תומס קוהנה / אוניברסיטת קלארק, ארה"ב
גבריות פרוטאנית, גבריות הגמונית: אכזריות ונשיות בקרב חייליו של היטלר
תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן
פורסם לראשונה בכתב העת Central European History של אוניברסיטת קיימברידג', גליון 51: גבריות והרייך השלישי, ספטמבר 2018
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה
עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של 'להיות גבר'? המאמר טוען שגברים גרמנים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו: כך, חייל גרמני קשוח אימץ תפקידים נשיים - בלי לערער את גבריותו.
גבריות הגמונית בגרמניה הנאצית, בדומה לחברות מיליטריסטיות רבות ברחבי העולם, פירושה קשיחות פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, בגילומו של החייל, היה חזק ואגרסיבי, ובשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא לא היסס להקריב את חייו ואיבריו למען המולדת, או להכפיף את האינדיבידואליות שלו לפקודות שמולאו במסגרת קבוצה קונפורמיסטית של חברים לנשק.
בעוד שחוקרים רבים כבר הדגישו את המאפיינים של תכונות אלה ושל גבריות הגמונית, מאמר זה טוען כי פעולת החיילות סיפקה לגברים זהות גברית שהוגדרה לא באמצעות דחייה, אלא באמצעות שילוב - תהליך המקודד לעיתים קרובות כבעל אופי נשי.
בפרקטיקה החברתית של אינטראקציה גברית היה צורך בגיוון ובגמישות, מה שאיפשר ביטוי של צורות התנהגות הנתפסות כנשיות, כמו חיבה, רוך, אמפתיה, אכפתיות, וסובלנות כלפי התמוטטות רגשית וכלפי רגעים של ביטוי חולשה. בזכות אופיה המכיל, גבריות "פרוטאנית" כזאת איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.
וולטר האוק (Walter Hauck), איש ה-SS ומנהיג הסער הבכיר (אובר-שטורמפיהרר; Obersturmführer) אשר כונה "וולטר צמא הדם" (bloody Walter), גילם את האידיאל הנאצי של קשיחות גברית. האוק, שנולד ב-1918, החל את הקריירה במשטרה הגרמנית, הצטרף ל-SS ושירת כמפקד פלוגה בחטיבת הוואפן SS ה-12 "נוער היטלר" במהלך המחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה. הוא נהנה ממוניטין של חייל חסר עכבות, יש שיאמרו חסר רחמים, מודל של "סוס מלחמה" ו"חייל פוליטי", לוחם נאצי מסור שהתרומם מעל כל סנטימנט או תחושת מוסר המאפשרת חמלה לחלשים. לאחר המלחמה נגזר עליו עונש מוות לאחר שהורשע בטבח שהתרחש בעיירה הצרפתית אסק (Ascq) בחבל נורמנדי באפריל 1944, שאותו יזם כנקמה על מתקפה פרטיזנית. באביב לאחר מכן, במאי 1945, הוא יזם רצח של 26 אזרחים בכפר הצ'כי לסקוביץ' (Leskovice). עם זאת, הוא נפצע קשות - והתאושש - ממתקפה על הטנק שלו שכמעט שרפה אותו למוות, והשחיתה את פניו עם עיוותים שנראו גם חמישים שנה לאחר מכן, כאשר ראיינתי אותו (האוק זכה לחנינה ב-1957).[3]
השיחה שלנו התקיימה באווירה נינוחה בבית מעמד הביניים של האוק בשטוטגרט. אשתו הגישה קפה ועוגה. שיחה קצרה על ילדינו עזרה להכניס תחושת רוגע למפגש הזה, בין קצין אס אס ותיק וגאה ובין היסטוריון צעיר שלא הסתיר את ריחוקו שלו ושל הוריו מהאידיאולוגיה הנאצית ומהמיליטריזם הנאצי. השילוב בין שיתוף בסיפורי מלחמה עם מפגש חברתי על קפה ועוגה העניק לראיון נופך חמים, והוביל ישירות לנושא שעמד עבורי במוקד העניין: עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של להיות גבר?
במהלך השיחה, האוק הציג בפניי שתי תמונות. באחת נראה האוק במדי חייל, בתנוחה גברית טיפוסית. הכיתוב על התמונה מקדיש אותה לקולגה קצין SS, ב"חברות נאמנה".
גם התמונה השנייה מציגה את האוק במדי חייל, אולם הפעם כאב לתינוק בעגלה, ובתפקיד נשי לגמרי:
הוא דוחף עגלת תינוק, מחווה טעונה סמליות, שבאותה עת נחשבה הפרה בוטה של קוד הגבריות המקובל (ולא בהכרח נאצי):
גברים שדחפו עגלות תינוקות ספגו לעג או מבט קודר, ופלוגות הסער הנאציות (SA) אסרו באופן רשמי פעילות אנטי גברית כזאת.[4]
התמונה הזאת צולמה במפגש פרטי, אבל היא חלק מאוסף ש"וולטר צמא הדם" הציג לחבריו ב-SS. אף שהבסיס לביטחון הגברי העצמי של האוק היה קשיחותו ומסירותו כחייל, הגאווה על היותו אב משפחתי הזינה זאת גם כן. הנקודה כאן היא שקוד הגבריות בגרמניה הנאצית לא היה חד משמעי כפי שהוא עשוי להיתפס בעיני מתבוננים מודרנים. בניגוד חד לאיסור של ה-SA, כתב העת Das Schwarze Korps (החיל השחור) ייעץ לקוראיו כי אין זאת פעולה "לא גברית" לדאוג לילדיו בציבור. גבר "אינו מאבד בכך ולו מעט מגבריותו, אלא מוכיח שאהבתו לאשתו וילדיו אינו רק מס שפתיים".[5]
היתה זאת חלק ממדיניות משפחה הומופובית של היינריך הימלר, שנבעה כמובן מהפחד האובססיבי שלו מהומוסקסואליות, והגדרתו של ה-SS כסמל "ארי" אקסקלוסיבי שכלל נשים ולא נרתע מהעצמתן, ולו באופן סמלי.[6] אולם העובדה שעצה זאת נראתה נחוצה, ומעבר לכך, הטון הפסקני שלה, יכולה להצביע על כך שאפילו אנשי SS לא היו בטוחים מה בדיוק המשמעות של "גבריות", וכיצד יש להתנהג כדי להיחשב גבר.
קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".
למידת הגבריות
חוסר הוודאות בנוגע למה זה אומר להיות גבר, והדרכים שבהן גברים גרמניים התמודדו עם הסוגיה בשנות הרייך השלישי, הם נושאי מאמר זה. המאמר מתמקד בחיילים ובוחן גברים שונים ואת התגובות השונות שלהם לאתגרים שנבעו מהעמימות סביב גבריות. המאמר טוען שגברים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות, כולל אלה שהמדינה הנאצית השחירה, דיכאה או נידתה, דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. מנעד רחב של גברים עיצבו את זהותם בהתאם, ברמות שונות ובדרכים שונות, תלוי בסוג האישיות שלהם וברקע התרבותי בו צמחו. באופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו. חייל קשוח, גבר אמיתי, אטען כאן, אימץ תפקידים נשיים בלי לערער את גבריותו. וולטר האוק יכול היה להפגין חיבה שעשויה להיתפס בלתי גברית, גם בציבור ובקרב גברים, כמו גם בפני נשים, בדיוק משום שהגבריות שלו לא הוטלה בספק. קוד הגבריות לפיכך היה הרבה יותר גמיש, יותר אינטגרטיבי, ויותר מכיל מכפי שחוקרים של הרייך השלישי, של תרבות צבאית ושל סוגי גבריות הכירו עד כה.[7]
חוקרי מגדר דוחים מושגים מקובלים של גבריות כביולוגיה טבועה שאינה משתנה בכל התרבויות האנושיות, ומדגישים במקום זה את הנזילות החברתית וההיסטורית ואת תהליכי השינוי בתפיסת הגבריות בחברות שונות.[8] למרות זאת, הם טוענים - לרוב תחת השפעה של תיאוריות פרוידיאניות לגבי בנים קטנים המדכאים את הזדהותם עם אימם בשל כפיה חברתית - שגבריות מוגדרת בחברה המודרנית באמצעות "דחיית הנשיות".
כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[9] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות.[10]
קימל טוען, עם זאת, כי גברים צעירים סובלים מ"טרור שהם יחשפו כהונאה" שהם הצליחו להיפטר רק כלפי חוץ מתכונות אימם". הקידוד הנשי של הומוסקסואליות ותשוקות הומוארוטיות יוצרים איום נוסף, הקשור לכך. את התשוקות האלה יש לדכא, וגבריות פירושה דחייה של "ההומוסקסואל שבפנים". קימל טוען כי באופן פרדוקסלי, הומוסוציאליות גברית, קרי קשרים בין גברים, שהושרשו על ידי הומופוביה, היא "הפחד שגברים אחרים יסירו מעלינו את המסיכה, ויחשפו בפני העולם שאנחנו לא מיישרים קו, שאנחנו לא גברים אמיתיים. גבריות שאינה בטוחה הינה "קלושה ושברירית".[11]
הפעולות של רשת אי הודאות הגברית, הומופוביה ופטריארכיה נותחו באופן נרחב על ידי חוקרים בדיסציפלינות שונות - בעיקר על ידי חוקר הספרות הגרמני קלאוס תוולייט (Klaus Theweleit) במחקרו על "פנטזיות גבריות" - כפי שהן מופיעות בכתבים אוטוביוגרפים מיזוגנים ומיליטריסטים של חיילים במיליציות הפרייקור (Freikorps) לאחר מלחמת העולם הראשונה. לשיטתו של תוולייט, גברים בפרייקור הקצינו נורמות מערביות וגרמניות מקובלות בנוגע לשליטה עצמית של גברים, כמו גם לגבי גבריות "קשה", קשוחה, קרה, למלחמה תמידית נגד נשים ונשיות - ביחוד כלפי רצונות שנתפסים כנשיים בקרב גברים, כמו רוך וחמלה.
הגברים שבחן תוולייט היו צריכים להיאבק ב"חומרים היברדייים בגוף" ובכל התנאים הרגשיים, הדו משמעיים, הנשיים לכאורה, כמו הדביקות של נשיקות והחום שממיס גבולות פיזיים.[12]
עם זאת, מחקר מגוון ונרחב, לא רק על גרמניה הנאצית, הראה כי יחסים בין גברים לנשים, בין מושגי גבריות ונשיות, בין גברים שונים ובין נשים שונות, הם מורכבים ומסובכים יותר מכפי שמודלים בינאריים מציעים - וכי הראיות המחקריות של תוולייט מאפשרות פרשנויות מגוונות.[13]
לא כל הגברים מסוגלים לרכוש גבריות "קשה", ורבים כלל לא שואפים להשיג אותה. במקום זאת הם דבקים בסוגי גבריות אלטרנטיבים שלרוב נשענים על גזע, מעמד, מקצוע, דת וזהות מינית, ומצטלבים איתם. חוקרי מגדר איתגרו רעיונות בינאריים פשוטים של מגדר, ומציעים לבחון סוגים מגוונים של גבריות ואת ההיררכיות המותנות באופן היסטורי במוסדות שונים, במדינות ובקהילות חברתיות.
גברים שונים, כמו לדוגמא גנרלים לעומת חיילים פשוטים, מתנדבי מלחמה לעומת מגויסים, חיילים לעומת אזרחים, אנשי צווארון כחול לעומת אנשי צווארון לבן, שחורים לעומת לבנים, יהודים לעומת נוצרים - עשויים לדבוק בנורמות גבריות שונות. עם זאת, הנורמות האלה פועלות במצב תמידי של תחרות למען אישור חברתי רב יותר ורכישת עוצמה. במילים אחרות, הם נאבקים על ההגמוניה.
"זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות"
התיאוריה של ר. וו. קונל (R. W. Connell) על גבריות הגמונית מאפשרת את קיומם ויריבותם של תפיסות גבריות שונות, תוך ניתוח הסדר ההיררכי שלהן בצורה גרמסקית. קונל טוענת כי הכפפת נשים לגברים מהווה הגמוניה גברית, אולם גבריות זאת מאפשרת גם מגוון של זהויות גבריות מגוונות אך מסודרות באופן היררכי. גבריות מוכפפת (subordinate masculinity), שמיוצגת באופן פרדיגמטי על ידי גברים הומוסקסואלים לאורך רוב המאה העשרים בחברות מערביות, מתריסה נגד ההגמוניה ההטרוסקסואלית ונחשבת לפיכך לא לגיטימית.
בכדי להשיג שותפות בחברה הפטריארכלית, ולו זוטרה, גברים צריכים לקצור את "הדיבידנד הפטריארכלי". סוגי גבריות מסוג זה מגולמים, למשל, על ידי גברים בחברה צבאית הנחשבים בלתי כשירים לשירות צבאי, או על ידי גברים מובטלים בחברה האזרחית. גברים בעלי גבריות מסובכת עדיין שולטים על נשים ומדורגים מעל גברים עם זהויות גבריות "לא לגיטימיות".[14]
בגרמניה הנאצית שלטה הגבריות הצבאית (soldierly masculinity) בראש הזהויות הגבריות בחברה הארית, אולם זהויות גבריות אחרות היו לגיטימיות גם כן, כפי שממחיש עמוד השער של כתב העת NS-Frauenwarte (ראו תמונה 3).
תמונה 3: שער כתב העת NS-Frauenwarte, גליון 5 במאי 1940
שלוש קטגוריות של גברים מיוצגות בתמונה. פועל צווארון כחול משמאל, איכר מימין, ולפניהם ניצב חייל, שולט בתמונה. כיתוב התמונה מכריז: "אנו נושאים ובונים את הרייך" // פועלים-איכרים-חיילים". נשים אינן מודרות. במקום זאת הן מופיעות ברקע: אם ותינוקה נראות בתמונה התלויה מאחורי הגברים.
הדימוי אינו מותיר, לפיכך, ספק לגבי היררכיות מגדריות: תחילה החייל, לאחר מכן גברים בתפקידים מקצועיים. נשים מופיעות רק באופן סמלי, אבל בכל זאת נכללות.[15]
חוקרים של רגשות גבריים, זהויות וחברותיות של גברים הצביעו על "מתחים וסתירות" של גבריות, כמו גם על הנזילות וההיברידיות שלה,[16] בבואם לעורר ויכוח עם תפיסתה הסוציולוגית של קונל או ברצונם להרחיבה - לעתים קרובות בהשראת התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית. חוקרים אלה הזהירו מפני הדגשת יתר של אופיה האנטי-נשי של הגבריות, והציעו במקום זאת שחוקרים "יחקרו את מקום הביטוי של רגשות 'לא גבריים' בידי גברים".[17]
שפת האינטימיות והפאתוס של רוך, דאגה, אמפתיה ואהבה בין גברים שמשתפים בעדויות וזכרונות של חיילים לשעבר משקפת את העמימות שבגבריות. באופן חלוצי, ספרה של ג'ואנה בורק (Joanna Bourke) משנת 1996 "Dismembering the Male: Men’s Bodies, Britain, and the Great War" (לפרק את הגבר: גופות גברים, בריטניה ומלחמת העולם הראשונה), עושה שימוש בכתבים הפרטיים של חיילים בריטים רגילים במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי לשפוך אור על הנזילות והעמימות של חוויית הגבריות, באמצעות התמקדות באינטרקציה של גברים במסגרות הומוסוציואליות כל-גבריות, כמו יחידות צבאיות או עמותות וטרנים. במקום לברוח מביות ונשיות, גברים עמלו כדי לארוג את האידיאלים האלה למבנים מורכבים ושבריריים של זהות גברית.[18]
אבל עד כמה הרחיקה הכללת הנשיות, מה שנחשב לנשי, ואיך כל זה קשור לגבריות? זאת עשויה להיות שברירית ופלואידית, אבל בה בעת, הוכח שהיא יציבה ועמידה במיוחד. כפי שתאורטיקן המגדר טוד רסר (Todd Reeser) מציין, קונספט כמו פלואידיות (fluidity) הוא בעל משמעות רק בצירוף עם ההפך, קרי "מושג יציב של מגדר שמתערער לאחר מכן בדרך כלשהי".[19]
תמונה 4: פסלו של יוזף תוראק Freiheitsdenkmal (מונומנט לחופש), מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943
Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 149.
