check
טבור גיליון 10, מאמרי חמישי: תומס קוהנה | טבור

טבור גיליון 10, מאמרי חמישי: תומס קוהנה

Members of the Waffen-SS in front of a camouflaged tank, France, June 1944

תומס קוהנה / אוניברסיטת קלארק, ארה"ב

גבריות פרוטאנית, גבריות הגמונית: אכזריות ונשיות בקרב חייליו של היטלר


תירגם מאנגלית וגרמנית: נדן פלדמן
פורסם לראשונה בכתב העת Central European History של אוניברסיטת קיימברידג', גליון 51: גבריות והרייך השלישי, ספטמבר 2018
 
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של 'להיות גבר'? המאמר טוען שגברים גרמנים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו: כך, חייל גרמני קשוח אימץ תפקידים נשיים - בלי לערער את גבריותו


גבריות הגמונית בגרמניה הנאצית, בדומה לחברות מיליטריסטיות רבות ברחבי העולם, פירושה קשיחות פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, בגילומו של החייל, היה חזק ואגרסיבי, ובשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא לא היסס להקריב את חייו ואיבריו למען המולדת, או להכפיף את האינדיבידואליות שלו לפקודות שמולאו במסגרת קבוצה קונפורמיסטית של חברים לנשק.

בעוד שחוקרים רבים כבר הדגישו את המאפיינים של תכונות אלה ושל גבריות הגמונית, מאמר זה טוען כי פעולת החיילות סיפקה לגברים זהות גברית שהוגדרה לא באמצעות דחייה, אלא באמצעות שילוב - תהליך המקודד לעיתים קרובות כבעל אופי נשי.

בפרקטיקה החברתית של אינטראקציה גברית היה צורך בגיוון ובגמישות, מה שאיפשר ביטוי של צורות התנהגות הנתפסות כנשיות, כמו חיבה, רוך, אמפתיה, אכפתיות, וסובלנות כלפי התמוטטות רגשית וכלפי רגעים של ביטוי חולשה. בזכות אופיה המכיל, גבריות "פרוטאנית" כזאת איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.

וולטר האוק (Walter Hauck), איש ה-SS ומנהיג הסער הבכיר (אובר-שטורמפיהרר; Obersturmführer) אשר כונה "וולטר צמא הדם" (bloody Walter), גילם את האידיאל הנאצי של קשיחות גברית. האוק, שנולד ב-1918, החל את הקריירה במשטרה הגרמנית, הצטרף ל-SS ושירת כמפקד פלוגה בחטיבת הוואפן SS ה-12 "נוער היטלר" במהלך המחצית השנייה של מלחמת העולם השנייה. הוא נהנה ממוניטין של חייל חסר עכבות, יש שיאמרו חסר רחמים, מודל של "סוס מלחמה" ו"חייל פוליטי", לוחם נאצי מסור שהתרומם מעל כל סנטימנט או תחושת מוסר המאפשרת חמלה לחלשים. לאחר המלחמה נגזר עליו עונש מוות לאחר שהורשע בטבח שהתרחש בעיירה הצרפתית אסק (Ascq) בחבל נורמנדי באפריל 1944, שאותו יזם כנקמה על מתקפה פרטיזנית. באביב לאחר מכן, במאי 1945, הוא יזם רצח של 26 אזרחים בכפר הצ'כי לסקוביץ' (Leskovice). עם זאת, הוא נפצע קשות - והתאושש - ממתקפה על הטנק שלו שכמעט שרפה אותו למוות, והשחיתה את פניו עם עיוותים שנראו גם חמישים שנה לאחר מכן, כאשר ראיינתי אותו (האוק זכה לחנינה ב-1957).[3]

השיחה שלנו התקיימה באווירה נינוחה בבית מעמד הביניים של האוק בשטוטגרט. אשתו הגישה קפה ועוגה. שיחה קצרה על ילדינו עזרה להכניס תחושת רוגע למפגש הזה, בין קצין אס אס ותיק וגאה ובין היסטוריון צעיר שלא הסתיר את ריחוקו שלו ושל הוריו מהאידיאולוגיה הנאצית ומהמיליטריזם הנאצי. השילוב בין שיתוף בסיפורי מלחמה עם מפגש חברתי על קפה ועוגה העניק לראיון נופך חמים, והוביל ישירות לנושא שעמד עבורי במוקד העניין: עבור חייליו של היטלר, מה היתה המשמעות של להיות גבר?

במהלך השיחה, האוק הציג בפניי שתי תמונות. באחת נראה האוק במדי חייל, בתנוחה גברית טיפוסית. הכיתוב על התמונה מקדיש אותה לקולגה קצין SS, ב"חברות נאמנה".
kuhne
גם התמונה השנייה מציגה את האוק במדי חייל, אולם הפעם כאב לתינוק בעגלה, ובתפקיד נשי לגמרי:
kuhne
הוא דוחף עגלת תינוק, מחווה טעונה סמליות, שבאותה עת נחשבה הפרה בוטה של קוד הגבריות המקובל (ולא בהכרח נאצי):

גברים שדחפו עגלות תינוקות ספגו לעג או מבט קודר, ופלוגות הסער הנאציות (SA) אסרו באופן רשמי פעילות אנטי גברית כזאת.[4]

התמונה הזאת צולמה במפגש פרטי, אבל היא חלק מאוסף ש"וולטר צמא הדם" הציג לחבריו ב-SS. אף שהבסיס לביטחון הגברי העצמי של האוק היה קשיחותו ומסירותו כחייל, הגאווה על היותו אב משפחתי הזינה זאת גם כן. הנקודה כאן היא שקוד הגבריות בגרמניה הנאצית לא היה חד משמעי כפי שהוא עשוי להיתפס בעיני מתבוננים מודרנים. בניגוד חד לאיסור של ה-SA, כתב העת Das Schwarze Korps (החיל השחור) ייעץ לקוראיו כי אין זאת פעולה "לא גברית" לדאוג לילדיו בציבור. גבר "אינו מאבד בכך ולו מעט מגבריותו, אלא מוכיח שאהבתו לאשתו וילדיו אינו רק מס שפתיים".[5]

היתה זאת חלק ממדיניות משפחה הומופובית של היינריך הימלר, שנבעה כמובן מהפחד האובססיבי שלו מהומוסקסואליות, והגדרתו של ה-SS כסמל "ארי" אקסקלוסיבי שכלל נשים ולא נרתע מהעצמתן, ולו באופן סמלי.[6] אולם העובדה שעצה זאת נראתה נחוצה, ומעבר לכך, הטון הפסקני שלה, יכולה להצביע על כך שאפילו אנשי SS לא היו בטוחים מה בדיוק המשמעות של "גבריות", וכיצד יש להתנהג כדי להיחשב גבר.


קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".


למידת הגבריות

חוסר הוודאות בנוגע למה זה אומר להיות גבר, והדרכים שבהן גברים גרמניים התמודדו עם הסוגיה בשנות הרייך השלישי, הם נושאי מאמר זה. המאמר מתמקד בחיילים ובוחן גברים שונים ואת התגובות השונות שלהם לאתגרים שנבעו מהעמימות סביב גבריות. המאמר טוען שגברים מתרבויות, אידיאולוגיות וזהויות חברתיות שונות, כולל אלה שהמדינה הנאצית השחירה, דיכאה או נידתה, דבקו באידיאל הגמוני של גבריות "קשוחה", שתבעה תוקפנות, חוזק, משמעת ושליטה באחרים ובעצמם. מנעד רחב של גברים עיצבו את זהותם בהתאם, ברמות שונות ובדרכים שונות, תלוי בסוג האישיות שלהם וברקע התרבותי בו צמחו. באופן פרדוקסלי, ברגע שגבר רכש את הנורמה הגברית הנדרשת ממנו, הוא קיבל הקלות ויכול היה להפר אותו. חייל קשוח, גבר אמיתי, אטען כאן, אימץ תפקידים נשיים בלי לערער את גבריותו. וולטר האוק יכול היה להפגין חיבה שעשויה להיתפס בלתי גברית, גם בציבור ובקרב גברים, כמו גם בפני נשים, בדיוק משום שהגבריות שלו לא הוטלה בספק. קוד הגבריות לפיכך היה הרבה יותר גמיש, יותר אינטגרטיבי, ויותר מכיל מכפי שחוקרים של הרייך השלישי, של תרבות צבאית ושל סוגי גבריות הכירו עד כה.[7]

חוקרי מגדר דוחים מושגים מקובלים של גבריות כביולוגיה טבועה שאינה משתנה בכל התרבויות האנושיות, ומדגישים במקום זה את הנזילות החברתית וההיסטורית ואת תהליכי השינוי בתפיסת הגבריות בחברות שונות.[8] למרות זאת, הם טוענים - לרוב תחת השפעה של תיאוריות פרוידיאניות לגבי בנים קטנים המדכאים את הזדהותם עם אימם בשל כפיה חברתית - שגבריות מוגדרת בחברה המודרנית באמצעות "דחיית הנשיות".

כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[9] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות.[10]

קימל טוען, עם זאת, כי גברים צעירים סובלים מ"טרור שהם יחשפו כהונאה" שהם הצליחו להיפטר רק כלפי חוץ מתכונות אימם". הקידוד הנשי של הומוסקסואליות ותשוקות הומוארוטיות יוצרים איום נוסף, הקשור לכך. את התשוקות האלה יש לדכא, וגבריות פירושה דחייה של "ההומוסקסואל שבפנים". קימל טוען כי באופן פרדוקסלי, הומוסוציאליות גברית, קרי קשרים בין גברים, שהושרשו על ידי הומופוביה, היא "הפחד שגברים אחרים יסירו מעלינו את המסיכה, ויחשפו בפני העולם שאנחנו לא מיישרים קו, שאנחנו לא גברים אמיתיים. גבריות שאינה בטוחה הינה "קלושה ושברירית".[11]

הפעולות של רשת אי הודאות הגברית, הומופוביה ופטריארכיה נותחו באופן נרחב על ידי חוקרים בדיסציפלינות שונות - בעיקר על ידי חוקר הספרות הגרמני קלאוס תוולייט (Klaus Theweleit) במחקרו על "פנטזיות גבריות" - כפי שהן מופיעות בכתבים אוטוביוגרפים מיזוגנים ומיליטריסטים של חיילים במיליציות הפרייקור (Freikorps) לאחר מלחמת העולם הראשונה. לשיטתו של תוולייט, גברים בפרייקור הקצינו נורמות מערביות וגרמניות מקובלות בנוגע לשליטה עצמית של גברים, כמו גם לגבי גבריות "קשה", קשוחה, קרה, למלחמה תמידית נגד נשים ונשיות - ביחוד כלפי רצונות שנתפסים כנשיים בקרב גברים, כמו רוך וחמלה.

