הפך הווהרמאכט החדש לאחד מעמודי התווך של הרייך השלישי, לצד המפלגה הנאצית. שני ארגונים מסיביים אלה התמודדו זה עם זה על יכולת ההשפעה שלהם על היטלר, והוא מצידו העצים את כוחו הודות להתמודדות הזו, שבה תמיד זכו אלה שתבעו מדיניות קיצונית יותר, בין אם במדיניות חוץ או פנים, וכמובן כלפי אויביו האמיתיים והמדומים של הרייך, ובהם הקומוניסטים והיהודים. אך הואיל והמפלגה הנאצית הלכה ונחלשה – גם בגלל שחיתות וריקבון פנימיים, וגם בגלל שכבר לא היה תפקיד של ממש במשטר החדש – מילא את החלל שנוצר גוף חדש, שבעיני היטלר שימש לאזן את כוחו הגדל של הווהרמאכט. האס-אס (יחידת הביטחון, Schutzstaffel), שבראשית דרכו שימש לשמירה על מנהיג המפלגה ולאחר מכן על הפיהרר של הרייך, ושעלה לגדולה כאשר חיסל את מנהיגות האס-אה ב׳ליל הסכינים הארוכות׳ ב-1934, הפך לקראת סוף שנות השלושים למתחרה העיקרי של הצבא על טובתו של היטלר ולבעל עוצמה גוברת והולכת כמרכז מערכת מחנות הריכוז במדינה ובעל יחידות צבאיות מצוידות היטב. היינריך הימלר, שעמד בראש האס-אס, היה בה בעת גם ראש המשטרה ושאר שירותי הביטחון בגרמניה, שעברו תהליך של ריכוז רשויות והעניקו לו כוח אדיר תחת חסותו של היטלר. במהלך מלחה״ע השנייה המשיך האס-אס להעצים את כוחו, הן בתוקף שליטתו ברשת גדלה והולכת של מחנות ריכוז והשמדה, הן בגלל שכוחו הצבאי עלה מגדודים בודדים לעשרות דיביזיות מצוידות במיטב כלי הנשק והשריון של הרייך, והן משום שכוחו הכלכלי הפך לגורם מרכזי בניהול כלכלת המלחמה של גרמניה. הצבא, שנשבע אמונים להיטלר, נהנה מגידול מסיבי בעוצמתו הצבאית, וחגג שורה של ניצחונות צבאיים בשנותיה הראשונות של המלחמה ועקב כך גם זכה ליוקרה ציבורית נרחבת ולטובתו של הפיהרר; אך במהלך הזמן גילו הגנרלים שבדיוק בגלל עמדת הכוח שאליה הגיעו בזכות המשחק הפוליטי הבוטה שלהם למול הדיקטטורה ההיטלראית, יכול היה היטלר באותה מידה גם לצמצם את כוחם ולפטר ולהעניש כל אחד מהם, בכיר ככל שיהיה, כרצונו, בין אם בגלל שנכשל במשימה צבאית זו או אחרת או משום שנראה כאיום על הפיהרר.
במהלך שנות השלושים הפך הווהרמאכט החדש לאחד מעמודי התווך של הרייך השלישי, לצד המפלגה הנאצית. שני ארגונים מסיביים אלה התמודדו זה עם זה על יכולת ההשפעה שלהם על היטלר, והוא מצידו העצים את כוחו הודות להתמודדות הזו, שבה תמיד זכו אלה שתבעו מדיניות קיצונית יותר, בין אם במדיניות חוץ או פנים, וכמובן כלפי אויביו האמיתיים והמדומים של הרייך, ובהם הקומוניסטים והיהודים. אך הואיל והמפלגה הנאצית הלכה ונחלשה – גם בגלל שחיתות וריקבון פנימיים, וגם בגלל שכבר לא היה תפקיד של ממש במשטר החדש – מילא את החלל שנוצר גוף חדש, שבעיני היטלר שימש לאזן את כוחו הגדל של הווהרמאכט: האס-אס