גבריות "קשה"
תוולייט איבחן כמה מרכיבים מכריעים בסטנדרט הגברי בגרמניה הנאצית, אף שלעתים קרובות נמתחת ביקורת על הכללותיו הא-היסטוריות והמתודולוגיה האוורירית שלו.[20] על פי עיקרי הגזענות הנאצית, גברים חיילים ארים גילמו קשיחות אבסולוטית, ואילו גברים יהודים ייצגו את ההפך: גבריות חלשה ונשית.[21] עם זאת, הסמנטיות של הקשיחות הגברית הינה מורכבת, וכוללת שלושה מימדים: הביצועים הגופניים של הגברים, התנאים הרגשיים שלהם, וההתנהגות המוסרית שלהם. ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית.[22] התעמולה הנאצית והצבאית לא פסקה להלל את הגבריות העל-אנושית כתכונה ארית בלעדית. אפילו במוות בשדה הקרב, קלאו פלייר (Kleo Pleyer) טען ב-1943 כי חיילים גרמנים נהגו לעמוד אפילו ב"כאב לא אנושי", שמרו על קור רוחם ולא "נאנקו או התבכיינו" - בניגוד חריף ל"דרך הגסיסה המתייפחת" של "עמים אחרים".[23]
עם זאת, רק גברים מעטים עמדו בציפיות המופרזות האלה, והאליטה הנאצית והצבאית ידעה זאת. ה-SS התקשה אפילו למשוך מספיק מתנדבים שעמדו בסף המינימום של קריטריון הגובה שקבע היינריך הימלר - בין 1.72 ס"מ ל-1.78 ס"מ, תלוי ביוקרתה של היחידה).[24] המדים, יותר מכל דבר אחר, איפשרו לגברים בעלי מבנה גוף שונה להפגין דומיננטיות גברית ויזואלית ונטולת ספקות. החייל הזוטר גרהרד מודרסן (Gerhard Moderse), שגויס לשירות ב-1934 וספג השפלות מכל מיני סוגים במהלך הטירונות, כתב ביומנו למרות ההשפלות כי "כעת הוא גאה להיות חייל", שזוכה ליחס של כבוד מכולם, כולל מנשים, "כמו גנרל" הכול הודות למדים, שאיפשרו לו "ללכת זקוף, כמו עץ".[25]
תמונה 5: ציור של רודולף ליפוס, Kämpfer, מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943
Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 141
קשיחות רגשית פירושה החלטיות, אגרסיביות, תוקפנות, אכזריות, משמעת ושליטה באחרים: על נשים ועל גברים חלשים יותר, אבל גם שליטה של גבר בעצמו, על גופו, על דחפים ועל פחדים. קוד ה-SS אימץ תפיסה של סטואיות כ"קשיחות נגד עצמך" במצבים של לחץ פיזי, תשישות נפשית, וסכנה קטלנית.[26] שטח המבחן האולטימטיבי של קשיחות זאת היתה שדה הקרב, בו מצופה מגבר לגבור על הפחד שלו לאבד את חייו או מאיבריו, ולהמחיש שהוא הפנים את החוק הבסיסי של הגבריות הצבאית: מוות קודם לחוסר כבוד. באביב 1940, אחרי שעבר בהצלחה את תקופת ההכשרה כתותחן טנק, קרל פוקס בן ה-23 כתב לאביו שאין דבר שהוא היה רוצה יותר מאשר להישלח לחזית. הוא ידע ש"הנשים שלנו לא מבינות את המשאלה הזאת". הוא גם ידע ש"זה לא יכול לשנות דבר… נשים לא מבינות דבר בנוגע למאבק הנחוץ של גבר… גבר חייב להוכיח את עצמו בשדה הקרב" אם הוא לא היה רוצה להסתכן בלהיות מתויג כפחדן - הפחד הגדול ביותר של קרל: "לא הייתי יכול לחיות עם הבושה". קרל הוכיח עצמו בשדה הקרב עד שנהרג בחזית המזרחית בסתיו 1941.[27] לצד הפגנת כח פיזי והתגברות על הפחד מהרג, המרכיב השלישי של גבריות קשה היה פעולת ההרג האקטיבית, שזוהי הפרת החוק הבסיסי ביותר של המין האנושי - לא תרצח. עבור רוב החיילים הרגילים, במיוחד מגויסים חדשים, הרג בשדה הקרב נותר בגדר רצח, אפילו אם הפעולה הוכתבה והוחלטה על ידי דרג צבאי או אזרחי, או הוצדקה במסגרת שיח מתקדם על מלחמות מוצדקות ואזרחות טובה של חיילים.[28]
גבריות פרוטאנית איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.
עם זאת, כפי שהסביר ארנסט יונגר (Ernst Jünger), היכולת לנטרל רגשות אשמה ושאר מעצורים אזרחיים בנוגע להרג היא שהפכה את הגבר החייל למרכיב ששיכלל את הגבריות הצבאית הגרמנית. הוא הצליח להיפטר מנקיפות מצפון, מסנטימנט אזרחי של "אנושיות" ומהמוסריות של העולם בעורף, בבית, הנשלט על ידי נשים.[29] הרטוריקה הלוחמנית של יונגר, שהיתה בעלת השפעה רבה ברייך השלישי, עדיין פועלת בתוך הקטגוריות המסורתיות של מלחמה בין לוחמים, אולם הנאצים לקחו צעד מכריע נוסף בזלזול שלהם במסורת היהודית-נוצרית של חמלה אנושית ורחמים על החלשים כהתנהגויות לא גבריות. "החייל הפוליטי" של הנאצים הרים עצמו אפילו מעל רגשות אשם כלפי רצח של אזרחים.[30] קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".[31]
גבריות צבאית לא נועדה להיות מוצגת בצורה סוליפסיסטית. היא תלויה באינטראקציה חברתית, כלומר שהיא מוצגת בנוכחות ממשית או וירטואלית של גברים אחרים וזקוקה לאישור שלהם. בה בעת, גבריות צבאית קשורה לשיח מתוחכם על אזרחות, הכולל מחויבויות חברתיות, קהילתיות ולאומיות. אנשי ה-SS שניטרלו את רגשי האשמה שלהם על רצח אזרחים יהודים ולא יהודים, עשו זאת בשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft) והמסע שלה לשם טיהור גזעי, לפי האידיאולוגיה הנאצית. החייל-גבר שהקשיח את גופו והסתער בשדה הקרב עשה זאת יחד עם המדים שלו, ובמטרה להגן על המולדת. בניגוד לגרסאות אזרחיות של גבריות, שמגולמות על ידי המפרנס, או אב המשפחה, או איש העסקים המצליח, גבריות צבאית לא קיבלה ביטוי בזירה הפרטית, אלא החברתית - היבט שחוקרים מתעלמים ממנו בכך שהם סומכים על ייצוגים חזותיים אידיאליסטיים, לרוב לא טבעיים, של הגוף הגברי.[32] במובן זה, גרמניה הנאצית הקצינה את המסורת האירופית המקובלת של המאה ה-19, ששילבה גבריות אזרחית ושירות צבאי. האזרח-חייל עבד למען ועם חבריו האזרחים, למען הספירה הציבורית והמדינה, ולחם יחד עם חבריו לנשק, כשהקריב עצמו למען המדינה ובשמה.[33] כדי להפוך לגבר אמיתי, ילד צריך להיפטר מהזהות האינפנטילית, הפרטית, האגוצנטרית שלו לכאורה, שמושרשת בעולם המשפחה. השיח הצבאי והקדם צבאי, ששרר בגרמניה בין שתי מלחמות העולם וביחוד בגרמניה הנאצית, אימץ תפיסה של החלפת ה"עצמי הפרטי, האינדיבידואל" בעצמי קולקטיבי ששירת "קהילה גדולה וגבוהה יותר".[34] מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות. רק נערים ארים התקבלו להתפתח לחברים מן המניין ב-Volksgemeinschaft ובמגוון רחב של ארגונים קדם צבאיים, ובהם ההיטלריוגנד ושירות העבודה הלאומי, שכוונו להבטיח שאף נער לא ינשור מבית הספר לגבריות.[35]
המונח העכשווי ששימש להתייחסות למהות החברתית של גבריות צבאית היה Kameradschaft (רעות לנשק) - התמצית של חברה "כל גברית".[36] מונח זה שוכן בסמיכות למושג החברות.[37]
חייל יכול היה לבחור בחבריו בהתאם לסימפטיה שלו כלפיהם; זה היה תלוי באינדיבידואל אם לפתוח ולסיים חברות. משום שחברות התאימה עצמה לאינדיבידואל והיתה ספוגה ב"רגשות אינדיבידואלים", כפי שהוסבר בעיתון הוטרנים Kyffhäuser ב-1932, זה היה מצב לא אמין, לא יציב ולא ברור. חברות שידרה נשיות. חברות לנשק, לעומת זאת, שידרה גבריות.[38] האחרון, כך נטען, שירת מטרה גדולה יותר - הקהילה, "אנחנו", והוא הוטבע בכפייה, כגורל, באיום המוות, כמו גם בצורך להתמודד עם היבטים אלה. כל גבר הוקצה לקבוצה של אחים לנשק על ידי סמכות כלשהי, לרוב באופן שרירותי, ולא יישאל אם הדבר מוצא חן בעיניו או לא. "החייל מחויב להסתדר עם חבריו… הוא לא ינטוש אותם בשדה הקרב, ברגעים של מצוקה או איום, אבל חייבים לתמוך בהם ככל האפשר, בכל עת שזקוקים להם", הצהיר הקוד הצבאי הגרמני באופן חד משמעי.[39] כשב-1942, שני קציני SS "התעלמו באופן בוטה מקוד
כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[1] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות
[1] Michael Kimmel, “Masculinity as Homophobia: Fear, Shame, and Silence in the Construction of Gender Identity,” in Theorizing Masculinities, ed. Harry Brod and Michael Kaufman (Thousand Oaks, CA: Sage Publications, 1994), 119–20, 126.