הגברים שבחן תוולייט היו צריכים להיאבק ב"חומרים היברדייים בגוף" ובכל התנאים הרגשיים, הדו משמעיים, הנשיים לכאורה, כמו הדביקות של נשיקות והחום שממיס גבולות פיזיים.[12]

עם זאת, מחקר מגוון ונרחב, לא רק על גרמניה הנאצית, הראה כי יחסים בין גברים לנשים, בין מושגי גבריות ונשיות, בין גברים שונים ובין נשים שונות, הם מורכבים ומסובכים יותר מכפי שמודלים בינאריים מציעים - וכי הראיות המחקריות של תוולייט מאפשרות פרשנויות מגוונות.[13]

לא כל הגברים מסוגלים לרכוש גבריות "קשה", ורבים כלל לא שואפים להשיג אותה. במקום זאת הם דבקים בסוגי גבריות אלטרנטיבים שלרוב נשענים על גזע, מעמד, מקצוע, דת וזהות מינית, ומצטלבים איתם. חוקרי מגדר איתגרו רעיונות בינאריים פשוטים של מגדר, ומציעים לבחון סוגים מגוונים של גבריות ואת ההיררכיות המותנות באופן היסטורי במוסדות שונים, במדינות ובקהילות חברתיות.

גברים שונים, כמו לדוגמא גנרלים לעומת חיילים פשוטים, מתנדבי מלחמה לעומת מגויסים, חיילים לעומת אזרחים, אנשי צווארון כחול לעומת אנשי צווארון לבן, שחורים לעומת לבנים, יהודים לעומת נוצרים - עשויים לדבוק בנורמות גבריות שונות. עם זאת, הנורמות האלה פועלות במצב תמידי של תחרות למען אישור חברתי רב יותר ורכישת עוצמה. במילים אחרות, הם נאבקים על ההגמוניה. 


"זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות"


התיאוריה של ר. וו. קונל (R. W. Connell) על גבריות הגמונית מאפשרת את קיומם ויריבותם של תפיסות גבריות שונות, תוך ניתוח הסדר ההיררכי שלהן בצורה גרמסקית. קונל טוענת כי הכפפת נשים לגברים מהווה הגמוניה גברית, אולם גבריות זאת מאפשרת גם מגוון של זהויות גבריות מגוונות אך מסודרות באופן היררכי. גבריות מוכפפת (subordinate masculinity), שמיוצגת באופן פרדיגמטי על ידי גברים הומוסקסואלים לאורך רוב המאה העשרים בחברות מערביות, מתריסה נגד ההגמוניה ההטרוסקסואלית ונחשבת לפיכך לא לגיטימית.

בכדי להשיג שותפות בחברה הפטריארכלית, ולו זוטרה, גברים צריכים לקצור את "הדיבידנד הפטריארכלי". סוגי גבריות מסוג זה מגולמים, למשל, על ידי גברים בחברה צבאית הנחשבים בלתי כשירים לשירות צבאי, או על ידי גברים מובטלים בחברה האזרחית. גברים בעלי גבריות מסובכת עדיין שולטים על נשים ומדורגים מעל גברים עם זהויות גבריות "לא לגיטימיות".[14]

בגרמניה הנאצית שלטה הגבריות הצבאית (soldierly masculinity) בראש הזהויות הגבריות בחברה הארית, אולם זהויות גבריות אחרות היו לגיטימיות גם כן, כפי שממחיש עמוד השער של כתב העת NS-Frauenwarte (ראו תמונה 3).
KUHNE
תמונה 3: שער כתב העת NS-Frauenwarte, גליון 5 במאי 1940

שלוש קטגוריות של גברים מיוצגות בתמונה. פועל צווארון כחול משמאל, איכר מימין, ולפניהם ניצב חייל, שולט בתמונה. כיתוב התמונה מכריז: "אנו נושאים ובונים את הרייך" // פועלים-איכרים-חיילים". נשים אינן מודרות. במקום זאת הן מופיעות ברקע: אם ותינוקה נראות בתמונה התלויה מאחורי הגברים.

 

הדימוי אינו מותיר, לפיכך, ספק לגבי היררכיות מגדריות: תחילה החייל, לאחר מכן גברים בתפקידים מקצועיים. נשים מופיעות רק באופן סמלי, אבל בכל זאת נכללות.[15]

חוקרים של רגשות גבריים, זהויות וחברותיות של גברים הצביעו על "מתחים וסתירות" של גבריות, כמו גם על הנזילות וההיברידיות שלה,[16] בבואם לעורר ויכוח עם תפיסתה הסוציולוגית של קונל או ברצונם להרחיבה - לעתים קרובות בהשראת התיאוריה הפוסט-סטרוקטורליסטית. חוקרים אלה הזהירו מפני הדגשת יתר של אופיה האנטי-נשי של הגבריות, והציעו במקום זאת שחוקרים "יחקרו את מקום הביטוי של רגשות 'לא גבריים' בידי גברים".[17]

שפת האינטימיות והפאתוס של רוך, דאגה, אמפתיה ואהבה בין גברים שמשתפים בעדויות וזכרונות של חיילים לשעבר משקפת את העמימות שבגבריות. באופן חלוצי, ספרה של ג'ואנה בורק (Joanna Bourke) משנת 1996 "Dismembering the Male: Men’s Bodies, Britain, and the Great War" (לפרק את הגבר: גופות גברים, בריטניה ומלחמת העולם הראשונה), עושה שימוש בכתבים הפרטיים של חיילים בריטים רגילים במהלך מלחמת העולם הראשונה כדי לשפוך אור על הנזילות והעמימות של חוויית הגבריות, באמצעות התמקדות באינטרקציה של גברים במסגרות הומוסוציואליות כל-גבריות, כמו יחידות צבאיות או עמותות וטרנים. במקום לברוח מביות ונשיות, גברים עמלו כדי לארוג את האידיאלים האלה למבנים מורכבים ושבריריים של זהות גברית.[18]

אבל עד כמה הרחיקה הכללת הנשיות, מה שנחשב לנשי, ואיך כל זה קשור לגבריות? זאת עשויה להיות שברירית ופלואידית, אבל בה בעת, הוכח שהיא יציבה ועמידה במיוחד. כפי שתאורטיקן המגדר טוד רסר (Todd Reeser) מציין, קונספט כמו פלואידיות (fluidity) הוא בעל משמעות רק בצירוף עם ההפך, קרי "מושג יציב של מגדר שמתערער לאחר מכן בדרך כלשהי".[19]KUHNE
תמונה 4: פסלו של יוזף תוראק Freiheitsdenkmal (מונומנט לחופש), מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943

Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 149.
 

גבריות "קשה"

תוולייט איבחן כמה מרכיבים מכריעים בסטנדרט הגברי בגרמניה הנאצית, אף שלעתים קרובות נמתחת ביקורת על הכללותיו הא-היסטוריות והמתודולוגיה האוורירית שלו.[20] על פי עיקרי הגזענות הנאצית, גברים חיילים ארים גילמו קשיחות אבסולוטית, ואילו גברים יהודים ייצגו את ההפך: גבריות חלשה ונשית.[21] עם זאת, הסמנטיות של הקשיחות הגברית הינה מורכבת, וכוללת שלושה מימדים: הביצועים הגופניים של הגברים, התנאים הרגשיים שלהם, וההתנהגות המוסרית שלהם. ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית.[22] התעמולה הנאצית והצבאית לא פסקה להלל את הגבריות העל-אנושית כתכונה ארית בלעדית. אפילו במוות בשדה הקרב, קלאו פלייר (Kleo Pleyer) טען ב-1943 כי חיילים גרמנים נהגו לעמוד אפילו ב"כאב לא אנושי", שמרו על קור רוחם ולא "נאנקו או התבכיינו" - בניגוד חריף ל"דרך הגסיסה המתייפחת" של "עמים אחרים".[23]

עם זאת, רק גברים מעטים עמדו בציפיות המופרזות האלה, והאליטה הנאצית והצבאית ידעה זאת. ה-SS התקשה אפילו למשוך מספיק מתנדבים שעמדו בסף המינימום של קריטריון הגובה שקבע היינריך הימלר - בין 1.72 ס"מ ל-1.78 ס"מ, תלוי ביוקרתה של היחידה).[24] המדים, יותר מכל דבר אחר, איפשרו לגברים בעלי מבנה גוף שונה להפגין דומיננטיות גברית ויזואלית ונטולת ספקות. החייל הזוטר גרהרד מודרסן (Gerhard Moderse), שגויס לשירות ב-1934 וספג השפלות מכל מיני סוגים במהלך הטירונות, כתב ביומנו למרות ההשפלות כי "כעת הוא גאה להיות חייל", שזוכה ליחס של כבוד מכולם, כולל מנשים, "כמו גנרל" הכול הודות למדים, שאיפשרו לו "ללכת זקוף, כמו עץ".[25]kuhne

תמונה 5: ציור של רודולף ליפוס, Kämpfer, מוצג בתערוכת 'האמנות הגרמנית הגדולה' במינכן ב-1943