בשורות הצבא תהליך הנאציפיקציה שבו תמכו הגנרלים בתחילת דרכו של המשטר על מנת לחזק את מעמדו של הצבא ברייך העמיק בהדרגה את מחויבותם של החיילים והקצינים הצעירים להיטלר ובאופן זה גם והרחיק אותם מערכי הצבא המסורתיים. הצבא המשיך להפיץ עלוני תעמולה נאציים בקרב חייליו במהלך המלחמה, העתיק מן הצבא האדום את מוסד הפוליטרוק על מנת להעלות את מורל החיילים בחזית, והוציא פקודות קרב שבהן שולבו הוראות גזעניות ובלתי-חוקיות בעליל לגבי היחס לשבויי מלחמה, פעילים פוליטיים ויהודים, שהפכו את הצבא לשותף פעיל ורב משקל בפשעי המשטר. כך למשל אחראי הווהרמאכט למותם של למעלה משלושה מיליון שבויי מלחמה סובייטים (כששים אחוזי מכלל השבויים) כתוצאה מהוצאות להורג, הרעבה, חשיפה לקור ללא מחסה, ותשישות; למסירתם של אלפי שבויי מלחמה ממוצא יהודי ליחידות הרצח של המשטר; לפעולות עונשין קולקטיביות בשטחי בריה״מ הכבושים נגד אוכלוסייה אזרחית שתרמו רבות לסך כל הקורבנות האזרחיים שעמד של למעלה מעשרים מיליון; ולנזקים כלכליים חסרי תקדים שמהם לא התאוששו רוסיה הסובייטית ומזרח אירופה במשך שנים רבות. הברוטליזציה של חיילי הווהרמאכט נבעה אם כן במידה רבה מהחלטתם של ראשי הצבא לשתף פעולה עם משטר דורסני ואכזר בתקווה לשמר ואף לחזק אצת כוחם. בסופו של דבר גם ראשי הצבא עצמם שילמו על כך מחיר יקר. במרד נגד היטלר ביולי 1944 השתתפו מספר קצינים בכירים שבתחילת הדרך נמנו על משתפי הפעולה הנלהבים ביותר אך התפכחו מאשליותיהם ולו רק בגלל שהבינו שגרמניה עומדת לקראת תבוסה ניצחת בראשותו של היטלר. הפוטש נגד הפיהרר נכשל, ואלפי קצינים ובני משפחותיהם הוצאו להורג או נכלאו בבתי כלא ומחנות ריכוז.[14]
קיצו של הרייך השלישי גם סימן את סוף המסורת הארוכה של מעורבות הצבא הגרמני בפוליטיקה. כשהוקם הבונדסווהר באמצע שנות החמישים הוא התבסס על עקרונות שונים לחלוטים של צבא אזרחים ולא של צבא כשחקן מרכזי בזירה הפוליטית. המעבר הזה לא היה קל ולו רק משום שרבים מקציני הבונדסווהר שירתו בעבר בווהרמאכט. אך העיקרון של נאמנות לחוקה הדמוקרטית של הרפובליקה הפדרלית נשמר. כפי שגרמניה הוכיחה, במדינה מודרנית, מעורבותו של צבא בפוליטיקה בדרך כלל מביאה לאסון ובסופו של דבר גם מחלישה את מוסד הצבא עצמו. צבאות אירופה, כמו במקרה של גרמניה וצרפת, נאלצו גם להתאים את עצמם למציאות חדשה בעשורים האחרונים, משהתברר שאין עוד צורך בגיוס המוני של מרבית האוכלוסייה והתגברה הנטייה להקים צבעות קטנים ומקצועיים יותר של חיילים בתשלום (אף שאיש אינו מעוניין לקרוא להם שכירי חרב). אם הרפובליקה הפדרלית החליטה שהבונדסווהר יחנך את חייליו לאזרחות טובה, בצרפת של שנות החמישים ניסו הגנרלים להתערב במדיניותה של הרפובליקה הרביעית במהלך המלחמה באלג׳יריה. צרפת הובסה בידי גרמניה ב-1940 במידה רבה משום שהעם הצרפתי ומנהיגיו הפוליטיים, כמו גם רבים ממפקדי הצבא וחייליו, לא רצו לחוות עוד מלחמה הרסנית כמו זו שגדעה דור שלם של צעירים צרפתים ב 1914-18. רבים ממנהיגיה של וישי, מן המרשל פיליפ פטן ומטה, היו קציני צבא, משטרה ושאר אנשי ממשל שמרנים ואנטי-דמוקרטיים ששמרו על עמדות כוח גם לאחר המלחמה. אלא שהאבדות הכבדות בהודו-סין ובאלג׳יריה בקרב