החברות ופרצו בויכוחים אלימים ביניהם על גידול עופות", הימלר הורה להם לחיות יחד באותו חדר במשך שישה שבועות כדי שהם יקבלו הזדמנות "להבין מחדש את תפיסת החברות לנשק".[40] חברות לנשק, לפיכך, פירושה דיכוי רגשות ואינטרסים אישיים לטובת תפקוד הקהילה.
עם זאת, ההשפעה המתקשה של לחץ, כפייה וקונפורמיות ייצגה רק צד אחד של טקס החניכה הגברי ואת המרקם החברתי של קשר גברי. הצד השני היה רכות, הקלה ועונג. סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שגדל בברלין במשפחת מעמד ביניים משכילה וליברלית, חווה את שני הצדדים כשב-1933, במחנה אימונים נאצי שבו הוא היה חייב להשתתף כדי לקבל את התואר שלו במשפטים. אם מישהו ביצע "חטא נגד חברות לנשק", או "התנהג בהתנשאות", או "השוויץ", או הציג אינדיבידואליות במידה שחרגה מהמותר, בית משפט לילי היה שופט אותו לעונש גופני, כמו להיגרר מתחת למשאבת מים בגין עבירות קלות. בה בעת, הודה הפנר, היתה גם "שמחה של חברות לנשק". אפילו עבורו, אנטי-נאצי ולעומתי לתפיסת החייל-גבר, "זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות".[41] מדריך ההכשרה הרשמי של הוורמאכט, "רייברט" ("Reibert" - קרוי על שם מחברו ווילהלם רייברט), שילב זה לצד זה משמעת וחברות לנשק. שניהם שימשו כ"דבק חסר תחליף ששמר על הצבא כמקשה אחת. ללא משמעת, [הצבא] יהיה המון משתולל. ללא חברות לנשק, חיי החייל יהיו בלתי נסבלים.[42] חברות לנשק איפשרה לגברים קשוחים לטעון את הסוללות שלהם, באמצעות התענגות על רכות. בהוראה לחיילי מחנה הריכוז ליכטנברג במדינת סקסוניה, קבע מפקד המחנה תיאודור איקה (Theodor Eicke) כי "בזמן השירות, ישנן רק חומרה חסרת רחמים וקשיחות; מחוץ לשעות השירות, יש חברות לנשק מחממת לב".[43] חיילי הסער הנאצים התייחסו ברגשנות כלפי "הלב החם, היד המסייעת", ו"הרמוניה רוחנית ורגשית" שמילאה את זמני המנוחה שלהם. סוג זה של "חברות לנשק", הם טענו, היה "ביתי ומענג", ערובה ל"מנוחה לנפש ולהגנה מפני האויב".[44]
בקבוצה מוכוונת משימות שבה כולם היו צריכים למלא את חלקם, איש לא נכשל או נותר בצד. באימון בסיסי, אם חייל אחד נכשל לבצע משימה או פשוט חרג מהשורה, כל הקבוצה היתה סופגת עונש. בשדה הקרב, כל טעות של חייל אחד היתה עלולה לגרום למוות של רבים, ולכן החברות לנשק נועדה להכיל את הנזק שנגרם בידי החלש. כדי להימנע מעונש קולקטיבי, מפגיעה או ממוות, חיילים חזקים או בעלי ניסיון אכפו היררכיה קשוחה וביישו את החלשים, אבל הם גם עזרו להם להשתלב.[45]
האידיאל הזה של סולידריות נהפך בסופו של דבר אמיתי כאשר חייל הציל את חברו הפצוע בשדה הקרב, או הגן על גופתו, או שהה עם חברו הגוסס ברגעיו האחרונים - ובכך הבטיח שאיש לא יופקר.
תמונה 6: Altar painting, Riesenberg Chapel in Konstanz, Germany, 1925. Source: Stadtarchiv Konstanz, Germany
תמונה 7: Richard von Rudolph’s 1943 painting, Kameraden
Source: Süddeutsche Zeitung Photo Archive (Munich)
בתחילת המאה ה-19, לודוויג אוהלנד (Ludwig Uhland) כתב את השיר "החייל הטוב" (“Der gute Kamerad”), שלאחר מכן הולחן והושר בידי גרמנים בכל פעם שהם התאבלו על חיילים שנפלו. בשיר זה, שני חיילים נלחמים זה לצד זה עד שאחד מהם חוטף כדור ומת. חברו מתמלא ביגון, וחש שאיבד "חלק" מעצמו. השיר לא מציע לאבד את עצמך בתוך האבל, אלא משמש כמעין מדריך כיצד להתגבר על האבל, כלומר זוהי הדרכה של גבריות. הוא דורש שהחייל ששרד ימשיך לתפקד במלחמה: כשחברו נהרג, החייל ששרד טוען את נשקו. עם זאת, השיר מלא באי וודאות ועמימות. הוא תובע קשיחות ("המשך להילחם!"), אבל גם מתייחס ברגשנות להתקשרות הרכה בין שני הגברים. הם היו חברים לנשק, אבל הם גם היו חברים קרובים, כפי שהשיר מגלה בסוף. "חברי, אני לא יכול להקל את הכאב / בסוף החיים ניפגש שוב / ונצעד מחדש כאדם אחד".[46]
בין 1939 ל-1945, הוורמאכט גייס כ-17 מיליון גברים. מעל 5 מיליון נהרגו: 2.3 מיליון בשדה הקרב, רובם בחזית המזרחית במהלך שלוש השנים האחרונות של המלחמה.[47] אל מול מותם של חבריהם, אינספור חיילים חיו מחדש את השיר של אולנד, כמו סגן פריץ פרנבאכר (Fritz Farnbacher), יליד 1914. במהלך התקדמותו של הוורמאכט לברית המועצות בקיץ 1941, התיידד פריץ עם קצין זוטר בשם פיטר, שהיה "ידיד שאני יכול לסמוך עליו, שמבין אותי ושמלווה אותי". כל פגישה ופגישה היתה מהנה: "לחצנו ידיים שוב ושוב, ולא הפסקנו לשאול 'איך אתה מרגיש' ו'מה שלומך'". כמו אם לבנה, פרנבאכר "שלף עוגיה והכניס אותה לפיו של פיטר. אבל הוא לא חש בכך, משום שהוא ישן כה חזק, כך שהייתי חייב לשים עוד כמה עוגיות על כתפו". כשהגיעה השעה להיפרד, הוא נתן לפיטר שוקולד, ש"עדיין נשאר לי מאמא שלי".[48]
ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית
ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות. בסוף נובמבר 1941, פיטר נפצע אנושות בקרב. פרנבאכר התבונן בחברו הגוסס, כשמחשבותיו נודדות בין חזית הקרב ובין "האמהות שלנו" בבית, והוא מתאבל על "חלק ממני" שאבד, ברוח השיר של אוהלנד. אבל, בדיוק כמו בשיר של אוהלנד, הקרב נמשך. היה צורך בפעולה, לא בשיתוק, ולהצטרף מחדש ליחידה הלוחמת, במקום סבל בודד. שני חברים דאגו לפרנבאכר, "לחצו את ידיי בלבביות משום שהם ידענו כמה קרובים היינו", אבל לא השאירו אותו לבד עד שהתאחד איתם בקרב. "אנשינו נתנו קרב חזק".[49] "הו, מהו גבר", קונן סגן הוורמאכט לשעבר טים גבהארדט (Tim Gebhardt) במהלך טקס זיכרון לחללי הגדוד שלו ב-1955: "מהי גבריות, כאשר המוות מתערב ומחסל הכול?" כמובן שלהיפגע, באופן פיזי ומנטלי, תמיד היה חלק מהבניה של גבריות צבאית.החניכה לשורות הגברים "האמיתיים" החלה עם השפלות ופגיעות במהלך תקופת ההכשרה - היא לא הסתיימה שם אבל היא עיצבה את הקריירה של החייל עד סופה. החייל-הגבר לעולם לא היה בטוח עד הסוף ב"גבריותו". קבלה של אי הוודאות הזאת, הסיכון בכישלון, והידיעה איך לקום מחדש, הן בדיוק מה שהפך אדם לגבר. אלה הדברים שבמידה מסוימת העניקו ודאות בתוך האי הודאות. המלט של הקהילה הגברית היה השיתוף בידע של חוסר הוודאות הזה. לזה התכוון טים גבהארדט כשהוא העלה זכרונות מהחיילים שהקריבו את חייהם ברוסיה. "הדבר הטוב ביותר בחייו של אדם הוא חברות לנשק". כפי שגבהארדט הסביר, חברות לנשק פירושה אמפתיה ל"קשיים והדאגות של אחרים", והמוכנות לסכן חיים "כשמדובר בהצלת חייל פצוע כדי שלא ייפול לידי האויב. וכאשר הפצוע הזה, חבר לנשק שחולץ, חש בחבר שהציל אותו מלטף את שיערו בעדינות, בדיוק כפי שאימו נהגה לעשות, הוא יכול למות בשלום". גבריות רכה, אפילו בכי - שהיא בנסיבות אחרות התגלמות האי גבריות - נהפכה מכובדת בנוכחות המוות. סביבת המוות הבטיחה שההיררכיות הסמלית - קשיחות המכילה חולשה - היתה בפעולה.[50]
חוויותיו המתועדות של פרנבאכר משנת 1941 וזכרונותיו של גבהארדט משנת 1955 מעידות על שיח אינטגרטיבי על גבריות שאפשר לייחסו מימים ימימה, אבל נהפך פופולארי בגרמניה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.[51] שיח זה יישב את הפרדוקסים של חיי החיילים, מותם וחוויותיהם במלחמה. אידיאלים של קשיחות, הצלחה ופעולה ניצבו על קרקע לא יציבה, משהו שהחיילים גילו על בשרם, ולעתים קרובות נחשפו חולשה, כישלון ופסיביות.[52] פסליהם של תוראק וברקר תיארו אידיאלים על אנושיים, אך לא התייחסו למציאות של גבריות מבולבלת, פגיעה, שבורה והרוסה שחיילים התמודדו איתה בתעלות מלחמת העולם הראשונה - ושהם יתמודדו איתה פעם נוספת במלחמת העולם הבאה.