Source: Die Kunst im Deutschen Reich 7, no. 7/8 (1943): 141

קשיחות רגשית פירושה החלטיות, אגרסיביות, תוקפנות, אכזריות, משמעת ושליטה באחרים: על נשים ועל גברים חלשים יותר, אבל גם שליטה של גבר בעצמו, על גופו, על דחפים ועל פחדים. קוד ה-SS אימץ תפיסה של סטואיות כ"קשיחות נגד עצמך" במצבים של לחץ פיזי, תשישות נפשית, וסכנה קטלנית.[26] שטח המבחן האולטימטיבי של קשיחות זאת היתה שדה הקרב, בו מצופה מגבר לגבור על הפחד שלו לאבד את חייו או מאיבריו, ולהמחיש שהוא הפנים את החוק הבסיסי של הגבריות הצבאית: מוות קודם לחוסר כבוד. באביב 1940, אחרי שעבר בהצלחה את תקופת ההכשרה כתותחן טנק, קרל פוקס בן ה-23 כתב לאביו שאין דבר שהוא היה רוצה יותר מאשר להישלח לחזית. הוא ידע ש"הנשים שלנו לא מבינות את המשאלה הזאת". הוא גם ידע ש"זה לא יכול לשנות דבר… נשים לא מבינות דבר בנוגע למאבק הנחוץ של גבר… גבר חייב להוכיח את עצמו בשדה הקרב" אם הוא לא היה רוצה להסתכן בלהיות מתויג כפחדן - הפחד הגדול ביותר של קרל: "לא הייתי יכול לחיות עם הבושה". קרל הוכיח עצמו בשדה הקרב עד שנהרג בחזית המזרחית בסתיו 1941.[27] לצד הפגנת כח פיזי והתגברות על הפחד מהרג, המרכיב השלישי של גבריות קשה היה פעולת ההרג האקטיבית, שזוהי הפרת החוק הבסיסי ביותר של המין האנושי - לא תרצח. עבור רוב החיילים הרגילים, במיוחד מגויסים חדשים, הרג בשדה הקרב נותר בגדר רצח, אפילו אם הפעולה הוכתבה והוחלטה על ידי דרג צבאי או אזרחי, או הוצדקה במסגרת שיח מתקדם על מלחמות מוצדקות ואזרחות טובה של חיילים.[28]

 

גבריות פרוטאנית איפשרה לסוגים שונים של חיילים-גברים לבסס זהות גברית; היא גם איפשרה להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים מבלי לאבד את גבריותם. עם זאת, הדבר היה תקף רק אם הדומיננטיות של הקשיחות כובדה ביניהם. בסופו של דבר, גבריות פרוטאנית שילבה בתוכה גברים שונים ותנאים רגשיים ומוסריים מגוונים לכדי יחידה לוחמת, ובמקרה של הרייך השלישי, לכדי חברה רצחנית שביצעה רצח עם.


עם זאת, כפי שהסביר ארנסט יונגר (Ernst Jünger), היכולת לנטרל רגשות אשמה ושאר מעצורים אזרחיים בנוגע להרג היא שהפכה את הגבר החייל למרכיב ששיכלל את הגבריות הצבאית הגרמנית. הוא הצליח להיפטר מנקיפות מצפון, מסנטימנט אזרחי של "אנושיות" ומהמוסריות של העולם בעורף, בבית, הנשלט על ידי נשים.[29] הרטוריקה הלוחמנית של יונגר, שהיתה בעלת השפעה רבה ברייך השלישי, עדיין פועלת בתוך הקטגוריות המסורתיות של מלחמה בין לוחמים, אולם הנאצים לקחו צעד מכריע נוסף בזלזול שלהם במסורת היהודית-נוצרית של חמלה אנושית ורחמים על החלשים כהתנהגויות לא גבריות. "החייל הפוליטי" של הנאצים הרים עצמו אפילו מעל רגשות אשם כלפי רצח של אזרחים.[30] קצין ה-SS פליקס לנדאו, ציין בגאווה ביומנו לאחר שירה ב"אנשים חסרי הגנה" באיינזצקומנדו בפולין, ביולי 1941, כי הוא "לחלוטין חסר רגש. לא רחמים. שום דבר". ברוח דומה, אדולף אייכמן הכריז בירושלים ב-1961, בזמן שהמתין לעונש המוות שלו, כי "החרטה נועדה לילדים קטנים".[31]

גבריות צבאית לא נועדה להיות מוצגת בצורה סוליפסיסטית. היא תלויה באינטראקציה חברתית, כלומר שהיא מוצגת בנוכחות ממשית או וירטואלית של גברים אחרים וזקוקה לאישור שלהם. בה בעת, גבריות צבאית קשורה לשיח מתוחכם על אזרחות, הכולל מחויבויות חברתיות, קהילתיות ולאומיות. אנשי ה-SS שניטרלו את רגשי האשמה שלהם על רצח אזרחים יהודים ולא יהודים, עשו זאת בשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft) והמסע שלה לשם טיהור גזעי, לפי האידיאולוגיה הנאצית. החייל-גבר שהקשיח את גופו והסתער בשדה הקרב עשה זאת יחד עם המדים שלו, ובמטרה להגן על המולדת. בניגוד לגרסאות אזרחיות של גבריות, שמגולמות על ידי המפרנס, או אב המשפחה, או איש העסקים המצליח, גבריות צבאית לא קיבלה ביטוי בזירה הפרטית, אלא החברתית - היבט שחוקרים מתעלמים ממנו בכך שהם סומכים על ייצוגים חזותיים אידיאליסטיים, לרוב לא טבעיים, של הגוף הגברי.[32] במובן זה, גרמניה הנאצית הקצינה את המסורת האירופית המקובלת של המאה ה-19, ששילבה גבריות אזרחית ושירות צבאי. האזרח-חייל עבד למען ועם חבריו האזרחים, למען הספירה הציבורית והמדינה, ולחם יחד עם חבריו לנשק, כשהקריב עצמו למען המדינה ובשמה.[33] כדי להפוך לגבר אמיתי, ילד צריך להיפטר מהזהות האינפנטילית, הפרטית, האגוצנטרית שלו לכאורה, שמושרשת בעולם המשפחה. השיח הצבאי והקדם צבאי, ששרר בגרמניה בין שתי מלחמות העולם וביחוד בגרמניה הנאצית, אימץ תפיסה של החלפת ה"עצמי הפרטי, האינדיבידואל" בעצמי קולקטיבי ששירת "קהילה גדולה וגבוהה יותר".[34] מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות. רק נערים ארים התקבלו להתפתח לחברים מן המניין ב-Volksgemeinschaft ובמגוון רחב של ארגונים קדם צבאיים, ובהם ההיטלריוגנד ושירות העבודה הלאומי, שכוונו להבטיח שאף נער לא ינשור מבית הספר לגבריות.[35]

המונח העכשווי ששימש להתייחסות למהות החברתית של גבריות צבאית היה Kameradschaft (רעות לנשק) - התמצית של חברה "כל גברית".[36] מונח זה שוכן בסמיכות למושג החברות.[37]

חייל יכול היה לבחור בחבריו בהתאם לסימפטיה שלו כלפיהם; זה היה תלוי באינדיבידואל אם לפתוח ולסיים חברות. משום שחברות התאימה עצמה לאינדיבידואל והיתה ספוגה ב"רגשות אינדיבידואלים", כפי שהוסבר בעיתון הוטרנים Kyffhäuser ב-1932, זה היה מצב לא אמין, לא יציב ולא ברור. חברות שידרה נשיות. חברות לנשק, לעומת זאת, שידרה גבריות.[38] האחרון, כך נטען, שירת מטרה גדולה יותר - הקהילה, "אנחנו", והוא הוטבע בכפייה, כגורל, באיום המוות, כמו גם בצורך להתמודד עם היבטים אלה. כל גבר הוקצה לקבוצה של אחים לנשק על ידי סמכות כלשהי, לרוב באופן שרירותי, ולא יישאל אם הדבר מוצא חן בעיניו או לא. "החייל מחויב להסתדר עם חבריו… הוא לא ינטוש אותם בשדה הקרב, ברגעים של מצוקה או איום, אבל חייבים לתמוך בהם ככל האפשר, בכל עת שזקוקים להם", הצהיר הקוד הצבאי הגרמני באופן חד משמעי.[39] כשב-1942, שני קציני SS "התעלמו באופן בוטה מקוד

 

כפי שהסוציולוג מייקל קימל (Michael Kimmel), חלוץ של חקר הגבריות באמריקה, הסביר, להיות גבר פירושו "לא להיות כמו אישה", ובה בעת, פירושו לשלוט בנשים - ומכאן "הקיטוב של סטריאוטיפים מיניים", כפי שנותחו על ידי ההיסטוריונית קארין האוזן (Karin Hausen).[1] גברים הם אנרגטיים, בעלי עוצמה, אמיצים, נועזים, אגרסיביים, עצמאיים, רציונליים, אינטלקטואלים ובעלי ידע, לפי סטריאוטיפים אלה, בעוד שנשים מייצגות את ההפך: חלשות, כנועות, צנועות, תלויות, רגשיות ואינטואיטיביות

 


[1]  Michael Kimmel, “Masculinity as Homophobia: Fear, Shame, and Silence in the Construction of Gender Identity,” in Theorizing Masculinities, ed. Harry Brod and Michael Kaufman (Thousand Oaks, CA: Sage Publications, 1994), 119–20, 126.

החברות ופרצו בויכוחים אלימים ביניהם על גידול עופות", הימלר הורה להם לחיות יחד באותו חדר במשך שישה שבועות כדי שהם יקבלו הזדמנות "להבין מחדש את תפיסת החברות לנשק".[40] חברות לנשק, לפיכך, פירושה דיכוי רגשות ואינטרסים אישיים לטובת תפקוד הקהילה.