יחידות הקבע הביאו לגיוס כללי של אזרחים צרפתים, וחיילים-אזרחים אלו, שלא רצו למות במלחמה שנראתה להם לא צודקת ומיותרת, ומשפחותיהם של אותם חיילים שהבינו עתה את משמעות המלחמה ומחירה, התקוממו נגד המשך הקולוניאליזם והמיליטריזם הצרפתי והם שהביאו בסופו של דבר ליציאתה של צרפת מצפון אפריקה. בה בעת, הנשיא והגנרל שארל דה גול, שבמהלך מלחה״ע השנייה הקים ממשלה גולה אנטי-פשיסטית בלונדון, הפעיל את מרותו על צמרת הצבא הלאומנית והחזיר את חייליו לעמדה של מכשיר בידי משטר דמוקרטי שאינו משמש כשחקן פוליטי.[15]
ב-1951 החליט הנשיא טרומן לפטר את אחד הגנרלים המפורסמים ביותר בארה״ב, דאגלס מקארתור, על שניהל מדיניות עצמאית סביב מלחמת קוריאה. כפי שאמר טרומן בראיון בתחילת שנות השישים: "אני פיטרתי אותו בגלל שהוא לא היה מוכן לכבד את סמכותו של הנשיא. אני לא פיטרתי אותו בגלל שהוא היה בן-זונה מטומטם, אף שזה מה שהוא היה, אבל זה לא בניגוד לחוק לגנרלים. אם זה היה המצב, בין מחצית ושני-שליש מהם היו בכלא"
גם בארה״ב, מה שהביא בסופו של דבר ליציאתה מווייטנאם היה הצורך לגייס עשרות ומאות אלפי צעירים אמריקאים להילחם במלחמה עקובה מדם ורצופת מעשי זוועה ופשעי מלחמה נגד אוכלוסייה אזרחית בחבל ארץ שמרבית האמריקאים לא ידעו כלל על קיומו עד אז. המרי האזרחי בארה״ב, אם כן, ניצת בגלל ההחלטה על גיוס כללי. ומעורבותם של גורמים לאומנים ומיליטריסטיים בצמרת הצבא ושאר שירותי הביטחון האמריקאים במלחמה חסרת תכלית שלא ניתן היה לנצח בה הביאה לאכיפת המרות הפוליטית על הצבא גם בידי רשויות הממשל. כבר ב-1951 החליט הנשיא טרומן לפטר את אחד הגנרלים המפורסמים ביותר בארה״ב, דאגלס מקארתור, על שניהל מדיניות עצמאית סביב מלחמת קוריאה. כפי שאמר טרומן בראיון בתחילת שנות השישים,
אני פיטרתי אותו בגלל שהוא לא היה מוכן לכבד את סמכותו של הנשיא. אני לא פיטרתי אותו בגלל שהוא היה בן-זונה מטומטם, אף שזה מה שהוא היה, אבל זה לא בניגוד לחוק לגנרלים. אם זה היה המצב, בין מחצית ושני-שליש מהם היו בכלא.[16]
מאז משבר וייטנאם, הצבא האמריקאי, כפי הראה לאחרונה הגנרל מילי, מקפיד הקפדה יתרה על ריחוק מפוליטיקה. אין זה דבר קל כמובן כאשר בראש המדינה ניצב אדם כמו טראמפ, שמוכן לשבור את כל הכלים ולהפר את כל המסורות והקונבנציות על מנת לשמור על כוחו.[17] הסכנה, כפי שלמדנו מן הצבא הגרמני, היא כפולה. מעורבות ישירה של צבא בפוליטיקה נותנת לכל מנהיג חסר מעצורים מכשיר רב עוצמה לממש את מדיניותו ועלולה בסופו של דבר להסב נזק בל ישוער למתנגדיו האמיתיים והמדומים, לצבא עצמו, ובסופו של דבר למדינה כולה. בה בעת, הפיכת הצבא למכשיר פוליטי פותחת אותו גם לאינדוקטרינציה ופנאטיזציה (ביטוי נפוץ בווהרמאכט ככל שהובס בשדה הקרב), לפשעי מלחמה, פשעים נגד האנושות, טיהורים אתניים ומעורבות ברצח עם, וכמובן לברוטליזציה של דור שלם של אנשים צעירים ואידאליסטיים שנוצלו לרעה בידי מנהיגים מושחתים ומפקדי צבא תאבי כוח ושררה.