כפי שציין ג'ון הורן (John Horne), "הקרבה" נהפכה למליצה הנפוצה ביותר אחרי מלחמת העולם הראשונה "כדי לבטא את מחיר הציות לנורמות של גבריות צבאית בשדה הקרב".[53] תהילת ההקרבה נקשרה לחוויה הטראומטית של סבל: ממוות והטלת מום, אך גם משיתוק, חוסר אונים וסירוס. החוויה של סירוס ריסקה רעיונות יציבים לכאורה על "גבריות שנמצאת רק בבעלות גברים, ונשיות שנמצאת רק בבעלות נשים".[54]
כפי שהודו גם מתנדבי מלחמה גאים וגם סופרי מלחמה כמו פרנץ שאובקר (Franz Schauwecker), החיילים לרוב נאלצו להתמודד עם "סנטימנט רך, דמוי אישה", שהיה צריך לבוא לידי ביטוי בתוך החברה הכל-גברית הצבאית, ולא מחוצה לה.[55]
פעולות איזון כאלה לא היו קלות, כמובן. פיטר פפאף (Peter Pfaff), למשל, הגיע ממשפחה דתית, והיה אחד מגרמנים צעירים רבים שהצליחו לשלב אמונה נוצרית עם תמיכה בלתי מסויגת למאמץ המלחמתי הנאצי. הקריירה הצבאית שלו החלה בגיל 18, כאשר באפריל 1943 הוא החל לשרת ביחידה של שירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst). השירות הסתיים באוקטובר 1944 בלטביה בחזית המזרחית, כשהוא נהרג בשעת קרב. בזמן מותו פפאף היה צוער בוורמאכט. להיות חייל עבור פפאף אמר דבר אחד: להפוך לגבר. הוא קיבל את הוצאתו מ"תחום ההגנה האימהי", אימץ תהליך של התקשות והתקשחות עצמית, והתגאה בכך שהוא הסתגל אט אט לקהילת הגברים והשתלב בה. "אני יכול לשתף אותם בסיפורים כמו שהם עושים, להשתלב. הם משתפים אותי לגמרי בקהילה שלהם - אני משתלב בהדרגה, אני לא מאמין - זה מה שתמיד רציתי", הוא כתב ביומנו זמן קצר לפני שנהרג. כמה ימים קודם, הוא כתב להוריו (אביו שירת בוורמאכט גם כן) איך הוא עשה את זה: "אני צריך להסתגל לקהילה, לחלוק איתם בהכול, לתמוך בקהילה כפי שהיא ולא לנסות לשנות אותה". אבל, בעיצומה של החברות הקשוחה הזאת, הגעגועים הביתה עלו על הפרק - "מתח בלתי פתור", לדבריו. המתח הזה "דוכא באופן גברי", הוא ציין. ועדיין, הוסיף, היה שם פטפוט נעים עם חבר לנשק. "אחד שאתה באמת זקוק לו, שמאזין בשקט, שמרגיש אותך וסובל איתך". הוא תיאר חבר שהחליף את האהבה האימהית באמצעות רוך גברי.[56]
המונח פרוטאן מתייחס לאל הים היווני פרוטאוס, שמשגיח על האיכות החמקמקה והמשתנה ללא הרף של הים ועל נזילותם של המים, ויכול לשנות את צורתו שלו. בהשאלה, שם התואר מקשר ליכולת "להשתנות או להסתגל", והוא שם נרדף ל"משתנה" או "רב תכליתי".[57] הפסיכולוג רוברט ג'יי ליפטון המחיש את אופיו של "העצמי הפרוטאני" ש"נובע מבלבול" ומהיותו חשוף ל"כוחות היסטוריים ואי ודאויות חברתיות שאינם ניתנים לשליטה", אבל "אינו מתמוטט תחת האיומים וההסטות האלה". במקום זאת, "הוא מתגלה באופן מפתיע כחסין".[58] גבריות פרוטאנית פועלת באותה צורה. היא מאפשרת גמישות ושינויים רגשיים בים, אבל היא לא פוגעת בהרמוניה של גבריות לוחמת קשוחה; היא מפיחה בה חיים.
מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות.
חלוקת תפקידים ולכידות קבוצתית
שפת הנשיות, המשמשת לעתים קרובות כדי להתמודד עם חוויות גבריות דו משמעיות, היא מתעתעת.[59] במקום זאת, דימוי הנשיות, מאפשר לגברים להתמודד עם רגשות, רצונות וחסרונות אמביוולנטיים וסותרים. הוא משמש כאחסון לכל מה שלא התאים לתפיסות ישרות ונוקשות של גבריות, וגברים (ונשים) יכולים לבקר את האמביוולנטיות הזאת בכל פעם שהזדקקו לכך.[60] טוד רסר (Todd Reeser), שחקר "גבריות בתחפושת", מציין כי "נשיות או סוגים אחרים של אי-גבריות יכולים לאפשר לגבר להסתיר טוב יותר את גבריותו כדי שיוכל להציג את ההגמוניה המגדרית בצורה אפקטיבית יותר". הדבר מצביע על כך כי ה"ניסיון לשלב את הנשי בתוך הגוף הגברי נועד לכישלון", מה שמוכיח את "חוסר היכולת של הגבריות להכיל שום דבר מלבד מה שנתפס כגברי". בקצרה, גבר יכול, בדרכים שונות "להציג נשיות או תכונות נשיות למטרות שהן כל דבר מלבד לא-הומוגניות".[61]
הדימויים של תא משפחתי, המורכבים מאב, אם וילדים, מציעים כלי סימבולי משותף להתמודד הן עם הבידול התפקודי של קשר גברי והן למבנה הפטריארכלי שלו.[62] במחלקה, המפקד קיבל את תפקיד האב, וכונה פאפא. הוא שלט ביחידה בקפדנות, אך באופן הגון, והיתה לו אוזן פתוחה לכולם, כלומר "לילדיו". למרות שגילה מדי פעם אמפתיה, שקודדה כנשית, הוא בכל זאת ייצג את הצד הקשוח והגברי של הצבא. הסמל, או הווטרן, תפסו לרוב את העמדה השנייה בהיררכיית המחלקה, לרוב בהתנהגות מאופקת בבירור. בדיוק כפי שהאם פועלת בתוך המשפחה, כשהיא דואגת לבריאותה הגופנית והנפשית, כך גם פעלה "אם החברה", בשילוב של רגישות וקפדנות, בדאגה לבגדים ולציוד. בדרך זאת היתה למפקד "תחושה ברורה" לשאלה אם אחד מילדיו הגברים אינו מסוגל או מוכן למלא את תפקידו. כל מי שלא היה מסוגל לכך יכול היה להסתמך על הטיפול "האימהי", ומי שלא היה מוכן למלא את תפקידו נתקל ב"קפדנות אימהית".[63] שפת הנשיות, שפת האישה ושפת המשפחה הפטריארכלית סימנה את הכללתם של סוגי אישיות וסוגי רגשות שונים ומגוונים, אבל על בסיס היררכי נוקשה. אימונים טרום צבאיים בהיטלריונגד ובשירות העבודה הלאומי, ואף יותר מכך בטירונות בצבא, הציגו בפני נערים צעירים היררכיה משלבת, בכך שאילצו אותם למלא מטלות כמו ניקיון, תיקון, להציע מיטות, לקלף תפוחי אדמה ולקפל כביסה", שאף אחת מהן "לא היתה עבודה של גבר" אבל נעשו עבורו בבית על ידי אימו. היה זה אירוני שכדי שילד ייהפך לגבר, הוא היה חייב קודם להיהפך לאישה; היה זה חלק מרכזי בטקסי ההשפלה הצבאיים והטרום צבאיים. עם זאת, הם לא שימשו רק כדי ללמד טירונים את דקדוקי ההיררכיה בקשר הגברי, אלא גם סיפקו שיעור באוטרקיה החברתית של הקשר הגברי: "גבר צריך לעשות דברים בעצמו. כך גם החייל. והוא גם נמצא בכוחות עצמו בשדה הקרב".[64] בתוך האפיל הפופולארי הזה טמון רעיון רב עוצמה: בחברה כל-גברית, הקשר הגברי הוא עצמאי ונפרד משאר העולם. למעשה, הוא עצמאי ונפרד מנשים.