עם זאת, ההשפעה המתקשה של לחץ, כפייה וקונפורמיות ייצגה רק צד אחד של טקס החניכה הגברי ואת המרקם החברתי של קשר גברי. הצד השני היה רכות, הקלה ועונג. סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שגדל בברלין במשפחת מעמד ביניים משכילה וליברלית, חווה את שני הצדדים כשב-1933, במחנה אימונים נאצי שבו הוא היה חייב להשתתף כדי לקבל את התואר שלו במשפטים. אם מישהו ביצע "חטא נגד חברות לנשק", או "התנהג בהתנשאות", או "השוויץ", או הציג אינדיבידואליות במידה שחרגה מהמותר, בית משפט לילי היה שופט אותו לעונש גופני, כמו להיגרר מתחת למשאבת מים בגין עבירות קלות. בה בעת, הודה הפנר, היתה גם "שמחה של חברות לנשק". אפילו עבורו, אנטי-נאצי ולעומתי לתפיסת החייל-גבר, "זה היה מענג לצאת לריצת בוקר, ואז להיכנס יחד עירומים למרחצאות חמים, לחלוק את החבילות שקיבלנו מהבית, לחלוק באחריות על עבירות קלות שאחד מאיתנו ביצע, לסייע ולתמוך אחד בשני באלף דרכים קטנות".[41] מדריך ההכשרה הרשמי של הוורמאכט, "רייברט" ("Reibert" - קרוי על שם מחברו ווילהלם רייברט), שילב זה לצד זה משמעת וחברות לנשק. שניהם שימשו כ"דבק חסר תחליף ששמר על הצבא כמקשה אחת. ללא משמעת, [הצבא] יהיה המון משתולל. ללא חברות לנשק, חיי החייל יהיו בלתי נסבלים.[42] חברות לנשק איפשרה לגברים קשוחים לטעון את הסוללות שלהם, באמצעות התענגות על רכות. בהוראה לחיילי מחנה הריכוז ליכטנברג במדינת סקסוניה, קבע מפקד המחנה תיאודור איקה (Theodor Eicke) כי "בזמן השירות, ישנן רק חומרה חסרת רחמים וקשיחות; מחוץ לשעות השירות, יש חברות לנשק מחממת לב".[43] חיילי הסער הנאצים התייחסו ברגשנות כלפי "הלב החם, היד המסייעת", ו"הרמוניה רוחנית ורגשית" שמילאה את זמני המנוחה שלהם. סוג זה של "חברות לנשק", הם טענו, היה "ביתי ומענג", ערובה ל"מנוחה לנפש ולהגנה מפני האויב".[44]

בקבוצה מוכוונת משימות שבה כולם היו צריכים למלא את חלקם, איש לא נכשל או נותר בצד. באימון בסיסי, אם חייל אחד נכשל לבצע משימה או פשוט חרג מהשורה, כל הקבוצה היתה סופגת עונש. בשדה הקרב, כל טעות של חייל אחד היתה עלולה לגרום למוות של רבים, ולכן החברות לנשק נועדה להכיל את הנזק שנגרם בידי החלש. כדי להימנע מעונש קולקטיבי, מפגיעה או ממוות, חיילים חזקים או בעלי ניסיון אכפו היררכיה קשוחה וביישו את החלשים, אבל הם גם עזרו להם להשתלב.[45]

האידיאל הזה של סולידריות נהפך בסופו של דבר אמיתי כאשר חייל הציל את חברו הפצוע בשדה הקרב, או הגן על גופתו, או שהה עם חברו הגוסס ברגעיו האחרונים - ובכך הבטיח שאיש לא יופקר.

kuhne

תמונה 6: Altar painting, Riesenberg Chapel in Konstanz, Germany, 1925. Source: Stadtarchiv Konstanz, Germany

kuhne

תמונה 7: Richard von Rudolph’s 1943 painting, Kameraden 

Source: Süddeutsche Zeitung Photo Archive (Munich)
 

בתחילת המאה ה-19, לודוויג אוהלנד (Ludwig Uhland) כתב את השיר "החייל הטוב" (“Der gute Kamerad”), שלאחר מכן הולחן והושר בידי גרמנים בכל פעם שהם התאבלו על חיילים שנפלו. בשיר זה, שני חיילים נלחמים זה לצד זה עד שאחד מהם חוטף כדור ומת. חברו מתמלא ביגון, וחש שאיבד "חלק" מעצמו. השיר לא מציע לאבד את עצמך בתוך האבל, אלא משמש כמעין מדריך כיצד להתגבר על האבל, כלומר זוהי הדרכה של גבריות. הוא דורש שהחייל ששרד ימשיך לתפקד במלחמה: כשחברו נהרג, החייל ששרד טוען את נשקו. עם זאת, השיר מלא באי וודאות ועמימות. הוא תובע קשיחות ("המשך להילחם!"), אבל גם מתייחס ברגשנות להתקשרות הרכה בין שני הגברים. הם היו חברים לנשק, אבל הם גם היו חברים קרובים, כפי שהשיר מגלה בסוף. "חברי, אני לא יכול להקל את הכאב / בסוף החיים ניפגש שוב / ונצעד מחדש כאדם אחד".[46]

בין 1939 ל-1945, הוורמאכט גייס כ-17 מיליון גברים. מעל 5 מיליון נהרגו: 2.3 מיליון בשדה הקרב, רובם בחזית המזרחית במהלך שלוש השנים האחרונות של המלחמה.[47] אל מול מותם של חבריהם, אינספור חיילים חיו מחדש את השיר של אולנד, כמו סגן פריץ פרנבאכר (Fritz Farnbacher), יליד 1914. במהלך התקדמותו של הוורמאכט לברית המועצות בקיץ 1941, התיידד פריץ עם קצין זוטר בשם פיטר, שהיה "ידיד שאני יכול לסמוך עליו, שמבין אותי ושמלווה אותי". כל פגישה ופגישה היתה מהנה: "לחצנו ידיים שוב ושוב, ולא הפסקנו לשאול 'איך אתה מרגיש' ו'מה שלומך'". כמו אם לבנה, פרנבאכר "שלף עוגיה והכניס אותה לפיו של פיטר. אבל הוא לא חש בכך, משום שהוא ישן כה חזק, כך שהייתי חייב לשים עוד כמה עוגיות על כתפו". כשהגיעה השעה להיפרד, הוא נתן לפיטר שוקולד, ש"עדיין נשאר לי מאמא שלי".[48]


ילדים גרמנים היו אמורים להפוך ל"מהירים ככלב גרייהאונד, חזקים כמו עור, וקשים כמו פלדת קרופ", כפי שהכריז היטלר במצעד של המפלגה ב-1935, ובכך תיאר במילים את פסלי האבן והברונזה שפיסלו פסלים נאצים כמו יוזף תוראק (Joseph Thorak) או ארנו ברקר (Arno Breker): מודלים על-טבעיים של גברים לוחמים בלתי מנוצחים ואלמותיים שהאדירו את מירוץ הגזע הארי והפריזו באופן דרסטי את פולחן הגוף המודרני האתלטי, בהשראת יוון הקלאסית

 

ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות. בסוף נובמבר 1941, פיטר נפצע אנושות בקרב. פרנבאכר התבונן בחברו הגוסס, כשמחשבותיו נודדות בין חזית הקרב ובין "האמהות שלנו" בבית, והוא מתאבל על "חלק ממני" שאבד, ברוח השיר של אוהלנד. אבל, בדיוק כמו בשיר של אוהלנד, הקרב נמשך. היה צורך בפעולה, לא בשיתוק, ולהצטרף מחדש ליחידה הלוחמת, במקום סבל בודד. שני חברים דאגו לפרנבאכר, "לחצו את ידיי בלבביות משום שהם ידענו כמה קרובים היינו", אבל לא השאירו אותו לבד עד שהתאחד איתם בקרב. "אנשינו נתנו קרב חזק".[49] "הו, מהו גבר", קונן סגן הוורמאכט לשעבר טים גבהארדט (Tim Gebhardt) במהלך טקס זיכרון לחללי הגדוד שלו ב-1955: "מהי גבריות, כאשר המוות מתערב ומחסל הכול?" כמובן שלהיפגע, באופן פיזי ומנטלי, תמיד היה חלק מהבניה של גבריות צבאית.החניכה לשורות הגברים "האמיתיים" החלה עם השפלות ופגיעות במהלך תקופת ההכשרה - היא לא הסתיימה שם אבל היא עיצבה את הקריירה של החייל עד סופה. החייל-הגבר לעולם לא היה בטוח עד הסוף ב"גבריותו". קבלה של אי הוודאות הזאת, הסיכון בכישלון, והידיעה איך לקום מחדש, הן בדיוק מה שהפך אדם לגבר. אלה הדברים שבמידה מסוימת העניקו ודאות בתוך האי הודאות. המלט של הקהילה הגברית היה השיתוף בידע של חוסר הוודאות הזה. לזה התכוון טים גבהארדט כשהוא העלה זכרונות מהחיילים שהקריבו את חייהם ברוסיה. "הדבר הטוב ביותר בחייו של אדם הוא חברות לנשק". כפי שגבהארדט הסביר, חברות לנשק פירושה אמפתיה ל"קשיים והדאגות של אחרים", והמוכנות לסכן חיים "כשמדובר בהצלת חייל פצוע כדי שלא ייפול לידי האויב. וכאשר הפצוע הזה, חבר לנשק שחולץ, חש בחבר שהציל אותו מלטף את שיערו בעדינות, בדיוק כפי שאימו נהגה לעשות, הוא יכול למות בשלום". גבריות רכה, אפילו בכי - שהיא בנסיבות אחרות התגלמות האי גבריות - נהפכה מכובדת בנוכחות המוות. סביבת המוות הבטיחה שההיררכיות הסמלית - קשיחות המכילה חולשה - היתה בפעולה.[50]

חוויותיו המתועדות של פרנבאכר משנת 1941 וזכרונותיו של גבהארדט משנת 1955 מעידות על שיח אינטגרטיבי על גבריות שאפשר לייחסו מימים ימימה, אבל נהפך פופולארי בגרמניה רק לאחר מלחמת העולם הראשונה.[51] שיח זה יישב את הפרדוקסים של חיי החיילים, מותם וחוויותיהם במלחמה. אידיאלים של קשיחות, הצלחה ופעולה ניצבו על קרקע לא יציבה, משהו שהחיילים גילו על בשרם, ולעתים קרובות נחשפו חולשה, כישלון ופסיביות.[52] פסליהם של תוראק וברקר תיארו אידיאלים על אנושיים, אך לא התייחסו למציאות של גבריות מבולבלת, פגיעה, שבורה והרוסה שחיילים התמודדו איתה בתעלות מלחמת העולם הראשונה - ושהם יתמודדו איתה פעם נוספת במלחמת העולם הבאה.