אלה גם דברים שראוי לקורא הישראלי לשים לב אליהם. צה״ל הוקם כצבא העם, ולאורך שנות קיומו ייצג פחות או יותר את מגוון האוכלוסייה בארץ. במידה מסוימת כמו בארה״ב – למרות שהצבא האמריקאי הוא צבא מתנדבים (במילים אחרות, שכירי חרב) – צה״ל הוא המוסד האהוב והמכובד ביותר במדינת ישראל, כפי שהצבא האמריקאי הוא המוסד האהוב והמכובד ביותר בארה״ב (ולו רק משום שקיימת בו האינטגרציה המוצלחת ביותר של מיעוטים ומהגרים מכל מוסד אחר מאמריקה). מצד שני, לקציניו הבכירים של צה״ל יש מעמד ציבורי מכובד, ונטייה לעבור את המתרס למלא תפקידים פוליטיים מהרגע שבו הם פושטים את מדיהם. יתר על כן, נטיותיהם הפוליטיות של קציני בכירים בצה״ל, במדינה שסועה פוליטית, מבצבצות מתחת למדיהם הרבה קודם לרגע שבו הם מסירים אותם, קל וחומר כשמדובר בקצינים עם מחויבויות שאינן מתאימות למסגרות פוליטיות אזרחיות ודמוקרטיות, אלא נוטות לכיוונים דתיים-משיחיים.
מעורבותם רבת השנים של מגויסי צה״ל הצעירים, חוגרים וקצינים, לא בלחימה באויב חיצוני או באימונים לקרב, אלא בהשלטת משטר כיבוש על אוכלוסייה אזרחית ופעולות שיטור שאינן אמורות להיות תפקידו של צבא קונבנציונלי, גורמת להפנמה של השקפת עולם, מודעת ושאינה מודעת, שיש בה יותר מנופך של שנאת הזר והשונה ושמעודדת אלימות נונשלנטית בסביבה שבה כל אזרח, גבר או אישה, ילד או זקן, נראים גם כאיום וגם כמטרה להפגנת כוח ללא סייג ולעיתים להפרת זכויות אנוש בסיסיות והתעללות מיותרת, משפילה ואכזרית
בה בעת, מעורבותם רבת השנים של מגויסי צה״ל הצעירים, חוגרים וקצינים, לא בלחימה באויב חיצוני או באימונים לקרב, אלא בהשלטת משטר כיבוש על אוכלוסייה אזרחית ופעולות שיטור שאינן אמורות להיות תפקידו של צבא קונבנציונלי, גורמת להפנמה של השקפת עולם, מודעת ושאינה מודעת, שיש בה יותר מנופך של שנאת הזר והשונה ושמעודדת אלימות נונשלנטית בסביבה שבה כל אזרח, גבר או אישה, ילד או זקן, נראים גם כאיום וגם כמטרה להפגנת כוח ללא סייג ולעיתים להפרת זכויות אנוש בסיסיות והתעללות מיותרת, משפילה ואכזרית. צה״ל, אם כן, מהלך כבר שנים רבות על החוט הדק שבין זהותו כארגון לאומי אפוליטי הסר למרות הממשלה הנבחרת, וצבא המובל בידי גנרלים פוליטיים שחייליו למדו לנהוג בעם אחר כנטול זכויות וכשק חבטות. כפי שהראו הפעולות האחרונות בלבנון ובעזה, אין זה מצב שמוביל בהכרח להפעלת אלימות מידתית או לביצועים צבאיים טובים בשדה הקרב. בעזה ראינו שוב ושוב הפעלת כוח חסרת פרופורציות נגד אוכלוסייה אזרחית, ובלבנון ראינו ביצועים צבאיים נגד לוחמי גרילה שלא התאימו לתדמית העצמית של צה״ל כצבא הטוב (או המוסרי) ביותר בעולם, או למצער, במזה״ת. דברים אלא קשורים זה בזה. הצבא הגרמני בבריה״מ, הצבא הצרפתי באלג׳יריה, והצבא האמריקאי בווייטנאם, נכשלו צבאית והיו מעורבים בהפרות רבות של חוקי המלחמה ופשעים אחרים. הגנרלים של אותם צבאות שאפו לכוח פוליטי ובעקבות זאת הובילו את גייסותיהם לשורה של מפלות. חייליהם שקעו עמוק יותר ויותר במדמנה של אלימות חסרת סייג ושפיכות דמים שהותירו צלקות עמוקות על האומות שלמענן הקריבו את עצמם. במילים אחרות, עדיין לא מאוחר ללמוד מההיסטוריה, גם מזו של אחרים.