תמונה 8: “Zu Hause hat Mutter immer gestickt” (At home, stitching was always mother’s job).
Source: Jesco v. Puttkamer, Deutschlands Arbeitsdienst (Oldenburg i.O.: Stalling, 1933), 24.
באמצעות ביטוי של איכויות נשיות ויצירה של הגדרות דומות לתא משפחתי, חברות כל-גבריות לא רק זוכרות את הקשר שלהן לחיי הציביליזציה בבית, אלא הן מדמיינות את עצמן כעצמאיות מנשים וממשפחות שנותרו בבית, כלומר מחברה אזרחית ומוסר אזרחי. "היום אחת מכן האמהות היו צריכות להיות איתנו", כתב פריץ פארנבאכר לאימו של חבר שנפל בקרב. "לא כדי לעזור לנו, הו לא, אלא כדי לצפות בנו מבשלים… זה כל כך מדהים, לצפות בגברים המהממים האלה, שאתה יכול לסמוך עליהם, שתמיד מצליחים, ושעימם אתה קשור יחד בקהילה לוחמת".[65] המסר היה זה: כשהם בכוחות עצמם, גברים מסוגלים להפיק תחושה חמימה של משפחתיות, אפילו אם הם נלחמים בדם קר זמן קצר לאחר מכן; הם עצמאיים מבחינה רגשית. הם יכולים להתגעגע לחיים בבית, אבל הם יכולים גם ליצור אותם בעצמם.
ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות.
הפגנת העצמאות של חברה גברית מהחיים בבית חרגה הרבה מעבר להפגנה של חברתיות וסולידריות כמו משפחתית, כשהיא ניצבה מול סכנה קטלנית. זו הגיעה לשיאה, באופן פרדוקסלי, בהפרת המוסריות שלה עצמה שהקהילה הלוחמת טענה שהיא מכבדת. מערכת שלמה של טקסים "גבריים", שכולם הפרו את הנורמות המשפחתיות והאזרחיות, שימשו לאישור טענת האוטרקיות. הפגנת שתייה מופרזת, התרברבות בהרפתקאות מיניות, שימוש ברטוריקה מיזוגנית בצורה בוטה, התנהגות פרועה ובמקרים קיצוניים אפילו ביצוע אונס קולקטיבי: כל אלה השיגו את המומנטום החברתי שלהם בכך שהיו מבוימים - הם תירגלו את הטקסים האלה, דיווחו עליהם ואז קיבלו מחיאות כפיים - יחד. התעללות בנשים באזורים כבושים היתה הביטוי האולטימטיבי להפגנת גבריות, כלומר היתה זאת קביעה קיצונית של ריבונות הקשר הגברי.[66]
[IMAGES 9 and 10, please juxtapose on two opposite pages or arrange on ONE page]
תמונות 9 ו-10: תמונה פרטית שנלקחה בתחילת 1940 מקזינו גרמני בעיר הפולנית נובי סונץ', בשטח שנכבש על ידי הנאצים.
מקור: ארכיון יד ושם, ירושלים
גרהרד מודרסן (Gerhard Modersen), שהאגו שלו התחזק ב-1934 בזכות המדים שלבש כחייל טרי ברייכסווהר (שמו של צבא גרמניה עד 1935), אולי לא אנס נשים; לפחות היומן שלו לא מצביע על כך. עם זאת, הוא פעל במציאות וכתב ביומנו על התיאוריה של אופי טרנסגרסיבי על קשר גברי, בצורה מינית ברורה. במשך רוב המלחמה, מודרסן שירת כקצין במשטרת כיבוי אש (Feuerschutzpolizei). הוא חי ללא שמחה בנישואיו, והחיים כחייל וכקצין הרחק מהבית נראו לו אטרקטיבים, לא רק בגלל היוקרה, אלא גם משום שתמיד היה בסביבה חבר לנשק - מישהו שעימו "תמיד אפשר להגיע למשהו פה ושם". פירוש הדבר מבחינתו היה אחד: הרפתקאות מיניות, שאותן תיעד בגאווה ביומנו האישי. ביומנו הוא הודה על חוסר המוסריות של תשוקתו, והשתמש בתפיסה האמביוולנטית של הגבריות כדי להצדיק את חולשתו של הנואף. במקרה שלו, החולשה הזאת לא קודדה כנשיות, אלא כילדותיות. "בכל גבר, אפילו הבוגר ביותר, מתחבא ילד קטן שעורג לחזור לזרועות אימו". הילד-גבר, במילים אחרות, הוא לא בוגר ולכן לא אחראי באופן מלא למעשיו. אולם הילדותיות הזאת הגדירה רק חלק קטן מהאישיות שלו. בשום דרך היא לא עירערה את טבעי הגברי באמת; במקום זאת, היא קיבלה סנקציה אולטימטיבית משום שהיא הזינה את הסולידריות הגברית. תכנון, הוצאה לפועל והנאה מ"להגיע למשהו פה ושם", ואז לסחור בסיפורי גבורה על כך, הבטיחה את החברות לנשק.[67]
הדקדוק המוסרי של חברות לנשק ציית תמיד לאותו הכלל: כל מה שהעשיר והעצים את חיי החברה היה מותר. חברות זאת, שהוגדרה באמצעות הפרדה מהחברה האזרחית - מחדשת אותה ולועגת לה בו זמנית - יצרה חברה חדשה מאפס. לכאורה קמה לה חברה חדשה ולימינלית, שריתכה גברים עם סוגים שונים של זהויות, אזרחויות ורצונות, והחליפה את זהותם בזהות קבוצתית חדשה ומשותפת ועם מוסר לחימה שנסב סביב המוות, סביב להרוג וסביב להיהרג. תפיסת הפרוטאן של גבריות צבאית הבטחה את זהותם הגברית של חיילים-גברים שונים זה מזה, כמו פיטר פפאף, פריץ פרנבאכר, גרהרד מודרסון ופליקס לנדאו, עד למידה שהם קיבלו על עצמם את העדיפות המוחלטת של הקבוצה על פני העצמי שלהם.
אלמר רוט (Elmar Roth), שנולד בשנת 1925 והושרש עמוק ברייך השלישי בשרידי תנועת הנוער הקתולית, חש לא בטוח כשהוא החל את השירות הקדם צבאי שלו בשירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst), שלאחר שישה חודשים הוביל לשירות בוורמאכט. רוט היה מודע לאתגרים שעימם יתמודד בצבא של אדולף היטלר כקתולי אדוק. אבל המנהיג הכריזמטי של סניף הנוער הקתולי המקומי, גם הוא חייל, עודד את רוט והזכיר לו את החוק הבסיסי של השירות הצבאי: "תוודא שתמיד תפגין חברות לנשק חסרת אנוכיות ותמלא את חובותיך, כך שכולם יראו בך מודל לחיקוי נוצרי. כך תהיה בסדר. אתה תהנה מכל מיני מרחבי תמרון אם תדבוק בכללים של החברות לנשק.[68]
בתמצית, הכל היה עניין של השתלבות. חייל שקיבל על עצמו את העדיפות של "אנחנו" הקבוצתי על פני "אני" האינדיבידואלי, זכה למרחב מסוים של ה"אני". כל זה לא אומר שכל הגברים היו שווים בכל הנוגע להערכת מידת הגבריות שלהם, או שמצבים רגשיים שונים נחשבו שווים. גבריות פרוטאנית נקשרה, במידה מסוימת, להיררכיות עדינות, לפעמים קפדניות, שבתורן תידלקו את הדינמיקה הקבוצתית. בקיץ 1941 שיבח סגן פרנבאכר את התעוזה של מפקד הגדוד שלו, התגלמות של החייל-גבר: "בזמן שכל הגברים שכבו על הקרקע, תפסו מחסה מפני טילים ורסיסים, סגן הקולונל לוטוויץ (Lüttwitz) ניצב זקוף בעיצומה של המתקפה, מעריך בצורה סטואית את המצב, מהרהר באפשרויות, ובסופו של דבר מקבל את החלטותיו… מנהיג אמיתי עם עוצמה סוחפת… איש מבין חייליו לא ראה אותו מהסס או מוותר".