כפי שציין ג'ון הורן (John Horne), "הקרבה" נהפכה למליצה הנפוצה ביותר אחרי מלחמת העולם הראשונה "כדי לבטא את מחיר הציות לנורמות של גבריות צבאית בשדה הקרב".[53] תהילת ההקרבה נקשרה לחוויה הטראומטית של סבל: ממוות והטלת מום, אך גם משיתוק, חוסר אונים וסירוס. החוויה של סירוס ריסקה רעיונות יציבים לכאורה על "גבריות שנמצאת רק בבעלות גברים, ונשיות שנמצאת רק בבעלות נשים".[54]

כפי שהודו גם מתנדבי מלחמה גאים וגם סופרי מלחמה כמו פרנץ שאובקר (Franz Schauwecker), החיילים לרוב נאלצו להתמודד עם "סנטימנט רך, דמוי אישה", שהיה צריך לבוא לידי ביטוי בתוך החברה הכל-גברית הצבאית, ולא מחוצה לה.[55]

פעולות איזון כאלה לא היו קלות, כמובן. פיטר פפאף (Peter Pfaff), למשל, הגיע ממשפחה דתית, והיה אחד מגרמנים צעירים רבים שהצליחו לשלב אמונה נוצרית עם תמיכה בלתי מסויגת למאמץ המלחמתי הנאצי. הקריירה הצבאית שלו החלה בגיל 18, כאשר באפריל 1943 הוא החל לשרת ביחידה של שירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst). השירות הסתיים באוקטובר 1944 בלטביה בחזית המזרחית, כשהוא נהרג בשעת קרב. בזמן מותו פפאף היה צוער בוורמאכט. להיות חייל עבור פפאף אמר דבר אחד: להפוך לגבר. הוא קיבל את הוצאתו מ"תחום ההגנה האימהי", אימץ תהליך של התקשות והתקשחות עצמית, והתגאה בכך שהוא הסתגל אט אט לקהילת הגברים והשתלב בה. "אני יכול לשתף אותם בסיפורים כמו שהם עושים, להשתלב. הם משתפים אותי לגמרי בקהילה שלהם - אני משתלב בהדרגה, אני לא מאמין - זה מה שתמיד רציתי", הוא כתב ביומנו זמן קצר לפני שנהרג. כמה ימים קודם, הוא כתב להוריו (אביו שירת בוורמאכט גם כן) איך הוא עשה את זה: "אני צריך להסתגל לקהילה, לחלוק איתם בהכול, לתמוך בקהילה כפי שהיא ולא לנסות לשנות אותה". אבל, בעיצומה של החברות הקשוחה הזאת, הגעגועים הביתה עלו על הפרק - "מתח בלתי פתור", לדבריו. המתח הזה "דוכא באופן גברי", הוא ציין. ועדיין, הוסיף, היה שם פטפוט נעים עם חבר לנשק. "אחד שאתה באמת זקוק לו, שמאזין בשקט, שמרגיש אותך וסובל איתך". הוא תיאר חבר שהחליף את האהבה האימהית באמצעות רוך גברי.[56]

המונח פרוטאן מתייחס לאל הים היווני פרוטאוס, שמשגיח על האיכות החמקמקה והמשתנה ללא הרף של הים ועל נזילותם של המים, ויכול לשנות את צורתו שלו. בהשאלה, שם התואר מקשר ליכולת "להשתנות או להסתגל", והוא שם נרדף ל"משתנה" או "רב תכליתי".[57] הפסיכולוג רוברט ג'יי ליפטון המחיש את אופיו של "העצמי הפרוטאני" ש"נובע מבלבול" ומהיותו חשוף ל"כוחות היסטוריים ואי ודאויות חברתיות שאינם ניתנים לשליטה", אבל "אינו מתמוטט תחת האיומים וההסטות האלה". במקום זאת, "הוא מתגלה באופן מפתיע כחסין".[58] גבריות פרוטאנית פועלת באותה צורה. היא מאפשרת גמישות ושינויים רגשיים בים, אבל היא לא פוגעת בהרמוניה של גבריות לוחמת קשוחה; היא מפיחה בה חיים.

 

מאז המאה התשע עשרה, הצבא אורגן כ"בית ספר לגבריות" שהפך בנים "חלשים" (קרי, נשיים) לגברים אמיתיים, "קשים". במקביל, הצבא שימש כ"בית ספר לאומה", כשמיזג גברים בעלי זהויות שונות מבחינה אזרחית, מעמדית, דתית ואזורית לגוף הומוגני של אזרחים שיכולים להחליף או לבטל את זהותם האזרחית הפרטיקולרית בשם אזרחות משותפת צבאית אחת. המדינה הנאצית הטעינה את המסורת הזאת בטוטאליות וגזענות.

 

חלוקת תפקידים ולכידות קבוצתית

שפת הנשיות, המשמשת לעתים קרובות כדי להתמודד עם חוויות גבריות דו משמעיות, היא מתעתעת.[59] במקום זאת, דימוי הנשיות, מאפשר לגברים להתמודד עם רגשות, רצונות וחסרונות אמביוולנטיים וסותרים. הוא משמש כאחסון לכל מה שלא התאים לתפיסות ישרות ונוקשות של גבריות, וגברים (ונשים) יכולים לבקר את האמביוולנטיות הזאת בכל פעם שהזדקקו לכך.[60] טוד רסר (Todd Reeser), שחקר "גבריות בתחפושת", מציין כי "נשיות או סוגים אחרים של אי-גבריות יכולים לאפשר לגבר להסתיר טוב יותר את גבריותו כדי שיוכל להציג את ההגמוניה המגדרית בצורה אפקטיבית יותר". הדבר מצביע על כך כי ה"ניסיון לשלב את הנשי בתוך הגוף הגברי נועד לכישלון", מה שמוכיח את "חוסר היכולת של הגבריות להכיל שום דבר מלבד מה שנתפס כגברי". בקצרה, גבר יכול, בדרכים שונות "להציג נשיות או תכונות נשיות למטרות שהן כל דבר מלבד לא-הומוגניות".[61]

הדימויים של תא משפחתי, המורכבים מאב, אם וילדים, מציעים כלי סימבולי משותף להתמודד הן עם הבידול התפקודי של קשר גברי והן למבנה הפטריארכלי שלו.[62] במחלקה, המפקד קיבל את תפקיד האב, וכונה פאפא. הוא שלט ביחידה בקפדנות, אך באופן הגון, והיתה לו אוזן פתוחה לכולם, כלומר "לילדיו". למרות שגילה מדי פעם אמפתיה, שקודדה כנשית, הוא בכל זאת ייצג את הצד הקשוח והגברי של הצבא. הסמל, או הווטרן, תפסו לרוב את העמדה השנייה בהיררכיית המחלקה, לרוב בהתנהגות מאופקת בבירור. בדיוק כפי שהאם פועלת בתוך המשפחה, כשהיא דואגת לבריאותה הגופנית והנפשית, כך גם פעלה "אם החברה", בשילוב של רגישות וקפדנות, בדאגה לבגדים ולציוד. בדרך זאת היתה למפקד "תחושה ברורה" לשאלה אם אחד מילדיו הגברים אינו מסוגל או מוכן למלא את תפקידו. כל מי שלא היה מסוגל לכך יכול היה להסתמך על הטיפול "האימהי", ומי שלא היה מוכן למלא את תפקידו נתקל ב"קפדנות אימהית".[63] שפת הנשיות, שפת האישה ושפת המשפחה הפטריארכלית סימנה את הכללתם של סוגי אישיות וסוגי רגשות שונים ומגוונים, אבל על בסיס היררכי נוקשה. אימונים טרום צבאיים בהיטלריונגד ובשירות העבודה הלאומי, ואף יותר מכך בטירונות בצבא, הציגו בפני נערים צעירים היררכיה משלבת, בכך שאילצו אותם למלא מטלות כמו ניקיון, תיקון, להציע מיטות, לקלף תפוחי אדמה ולקפל כביסה", שאף אחת מהן "לא היתה עבודה של גבר" אבל נעשו עבורו בבית על ידי אימו. היה זה אירוני שכדי שילד ייהפך לגבר, הוא היה חייב קודם להיהפך לאישה; היה זה חלק מרכזי בטקסי ההשפלה הצבאיים והטרום צבאיים. עם זאת, הם לא שימשו רק כדי ללמד טירונים את דקדוקי ההיררכיה בקשר הגברי, אלא גם סיפקו שיעור באוטרקיה החברתית של הקשר הגברי: "גבר צריך לעשות דברים בעצמו. כך גם החייל. והוא גם נמצא בכוחות עצמו בשדה הקרב".[64] בתוך האפיל הפופולארי הזה טמון רעיון רב עוצמה: בחברה כל-גברית, הקשר הגברי הוא עצמאי ונפרד משאר העולם. למעשה, הוא עצמאי ונפרד מנשים.

kuhne
תמונה 8: “Zu Hause hat Mutter immer gestickt” (At home, stitching was always mother’s job). 

Source: Jesco v. Puttkamer, Deutschlands Arbeitsdienst (Oldenburg i.O.: Stalling, 1933), 24.

באמצעות ביטוי של איכויות נשיות ויצירה של הגדרות דומות לתא משפחתי, חברות כל-גבריות לא רק זוכרות את הקשר שלהן לחיי הציביליזציה בבית, אלא הן מדמיינות את עצמן כעצמאיות מנשים וממשפחות שנותרו בבית, כלומר מחברה אזרחית ומוסר אזרחי. "היום אחת מכן האמהות היו צריכות להיות איתנו", כתב פריץ פארנבאכר לאימו של חבר שנפל בקרב. "לא כדי לעזור לנו, הו לא, אלא כדי לצפות בנו מבשלים… זה כל כך מדהים, לצפות בגברים המהממים האלה, שאתה יכול לסמוך עליהם, שתמיד מצליחים, ושעימם אתה קשור יחד בקהילה לוחמת".[65] המסר היה זה: כשהם בכוחות עצמם, גברים מסוגלים להפיק תחושה חמימה של משפחתיות, אפילו אם הם נלחמים בדם קר זמן קצר לאחר מכן; הם עצמאיים מבחינה רגשית. הם יכולים להתגעגע לחיים בבית, אבל הם יכולים גם ליצור אותם בעצמם.

 

ההומוארוטיות והזכרונות על בני המשפחה האהובים בבית עיצבו את מערכות היחסים האינטימיות בין חברים לנשק; כחברים קרובים, הם נהנו משקיעה בשיחות עמוקות, ממצב הרוח הטוב אחד של השני, מעיניים נוצצות ומפנים קורנות. בסופו של דבר, הנוכחות התמידית של מוות הזכירה לחיילים את חשיבותה של הקשיחות.