פרנבאכר, לעומת זאת, חש "כמו ארנבת". הוא נהג, בהזדמנות אחרת, ביראת כבוד כלפי לוטוויץ, שחילץ יחד עם כמה חיילים טייס קרב גרמני מאחורי קו החזית ונפל בידיים של כוחות סובייטים. "זה באמת הרים את הגדוד", העיר פרנבאכר.[69]
טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[1] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA
[1] See the diary entry of Sept 23, 1941 in Jochen Klepper, Überwindung. Tagebücher und Aufzeichnungen aus dem Kriege (Stuttgart: Deutsche Verlagsanstalt, 1958), 211.
טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[70] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA.[71]
קלפר למד במהרה שהפתיחות המחשבתית בקרב חייליו של היטלר מוגבלת; למעשה, האנטישמיות הנרחבת של הצבא פגעה בו חזק במיוחד. רבים מהחיילים האנטי-נאצים שהסתמכו על הסולידריות הלא-מפלגתית לכאורה של חבריהם בזמן המלחמה, ראו עצמם נבגדים על ידי מי שהוקיעו אותם בהמשך.[72] ועדיין, הרעיון שהחברה הכל-גברית של הצבא, שקשורה בקשרי החברות ובסכנת המוות, התרוממה מעל שאר העולם - מעל אידיאולוגיות פוליטיות, מעל החברה האזרחית (או מה שנשאר ממנה תחת הדיקטטורה הנאצית) - צבר תאוצה עצומה בוורמאכט, ובכך פיצה, ולו באופן זמני, על התסכולים, המחסורים ופחד המוות של החיילים. "הצטרפות" לקבוצה הבטיחה אולי מקום בקשר הגברי המשותף וטיפחה את הגבריות, אבל לא על בסיס שווה. הניגוד בין "הארנבת" פרנבאכר ובין המפקד-גיבור לוטוויץ, הוא רק דוגמא אחת לכך. התייחסות ל-SS הרצחני של הימלר, כמו גם לגדודי המשטרה הניידים, מאירה פן אחר במבנה ההיררכי הזה. מכונת ההשמדה הנאצית נשאה מידה מפתיעה של סובלנות כלפי גברים שנרתעו מרצח יהודים או לא יהודים. כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים, ו"פימפס" (Pimpfs - המונח לתיאור החברים הצעירים ביותר בנוער ההיטלראי, בגילאים בין 10-14). הם מוקמו בתחתית ההיררכיה הלא פורמלית, שאותה הובילו הגברים "הקשוחים".[73]
חשוב לציין, עם זאת, כי "החלשלושים" לא הודחו מהיחידה. למעשה, הם נמנעו מאותו גורל בדיוק בטענה שהם "חלשים מדי" לבצע רצח. היתה להם אפשרות להעיד שהם "טובים מדי" מכדי להשתתף בה, אבל לעתים רחוקות עשו זאת. במקום זאת, הם טענו שהם חלשים מדי, או לפחות קיבלו את העובדה שהם נתפסו כך. זה היה הבדל מכריע: פירוש הדבר היה שהם לא הטילו ספק בסדר הסמלי של הקהילה הגברית, אלא פירשו את התנהגותם כסוטה מן השורה. הם הציגו את עצמם כחריגים לשלטון הקשיחות, ובכך אישרו את השלטון הזה ואת הדומיננטיות של זכרי האלפא. בדרך זאת הם נמנעו מהדחה מהצבא, ובמקום זאת קיבלו מקום בתוך אותה קהילה, אם כי ברמה הנמוכה ביותר. החברה הגברית כולה נזקקה לחלשלושים: הצבא הגרמני, בדיוק כמו צבאות אחרים ויחידות קדם צבאיות - אפילו חייליו הרצחניים של הימלר. בחברה של גבריות קשוחה, החלשלושים ייצגו את האחר, מה שעזר להציג את התכונות ההומוגניות של חברה זאת.[74]
זה היה המכניזם שהשאיר בצבא כל מיני חיילים, גם אלה שנראו חלשים או נשיים - במקרים מסוימים אפילו הומוסקסואלים, כל עוד הם כיבדו את ההיררכיה של הגבריות ושל גברים, כלמר את עיקרון ההגמניה הגברית.[75] כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו.[76]
כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים
גבריות פרוטאנית איפשרה לגברים לעבור בין גבריות ובין חוסר גבריות ונשיות, אך הם יכלו לעשות זאת רק במידה מוגבלת ורק בתדירות מסוימת. אין זה אומר שגברים יכלו להישאר באופן קבוע במצב נשי או להפגין התנהגויות נשיות. להתענג על מקרים כאלה נחשב לגיטימי רק באופן זמני, וזה היה מצב שבו גבר היה צריך לזנוח, או לגבור עליו במוקדם או במאוחר. גבריות פרוטאנית נותרה קשורה לפעילות הגברית ההגמונית הקשה ולקורלציה שלה, כלומר קשיחות, אגרסיביות, סטואיות, סיבולת ושליטה עצמית. גבריות "רכה" היתה ראויה להיות מוצגת רק לאחר שהגבר הוכיח את הגבריות "הקשה" שלו. שכן לא הצד הרך של האדם הגדיר אותו, אלא יכולתו להתגבר עליו - לא רק אחת ולתמיד, אלא שוב ושוב.
החוליות הבולטות ביותר בין שני הקטבים של הגבריות הפרוטאנית היו חוויית הסבל והסטואיות הנדרשת להתמודדות עימה. הכחשת הקירבה אין פירושה לבטל את הצד הקשה של גבריות צבאית; הפולחן סביב תותבות, שתיקנו כביכול סוגים שונים של זנקי מלחמה ונעשה בהם שימוש בכל המדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה את המושג של גבריות לעניין חומרי. אובדן רגל לא היה יכול להרוס את הגבריות, ובהחלט לא היה צריך למנוע מאדם לשמש כמפרנס. מספיק טכנולוגיה, כלים וטיפולים עמדו מוכנים כדי לשחזר את הפונקציונליות והעוצמה של הגבר, כך שנזק פיזי לא בהכרח היה איום מתמשך על הגבריות.[77] החייל-הגבר ניצב בפני תקופות של חולשה והתמודד עימן, אבל הוא גם ידע להתגבר עליהן, לקום מחדש, ובסופו של דבר להמשיך לתפקד ואפילו להילחם - ומכאן השבחים לגבריותו של החייל קטוע האיבר. "הוא איבד יד ושלוש אצבעות ביד השנייה", כתב אורסולה פון קרדוף (Ursula von Kardorff) בפברואר 1944 אחרי שפגשה את קולונל קלאוס פון שטאופנברג (Claus von Stauffenberg). אבל דבר מכל זה, או העובדה שהיא "היתה צריכה לחתוך עבורו את הבשר" בארוחת הערב, לא הציק לה: זה רק הגביר את הערצתה למראה ה"גברי מאוד" של שטאופנברג.[78] ההילה ה"גברית מאוד" שהוקרנה מההתמודדות הסטואית של פון שטאופנברג עם גופו הנכה, היתה אולי ייחודית בחברת הלוחמים הנאצית, אבל הרעיון שנכה מלחמה יכול לפצות על מוגבלותו הגופנית, ולכן עדיין לגלם גבריות הגמונית, לא היה מוגבל לסוסי מלחמה כמו שטאופנברג.[79] שטפן שמידהופר (Stefan Schmidhofer) למשל, גויס לוורמאכט בשנת 1940 בגיל שלושים ואחת, ללא שהביע כל עניין בחיילות. אף על פי שהיה מעדיף לנהל את חייו הפרטיים כבנאי נשוי באושר בבווארייה, הוא הסתגל לתרבות הצבאית, למידה שבה זה היה ניכר בבירור, עד שאיבד רגל לאחר שנפצע קשה בחזית המזרחית. כשתהה לגבי עתידו ונישואיו, כתב לאשתו מבית החולים: "מה אני יכול לומר? אני כבר לא הגבר שמשתובב סביבך כפי שהייתי כשהייתי כל כך מאושר איתך. אבל יקירתי, דעי שאשאר גבר בשבילך. יהיה מספיק כיף בשבילך". זמן קצר לאחר מכן כתב: "אני נשבע לך, מתוקה היקרה לי ביותר, אני אוהב אותך ורק אותך. אהיה הגבר שלך כמו שתמיד הייתי. בלי להתבכיין, בלי להיות חלשלוש, לא. אני אהיה המגן שלך עם מילים ומעשים בכל פעם שתזדקקי לעזרה". אחרי שאיבד את יכולתו להתגבר על קשיים פיזיים, שטפן הבהיר שהוא לא ייכנע, ובמקום זאת גבר על מוגבלותו הפיזית באמצעות שימוש בתכונות חלופיות של זהות גברית: תבונה וכוח גברא.[80] מאמציו של שמידהופר להתמודד עם הנכות הפיזית שלו ממחישה את העוצמה ואת הטבע של גבריות הומוגנית, שאותה החייל מייצג יותר מכל אחד אחר בגרמניה הנאצית. החייל גילם מוכנות להתמודד עם כל מיני סוגים של חולשות והשפלות, כמו גם היכולת לקום מחדש - משהו שגברים שאינם חיילים יכלו גם הם לטעון לו. בהתאם לזרם מחקר עדכני יותר של גבריות היסטורית, הטיעון כאן מדגיש את הפלואידיות ואת המגוון של גבריות יותר מכפי שקונל טוענת. החייל מייצג גבריות הומוגנית בצורה טהורה, אבל יש מגוון דרכים לעמוד בסטנדרט הזה. הוורמאכט של היטלר מציע דוגמא טובה במיוחד למקרה הזה. הצבא לא עבר נאציזציה באופן שווה; יחידות רבות ומפקדים רבים הגנו על האידיאלים הצבאיים המסורתיים. גבריות לא הוגדרה בתחום זה על ידי היכולת לרצוח אזרחים בדם קר, אלא במקום זאת על ידי האומץ לדבר נגד, או אפילו להתנגד להנחיות שגברים רבים בוורמאכט תפסו כפליליות. עם זאת, קשיחות, סטואיות, וחוזק מנטלי, נותרו בפסגת הגבריות ברייך השלישי, והגישה של החברות לנשק - הנכונות להצטרף - נותרה תנאי הכרחי של הכללה בקשר הגברי.