 

הפגנת העצמאות של חברה גברית מהחיים בבית חרגה הרבה מעבר להפגנה של חברתיות וסולידריות כמו משפחתית, כשהיא ניצבה מול סכנה קטלנית.  זו הגיעה לשיאה, באופן פרדוקסלי, בהפרת המוסריות שלה עצמה שהקהילה הלוחמת טענה שהיא מכבדת. מערכת שלמה של טקסים "גבריים", שכולם הפרו את הנורמות המשפחתיות והאזרחיות, שימשו לאישור טענת האוטרקיות. הפגנת שתייה מופרזת, התרברבות בהרפתקאות מיניות, שימוש ברטוריקה מיזוגנית בצורה בוטה, התנהגות פרועה ובמקרים קיצוניים אפילו ביצוע אונס קולקטיבי: כל אלה השיגו את המומנטום החברתי שלהם בכך שהיו מבוימים - הם תירגלו את הטקסים האלה, דיווחו עליהם ואז קיבלו מחיאות כפיים - יחד. התעללות בנשים באזורים כבושים היתה הביטוי האולטימטיבי להפגנת גבריות, כלומר היתה זאת קביעה קיצונית של ריבונות הקשר הגברי.[66]

 [IMAGES 9 and 10, please juxtapose on two opposite pages or arrange on ONE page]kuhne
תמונות 9 ו-10: תמונה פרטית שנלקחה בתחילת 1940 מקזינו גרמני בעיר הפולנית נובי סונץ', בשטח שנכבש על ידי הנאצים.

מקור: ארכיון יד ושם, ירושלים

 

גרהרד מודרסן (Gerhard Modersen), שהאגו שלו התחזק ב-1934 בזכות המדים שלבש כחייל טרי ברייכסווהר (שמו של צבא גרמניה עד 1935), אולי לא אנס נשים; לפחות היומן שלו לא מצביע על כך. עם זאת, הוא פעל במציאות וכתב ביומנו על התיאוריה של אופי טרנסגרסיבי על קשר גברי, בצורה מינית ברורה. במשך רוב המלחמה, מודרסן שירת כקצין במשטרת כיבוי אש (Feuerschutzpolizei). הוא חי ללא שמחה בנישואיו, והחיים כחייל וכקצין הרחק מהבית נראו לו אטרקטיבים, לא רק בגלל היוקרה, אלא גם משום שתמיד היה בסביבה חבר לנשק - מישהו שעימו "תמיד אפשר להגיע למשהו פה ושם". פירוש הדבר מבחינתו היה אחד: הרפתקאות מיניות, שאותן תיעד בגאווה ביומנו האישי. ביומנו הוא הודה על חוסר המוסריות של תשוקתו, והשתמש בתפיסה האמביוולנטית של הגבריות כדי להצדיק את חולשתו של הנואף. במקרה שלו, החולשה הזאת לא קודדה כנשיות, אלא כילדותיות. "בכל גבר, אפילו הבוגר ביותר, מתחבא ילד קטן שעורג לחזור לזרועות אימו". הילד-גבר, במילים אחרות, הוא לא בוגר ולכן לא אחראי באופן מלא למעשיו. אולם הילדותיות הזאת הגדירה רק חלק קטן מהאישיות שלו. בשום דרך היא לא עירערה את טבעי הגברי באמת; במקום זאת, היא קיבלה סנקציה אולטימטיבית משום שהיא הזינה את הסולידריות הגברית. תכנון, הוצאה לפועל והנאה מ"להגיע למשהו פה ושם", ואז לסחור בסיפורי גבורה על כך, הבטיחה את החברות לנשק.[67]

הדקדוק המוסרי של חברות לנשק ציית תמיד לאותו הכלל: כל מה שהעשיר והעצים את חיי החברה היה מותר. חברות זאת, שהוגדרה באמצעות הפרדה מהחברה האזרחית - מחדשת אותה ולועגת לה בו זמנית - יצרה חברה חדשה מאפס. לכאורה קמה לה חברה חדשה ולימינלית, שריתכה גברים עם סוגים שונים של זהויות, אזרחויות ורצונות, והחליפה את זהותם בזהות קבוצתית חדשה ומשותפת ועם מוסר לחימה שנסב סביב המוות, סביב להרוג וסביב להיהרג. תפיסת הפרוטאן של גבריות צבאית הבטחה את זהותם הגברית של חיילים-גברים שונים זה מזה, כמו פיטר פפאף, פריץ פרנבאכר, גרהרד מודרסון ופליקס לנדאו, עד למידה שהם קיבלו על עצמם את העדיפות המוחלטת של הקבוצה על פני העצמי שלהם.

אלמר רוט (Elmar Roth), שנולד בשנת 1925 והושרש עמוק ברייך השלישי בשרידי תנועת הנוער הקתולית, חש לא בטוח כשהוא החל את השירות הקדם צבאי שלו בשירות העבודה הלאומי (Reichsarbeitsdienst), שלאחר שישה חודשים הוביל לשירות בוורמאכט. רוט היה מודע לאתגרים שעימם יתמודד בצבא של אדולף היטלר כקתולי אדוק. אבל המנהיג הכריזמטי של סניף הנוער הקתולי המקומי, גם הוא חייל, עודד את רוט והזכיר לו את החוק הבסיסי של השירות הצבאי: "תוודא שתמיד תפגין חברות לנשק חסרת אנוכיות ותמלא את חובותיך, כך שכולם יראו בך מודל לחיקוי נוצרי. כך תהיה בסדר. אתה תהנה מכל מיני מרחבי תמרון אם תדבוק בכללים של החברות לנשק.[68]

בתמצית, הכל היה עניין של השתלבות. חייל שקיבל על עצמו את העדיפות של "אנחנו" הקבוצתי על פני "אני" האינדיבידואלי, זכה למרחב מסוים של ה"אני". כל זה לא אומר שכל הגברים היו שווים בכל הנוגע להערכת מידת הגבריות שלהם, או שמצבים רגשיים שונים נחשבו שווים. גבריות פרוטאנית נקשרה, במידה מסוימת, להיררכיות עדינות, לפעמים קפדניות, שבתורן תידלקו את הדינמיקה הקבוצתית. בקיץ 1941 שיבח סגן פרנבאכר את התעוזה של מפקד הגדוד שלו, התגלמות של החייל-גבר: "בזמן שכל הגברים שכבו על הקרקע, תפסו מחסה מפני טילים ורסיסים, סגן הקולונל לוטוויץ (Lüttwitz) ניצב זקוף בעיצומה של המתקפה, מעריך בצורה סטואית את המצב, מהרהר באפשרויות, ובסופו של דבר מקבל את החלטותיו… מנהיג אמיתי עם עוצמה סוחפת… איש מבין חייליו לא ראה אותו מהסס או מוותר".

פרנבאכר, לעומת זאת, חש "כמו ארנבת". הוא נהג, בהזדמנות אחרת, ביראת כבוד כלפי לוטוויץ, שחילץ יחד עם כמה חיילים טייס קרב גרמני מאחורי קו החזית ונפל בידיים של כוחות סובייטים. "זה באמת הרים את הגדוד", העיר פרנבאכר.[69]

 

טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[1] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA

 


[1]  See the diary entry of Sept 23, 1941 in Jochen Klepper, Überwindung. Tagebücher und Aufzeichnungen aus dem Kriege (Stuttgart: Deutsche Verlagsanstalt, 1958), 211.

טוראי יוהן קלפר הודה ביומני בסתיו 1941 במזרח.[70] קלפר, שנישא לאישה יהודיה, הודח בסופו של דבר מהוורמאכט. דווקא בגלל מעמדו הרעוע בגרמניה הנאצית, הצבא היה כל עולמו. למעשה, את הצבא הוא תפס כעולם הנגדי לזה של הנאצים. "בקרב החברים לנשק", הוא ציין, "דעות שונות עולות לדיון בצורה פתוחה. המדים הם שמאפשרים את הגיוון". בצבא "גברים גרמנים" עדיין הסתדרו ביניהם, "והשאירו בצד את כל הנושאים הפוליטיים", ציין ביומנו אחרי שפגש חייל נודד שנזקק למגורים וחלק עימו מיטה - הפגנה טעונה בסמליות של חברות לנשק. קלפר נהנה משיחות לילה עמוקות עם "הבחור הצעיר הנבון, הרגיש ובעל הלב החם הזה", למרות, ואולי בגלל, שהוא היה איש SA.[71]

 

קלפר למד במהרה שהפתיחות המחשבתית בקרב חייליו של היטלר מוגבלת; למעשה, האנטישמיות הנרחבת של הצבא פגעה בו חזק במיוחד. רבים מהחיילים האנטי-נאצים שהסתמכו על הסולידריות הלא-מפלגתית לכאורה של חבריהם בזמן המלחמה, ראו עצמם נבגדים על ידי מי שהוקיעו אותם בהמשך.[72] ועדיין, הרעיון שהחברה הכל-גברית של הצבא, שקשורה בקשרי החברות ובסכנת המוות, התרוממה מעל שאר העולם - מעל אידיאולוגיות פוליטיות, מעל החברה האזרחית (או מה שנשאר ממנה תחת הדיקטטורה הנאצית) - צבר תאוצה עצומה בוורמאכט, ובכך פיצה, ולו באופן זמני, על התסכולים, המחסורים ופחד המוות של החיילים. "הצטרפות" לקבוצה הבטיחה אולי מקום בקשר הגברי המשותף וטיפחה את הגבריות, אבל לא על בסיס שווה. הניגוד בין "הארנבת" פרנבאכר ובין המפקד-גיבור לוטוויץ, הוא רק דוגמא אחת לכך. התייחסות ל-SS הרצחני של הימלר, כמו גם לגדודי המשטרה הניידים, מאירה פן אחר במבנה ההיררכי הזה. מכונת ההשמדה הנאצית נשאה מידה מפתיעה של סובלנות כלפי גברים שנרתעו מרצח יהודים או לא יהודים. כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים, ו"פימפס" (Pimpfs - המונח לתיאור החברים הצעירים ביותר בנוער ההיטלראי, בגילאים בין 10-14). הם מוקמו בתחתית ההיררכיה הלא פורמלית, שאותה הובילו הגברים "הקשוחים".[73]

חשוב לציין, עם זאת, כי "החלשלושים" לא הודחו מהיחידה. למעשה, הם נמנעו מאותו גורל בדיוק בטענה שהם "חלשים מדי" לבצע רצח. היתה להם אפשרות להעיד שהם "טובים מדי" מכדי להשתתף בה, אבל לעתים רחוקות עשו זאת. במקום זאת, הם טענו שהם חלשים מדי, או לפחות קיבלו את העובדה שהם נתפסו כך. זה היה הבדל מכריע: פירוש הדבר היה שהם לא הטילו ספק בסדר הסמלי של הקהילה הגברית, אלא פירשו את התנהגותם כסוטה מן השורה. הם הציגו את עצמם כחריגים לשלטון הקשיחות, ובכך אישרו את השלטון הזה ואת הדומיננטיות של זכרי האלפא. בדרך זאת הם נמנעו מהדחה מהצבא, ובמקום זאת קיבלו מקום בתוך אותה קהילה, אם כי ברמה הנמוכה ביותר. החברה הגברית כולה נזקקה לחלשלושים: הצבא הגרמני, בדיוק כמו צבאות אחרים ויחידות קדם צבאיות - אפילו חייליו הרצחניים של הימלר. בחברה של גבריות קשוחה, החלשלושים ייצגו את האחר, מה שעזר להציג את התכונות ההומוגניות של חברה זאת.[74]

זה היה המכניזם שהשאיר בצבא כל מיני חיילים, גם אלה שנראו חלשים או נשיים - במקרים מסוימים אפילו הומוסקסואלים, כל עוד הם כיבדו את ההיררכיה של הגבריות ושל גברים, כלמר את עיקרון ההגמניה הגברית.[75] כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו.[76]


כשהורו לאנשי גדוד המשטרה 101 לרצוח את יהודי העיר יוזפוב בפולין ב-1942, רק מיעוט מהם הסכים בשקיקה. הם הפנימו את מה שנחשב כהוכחה האולטימטיבית לגבריות: היכולת להתגבר על מעצורים מוסריים ורגשות אשמה על רצח יהודים, כולל נשים וילדים. אולם מרבית אנשי הגדוד לא הצליחו להשליך את המעצורים האלה, ועדיין פעלו לפי פקודה, כשהם רדופי על ידי ייסורי מצפון. מיעוט אחר סירב להשתתף, בין אם משום שלא היו מסוגלים או בין אם לא היו מוכנים לדכא את רגשות האשמה בקרבם. הם נאלצו לספוג עלבונות כחלשלושים, פחדנים

 

גבריות פרוטאנית איפשרה לגברים לעבור בין גבריות ובין חוסר גבריות ונשיות, אך הם יכלו לעשות זאת רק במידה מוגבלת ורק בתדירות מסוימת. אין זה אומר שגברים יכלו להישאר באופן קבוע במצב נשי או להפגין התנהגויות נשיות. להתענג על מקרים כאלה נחשב לגיטימי רק באופן זמני, וזה היה מצב שבו גבר היה צריך לזנוח, או לגבור עליו במוקדם או במאוחר. גבריות פרוטאנית נותרה קשורה לפעילות הגברית ההגמונית הקשה ולקורלציה שלה, כלומר קשיחות, אגרסיביות, סטואיות, סיבולת ושליטה עצמית. גבריות "רכה" היתה ראויה להיות מוצגת רק לאחר שהגבר הוכיח את הגבריות "הקשה" שלו. שכן לא הצד הרך של האדם הגדיר אותו, אלא יכולתו להתגבר עליו - לא רק אחת ולתמיד, אלא שוב ושוב.

החוליות הבולטות ביותר בין שני הקטבים של הגבריות הפרוטאנית היו חוויית הסבל והסטואיות הנדרשת להתמודדות עימה. הכחשת הקירבה אין פירושה לבטל את הצד הקשה של גבריות צבאית; הפולחן סביב תותבות, שתיקנו כביכול סוגים שונים של זנקי מלחמה ונעשה בהם שימוש בכל המדינות לאחר מלחמת העולם הראשונה, הפכה את המושג של גבריות לעניין חומרי. אובדן רגל לא היה יכול להרוס את הגבריות, ובהחלט לא היה צריך למנוע מאדם לשמש כמפרנס. מספיק טכנולוגיה, כלים וטיפולים עמדו מוכנים כדי לשחזר את הפונקציונליות והעוצמה של הגבר, כך שנזק פיזי לא בהכרח היה איום מתמשך על הגבריות.[77] החייל-הגבר ניצב בפני תקופות של חולשה והתמודד עימן, אבל הוא גם ידע להתגבר עליהן, לקום מחדש, ובסופו של דבר להמשיך לתפקד ואפילו להילחם - ומכאן השבחים לגבריותו של החייל קטוע האיבר. "הוא איבד יד ושלוש אצבעות ביד השנייה", כתב אורסולה פון קרדוף (Ursula von Kardorff) בפברואר 1944 אחרי שפגשה את קולונל קלאוס פון שטאופנברג (Claus von Stauffenberg). אבל דבר מכל זה, או העובדה שהיא "היתה צריכה לחתוך עבורו את הבשר" בארוחת הערב, לא הציק לה: זה רק הגביר את הערצתה למראה ה"גברי מאוד" של שטאופנברג.[78] ההילה ה"גברית מאוד" שהוקרנה מההתמודדות הסטואית של פון שטאופנברג עם גופו הנכה, היתה אולי ייחודית בחברת הלוחמים הנאצית, אבל הרעיון שנכה מלחמה יכול לפצות על מוגבלותו הגופנית, ולכן עדיין לגלם גבריות הגמונית, לא היה מוגבל לסוסי מלחמה כמו שטאופנברג.[79] שטפן שמידהופר (Stefan Schmidhofer) למשל, גויס לוורמאכט בשנת 1940 בגיל שלושים ואחת, ללא שהביע כל עניין בחיילות. אף על פי שהיה מעדיף לנהל את חייו הפרטיים כבנאי נשוי באושר בבווארייה, הוא הסתגל לתרבות הצבאית, למידה שבה זה היה ניכר בבירור, עד שאיבד רגל לאחר שנפצע קשה בחזית המזרחית. כשתהה לגבי עתידו ונישואיו, כתב לאשתו מבית החולים: "מה אני יכול לומר? אני כבר לא הגבר שמשתובב סביבך כפי שהייתי כשהייתי כל כך מאושר איתך. אבל יקירתי, דעי שאשאר גבר בשבילך. יהיה מספיק כיף בשבילך". זמן קצר לאחר מכן כתב: "אני נשבע לך, מתוקה היקרה לי ביותר, אני אוהב אותך ורק אותך. אהיה הגבר שלך כמו שתמיד הייתי. בלי להתבכיין, בלי להיות חלשלוש, לא. אני אהיה המגן שלך עם מילים ומעשים בכל פעם שתזדקקי לעזרה". אחרי שאיבד את יכולתו להתגבר על קשיים פיזיים, שטפן הבהיר שהוא לא ייכנע, ובמקום זאת גבר על מוגבלותו הפיזית באמצעות שימוש בתכונות חלופיות של זהות גברית: תבונה וכוח גברא.[80] מאמציו של שמידהופר להתמודד עם הנכות הפיזית שלו ממחישה את העוצמה ואת הטבע של גבריות הומוגנית, שאותה החייל מייצג יותר מכל אחד אחר בגרמניה הנאצית. החייל גילם מוכנות להתמודד עם כל מיני סוגים של חולשות והשפלות, כמו גם היכולת לקום מחדש - משהו שגברים שאינם חיילים יכלו גם הם לטעון לו. בהתאם לזרם מחקר עדכני יותר של גבריות היסטורית, הטיעון כאן מדגיש את הפלואידיות ואת המגוון של גבריות יותר מכפי שקונל טוענת. החייל מייצג גבריות הומוגנית בצורה טהורה, אבל יש מגוון דרכים לעמוד בסטנדרט הזה. הוורמאכט של היטלר מציע דוגמא טובה במיוחד למקרה הזה. הצבא לא עבר נאציזציה באופן שווה; יחידות רבות ומפקדים רבים הגנו על האידיאלים הצבאיים המסורתיים. גבריות לא הוגדרה בתחום זה על ידי היכולת לרצוח אזרחים בדם קר, אלא במקום זאת על ידי האומץ לדבר נגד, או אפילו להתנגד להנחיות שגברים רבים בוורמאכט תפסו כפליליות. עם זאת, קשיחות, סטואיות, וחוזק מנטלי, נותרו בפסגת הגבריות ברייך השלישי, והגישה של החברות לנשק - הנכונות להצטרף - נותרה תנאי הכרחי של הכללה בקשר הגברי.

היינריך בל (Heinrich Böll), שאחרי המלחמה נהפך לסמל של פציפיזם מערב גרמני, סירב להשתלב, וכך חווה זמנים קשים בצבאו של היטלר. בל, שנולד למשפחה קתולית, היה אינטלקטואל בן עשרים ושתיים כשגויס ב-1939. הוא היה מודל לאאוטסיידר בצבא. היתה זאת החַברוּתִיוּת המיזוגנית, האלימה, הגסה, של חבריו ליחידה שהביכה אותו יותר מכל. "המסיבה אתמול בלילה שוב גרמה לי להבין באמת את האינדיבידואליות שלי: 130 גברים נוהגים כעדר, נדחקים זה לצד זה, מזיעים, כולם נראו אותו דבר וצוו לשמוח, שותים ומהמרים ומרעישים… איזה עינוי, כל ההילולות הצבאיות האלה.[81]

מה שהביך את בל היה דרישת הצבא שחבריו ליחידה יוותרו על העצמי האזרחי שלהם למען לכידות קבוצתית ודינמיקה. הוא מצא שפה משותפת עם סבסטיאן הפנר (Sebastian Haffner), שביומנו מ-1939 תיאר את הרעות הגברית כנשית, לעג ל"כריות הרכות של החברות הגברית" והנגיד אותו ל"קשיחות של החיים האזרחיים". הפנר טען כי אנשים אחראים לעצמם וחייבים לקבל החלטות בעצמם, ואילו החברות הצבאית שיחררה אותם מהנטל הזה.[82] ברוח דומה, בל הוקיע את החברות הגברית כבלתי אנושית, בדיוק משום שהיא הפחיתה בערך האינדיבידואליות והאחריות האינדיבידואלית. באחד המכתבים, בל כינה את קהילת החברים לנק "התכנסות של מנבלי פה", וברומן המלחמה "הרכבת הגיעה בזמן (The Train Was on Time) שפירסם ב-1949, החייל אנדראס גילה ש"זה נורא להיות רק בחברת גברים כל הזמן. גברים הם כל כך נשיים".[83]

עם זאת, אינדיבידואלים כמו בל לא זנחו לגמרי את תפיסת ההומוגניות של הגבריות. קשיחות גברית אידיאלית יכולה להיות מובנת ומוערכת בדרכים שונות, וכך לאפשר לסוגים שונים של אישיות גברית לבסס את הגבריות שלהם. כשבל קרא בכתבי ארנסט יונגר (Ernst Jünger) ב-1943, בעיצומו של האסון הצבאי של הוורמאכט בקרב סטלינגרד, הוא היה מרותק ללוחם הגיבור שנלחם לפני ומעל המוני חבריו לנשק - או במילותיו של בל "צבאי לחלוטין, הוא באמת החייל האבסולוטי".[84]