היינריך בל (Heinrich Böll), שאחרי המלחמה נהפך לסמל של פציפיזם מערב גרמני, סירב להשתלב, וכך חווה זמנים קשים בצבאו של היטלר. בל, שנולד למשפחה קתולית, היה אינטלקטואל בן עשרים ושתיים כשגויס ב-1939. הוא היה מודל לאאוטסיידר בצבא. היתה זאת החַברוּתִיוּת המיזוגנית, האלימה, הגסה, של חבריו ליחידה שהביכה אותו יותר מכל. "המסיבה אתמול בלילה שוב גרמה לי להבין באמת את האינדיבידואליות שלי: 130 גברים נוהגים כעדר, נדחקים זה לצד זה, מזיעים, כולם נראו אותו דבר וצוו לשמוח, שותים ומהמרים ומרעישים… איזה עינוי, כל ההילולות הצבאיות האלה.[81]
מה שהביך את בל היה דרישת הצבא שחבריו ליחידה יוותרו על העצמי האזרחי שלהם למען לכידות קבוצתית ודינמיקה. הוא מצא שפה משותפת עם סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שביומנו מ-1939 תיאר את הרעות הגברית כנשית, לעג ל"כריות הרכות של החברות הגברית" והנגיד אותו ל"קשיחות של החיים האזרחיים". הפנר טען כי אנשים אחראים לעצמם וחייבים לקבל החלטות בעצמם, ואילו החברות הצבאית שיחררה אותם מהנטל הזה.[82] ברוח דומה, בל הוקיע את החברות הגברית כבלתי אנושית, בדיוק משום שהיא הפחיתה בערך האינדיבידואליות והאחריות האינדיבידואלית. באחד המכתבים, בל כינה את קהילת החברים לנק "התכנסות של מנבלי פה", וברומן המלחמה "הרכבת הגיעה בזמן (The Train Was on Time) שפירסם ב-1949, החייל אנדראס גילה ש"זה נורא להיות רק בחברת גברים כל הזמן. גברים הם כל כך נשיים".[83]
עם זאת, אינדיבידואלים כמו בל לא זנחו לגמרי את תפיסת ההומוגניות של הגבריות. קשיחות גברית אידיאלית יכולה להיות מובנת ומוערכת בדרכים שונות, וכך לאפשר לסוגים שונים של אישיות גברית לבסס את הגבריות שלהם. כשבל קרא בכתבי ארנסט יונגר (Ernst Jünger) ב-1943, בעיצומו של האסון הצבאי של הוורמאכט בקרב סטלינגרד, הוא היה מרותק ללוחם הגיבור שנלחם לפני ומעל המוני חבריו לנשק - או במילותיו של בל "צבאי לחלוטין, הוא באמת החייל האבסולוטי".[84]
חיילים התאבלו לא רק על חבריהם שנפלו, אלא אף יותר מכך על אובדן העצמי שלהם, שאותו הם הקריבו בשם הצבא, בשם המלחמה, ובשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft). בדומה לרוב חבריו ליחידה, בל נשאר בצבא עד תחילת 1945 - ובדרך זאת, חווה, לרוב מתוך מודעות לדבר, מרכיב קריטי בגבריות הצבאית: הסטואיות הנדרשת כדי לחוות כאב, מחסור ויגון אינסופיים.[85]
כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו
מסקנות
גבריות הומוגנית בגרמניה הנאצית פירושה "קשיחות" פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, המגולם על ידי החייל, היה קשוח ואגרסיבי: בשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא גם היה יצור חברתי מובהק. הוא הסתדר עם חבריו ליחידה גם אם לא חיבב אותם; חברים לנשק היו עמיתים שעבדו יחד כדי להגיע למטרה, כמו להילחם באויבים בשדה הקרב או במקום אחר. באידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, קשיחות נכללה ביכולת לדחות רגשות חרטה בכל הנוגע לרצח אזרחים ואויבי הגזע לכאורה של הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft).
קשיחות פירושה גם להקריב את העצמי למען ה"אנחנו", המולדת, או קבוצה של חברים לנשק. סוג החַברוּתִיוּת שעמדה כאן על הפרק הוגבלה באופן קשוח לפנים הקבוצה, שאותה ניתן להגדיר בדרכים שונות. המנהיג הכריזמטי, זה שאיחד את הקבוצה ותידלק את הדינמיקה, ביטא את הגבריות ההגמונית בגרמניה הנאצית בדיוק כשם שהלוחם הגיבור חסר הפחד ביטא זאת בתקופות קדומות יותר. אבל הקשר הגברי נזקק ליותר מרק מנהיגים כריזמטיים. לכידות חברתית ויעילות קבוצתית מסתמכות על שיתוף בעבודה - תוך בידול תפקודי. הקשר הגברי נזקק לסוגים שונים של גברים, למגוון כשרונות וליכולות מגוונות, כמו גם למגוון סוגי אישיות. היררכיות בין סוגים שונים של גברים ויכולתם לעמוד בסטנדרטים הגמוניים היו חשובים בהחלט, אבל אסור להתעלם מהדינמיקה הכוללת של גבריות צבאית: מגוון רחב של גברים המוציאים לפועל רעיונות שונים של גבריות התקבלו כחברים מלאים ברעות הגברית. מפגשים חברתיים של אינטראקציה גברית נזקקו לגמישות ומגוון אנושי. התכונות האלה איפשרו הפגנת חיבה שנתפסת נשית, רוך, אמפתיה, אכפתיות וסובלנות כלפי רגעים של התמוטטות רגשית וחולשה. מה שבסופו של דבר התקבל, בכל הנוגע להערכת הגבריות, היה היכולת לתמוך בדינמיקה הקבוצתית של הקבוצה - בין אם מדובר בהפגנת גבורה באמצעות הצלת חברים לנשק בשדה הקרב, או בארגון מסיבות חג מולד סנטימנטליות לאחר מכן.
בזכות אופיו המכיל, סוג זה של גבריות צבאית איפשר לסוגים שונים של חיילים לגבש זהויות גבריות. אופיו הפרוטאני איפשר להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים שונים - אך מבלי לאבד את גבריותם. גבריות פרוטאנית הצליחה לגשר על חוויות שונות, לאחד זהויות מפוצלות, ובסופו של דבר הדגימה כיצד נשיות וגבריות, רוך וקשיחות, יכולות לפעול ביחסים טובים בתוך גבר אחד.