חיילים התאבלו לא רק על חבריהם שנפלו, אלא אף יותר מכך על אובדן העצמי שלהם, שאותו הם הקריבו בשם הצבא, בשם המלחמה, ובשם הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft). בדומה לרוב חבריו ליחידה, בל נשאר בצבא עד תחילת 1945 - ובדרך זאת, חווה, לרוב מתוך מודעות לדבר, מרכיב קריטי בגבריות הצבאית: הסטואיות הנדרשת כדי לחוות כאב, מחסור ויגון אינסופיים.[85]

 

כשקלאוס אברג (Klaus Aberg) נח בלילה עם חיילי מחלקת הוואפן SS שלו, אחד המש"קים גישש אחר איבר מינו של קלאוס. זה לא נשאר בגדר סוד, אלא גרם לסערה רגעית; עם זאת, לאחר התלבטות קצרה, החליטו בקבוצה לחפות עליו, משום שהיה בחור חביב שנחשב לחבר טוב לנשק ולרוב תמך בקבוצה והפיח בה רוח חיים. עם זאת, גם הוא אולץ ליישר קו עם התפיסה של הומוגניות גברית: הפגנת שליטה בגופו בנפשו. מאותו אירוע ואילך הוא ידע שעליו לדכא את זהותו ההומוסקסואלית ואת תשוקותיו

 

מסקנות

גבריות הומוגנית בגרמניה הנאצית פירושה "קשיחות" פיזית, רגשית ומוסרית. הגבר האידיאלי, המגולם על ידי החייל, היה קשוח ואגרסיבי: בשליטה על גופו, מוחו ונפשו. הוא גם היה יצור חברתי מובהק. הוא הסתדר עם חבריו ליחידה גם אם לא חיבב אותם; חברים לנשק היו עמיתים שעבדו יחד כדי להגיע למטרה, כמו להילחם באויבים בשדה הקרב או במקום אחר. באידיאולוגיה הגזענית של הנאצים, קשיחות נכללה ביכולת לדחות רגשות חרטה בכל הנוגע לרצח אזרחים ואויבי הגזע לכאורה של הקהילה הלאומית הגרמנית (Volksgemeinschaft).

קשיחות פירושה גם להקריב את העצמי למען ה"אנחנו", המולדת, או קבוצה של חברים לנשק. סוג החַברוּתִיוּת שעמדה כאן על הפרק הוגבלה באופן קשוח לפנים הקבוצה, שאותה ניתן להגדיר בדרכים שונות. המנהיג הכריזמטי, זה שאיחד את הקבוצה ותידלק את הדינמיקה, ביטא את הגבריות ההגמונית בגרמניה הנאצית בדיוק כשם שהלוחם הגיבור חסר הפחד ביטא זאת בתקופות קדומות יותר. אבל הקשר הגברי נזקק ליותר מרק מנהיגים כריזמטיים. לכידות חברתית ויעילות קבוצתית מסתמכות על שיתוף בעבודה - תוך בידול תפקודי. הקשר הגברי נזקק לסוגים שונים של גברים, למגוון כשרונות וליכולות מגוונות, כמו גם למגוון סוגי אישיות. היררכיות בין סוגים שונים של גברים ויכולתם לעמוד בסטנדרטים הגמוניים היו חשובים בהחלט, אבל אסור להתעלם מהדינמיקה הכוללת של גבריות צבאית: מגוון רחב של גברים המוציאים לפועל רעיונות שונים של גבריות התקבלו כחברים מלאים ברעות הגברית. מפגשים חברתיים של אינטראקציה גברית נזקקו לגמישות ומגוון אנושי. התכונות האלה איפשרו הפגנת חיבה שנתפסת נשית, רוך, אמפתיה, אכפתיות וסובלנות כלפי רגעים של התמוטטות רגשית וחולשה. מה שבסופו של דבר התקבל, בכל הנוגע להערכת הגבריות, היה היכולת לתמוך בדינמיקה הקבוצתית של הקבוצה - בין אם מדובר בהפגנת גבורה באמצעות הצלת חברים לנשק בשדה הקרב, או בארגון מסיבות חג מולד סנטימנטליות לאחר מכן.

בזכות אופיו המכיל, סוג זה של גבריות צבאית איפשר לסוגים שונים של חיילים לגבש זהויות גבריות. אופיו הפרוטאני איפשר להם לעבור בין מצבים רגשיים ומוסריים שונים - אך מבלי לאבד את גבריותם. גבריות פרוטאנית הצליחה לגשר על חוויות שונות, לאחד זהויות מפוצלות, ובסופו של דבר הדגימה כיצד נשיות וגבריות, רוך וקשיחות, יכולות לפעול ביחסים טובים בתוך גבר אחד.

 

 

[1]  Michael Kimmel, “Masculinity as Homophobia: Fear, Shame, and Silence in the Construction of Gender Identity,” in Theorizing Masculinities, ed. Harry Brod and Michael Kaufman (Thousand Oaks, CA: Sage Publications, 1994), 119–20, 126.

[2]  See the diary entry of Sept 23, 1941 in Jochen Klepper, Überwindung. Tagebücher und Aufzeichnungen aus dem Kriege (Stuttgart: Deutsche Verlagsanstalt, 1958), 211.

[3]  Claudia Moisel, Frankreich und die deutschen Kriegsverbrecher. Politik und Praxis der Strafverfolgung nach dem Zweiten Weltkrieg (Göttingen: Wallstein, 2004); Jacqueline Duhem, Ascq 1944. Un massacre dans le Nord, une affaire franco-allemande (Lille: Édition Les lumières de Lille, 2014); Walter Hauck, in discussion with the author, Stuttgart, 1995.

[4]  On the feminized image of a man pushing a baby carriage, see Hermann Haß, Sitte und Kultur im Nachkriegsdeutschland (Hamburg: Hanseatische Verlagsanstalt, 1932), 77; on 1935 SA guidelines prohibiting SA men from pushing baby carriages, see Todd Richard Ettelson, The Nazi New Man.“ Embodying Masculinity and Regulating Sexuality in the SA and SS, 1930-1939, PhD dissertation, University of Michigan, 2002, 252.

[5]  “Ist das unmännlich?,“ Das Schwarze Korps, August 10, 1939. Compare Amy Beth Carney, Victory in the Cradle: Fatherhood and the Family Community in the Nazi Schutzstaffel, Phil. Diss., Florida State University, 2010; Herbert F. Ziegler, Nazi Germany’s New Aristocracy: The SS Leadership, 1925–1939 (Princeton, NJ: Princeton University Press, 1989).

[6]  Gudrun Schwarz, Eine Frau an seiner Seite. Ehefrauen in der “SS-Sippengemeinschaft“ (Hamburg: Hamburger Edition, 1997); for Himmler’s February 18, 1937, speech to SS generals, see Himmler Heinrich, Geheimreden 1933 bis 1945 und andere Ansprachen, ed. Bradley F. Smith and Agnes F. Peterson (Frankfurt/Main: Propyläen, 1974), 93–104, 291 n. 133.

[7]  This section draws and expands on Thomas Kühne, Kameradschaft. Die Soldaten des nationalsozialistischen Krieges und das 20. Jahrhundert (Göttingen: Vandenhoeck & Ruprecht, 2006); idem, Belonging and Genocide: Hitler’s Community, 1918–1945 (New Haven, CT: Yale University Press, 2010); idem, The Rise and Fall of Comradeship: Hitler’s Soldiers. Male Bonding and Mass Violence in the Twentieth Century (Cambridge: Cambridge University Press, 2017). Early and partial versions of this article have been presented at the workshop “Masculinities in Times of (Post)War: The German Case,” Paris, France, Nov. 27–28, 2015; and at the MCAHS Summer Research Workshop “Military Hazing and Sexual Violence, Then and Now,” United States Holocaust Memorial Museum (USHMM), Washington, DC, August 8–19, 2016. I am grateful to the participants and especially to the conveners of these events, Aaron Belkin, Patrick Farges, Elissa Mailänder, and Stefanie Schüler-Springorum, for their vibrant feedback.

[8]  On the beginning of these inquiries in Germany, see Thomas Kühne, ed., Männergeschichte—Geschlechtergeschichte. Männlichkeit im Wandel der Moderne (Frankfurt/Main: Campus, 1996).

[9]  Michael Kimmel, “Masculinity as Homophobia: Fear, Shame, and Silence in the Construction of Gender Identity,” in Theorizing Masculinities, ed. Harry Brod and Michael Kaufman (Thousand Oaks, CA: Sage Publications, 1994), 119–20, 126.

[10]  Karin Hausen, “Family and Sexual Division. The Polarization of Sexual Stereotypes in the Nineteenth Century: An Aspect of the Dissociation of Work and Family Life,” in The German Family: Essays on the Social History of the Family in Nineteenth and Twentieth Century Germany, ed. Richard J. Evans and W. R. Lee (London: Barnes & Noble, 1981), 51–83.

[11]  Kimmel, “Masculinity as Homophobia,” 126–31.

[12]  Klaus Theweleit, Male Fantasies, vol. I: Women, Floods, Bodies, History; vol. II: Male Bodies: Psychoanalyzing the White Terror, trans. Stephen Conway (Minneapolis: University of Minnesota Press, 1989) (German original: Klaus Theweleit, Männerphantasien, 2 vols.(Frankfurt/Main: Roter Stern, 1977–1978). For a critical assessment, see Sven Reichardt, “Klaus Theweleits ‘Männerphantasien’—ein Erfolgsbuch der 1970er-Jahre,“ Zeithistorische Forschungen/Studies in Contemporary History 3 (2006): 401–21.

[13]  For the state of research, see Anette Dietrich and Ljiljana Heise, eds., Männlichkeitskonstruktionen im Nationalsozialismus. Formen, Funktionen und Wirkungsmacht von Geschlechterkonstruktionen im Nationalsozialismus und ihre Reflektion in der pädagogischen Praxis (Frankfurt/Main: Peter Lang, 2013).

[14]  R. W. Connell, Masculinities (Berkeley: University of California Press, 1995); idem, “The Social Organization of Masculinity,” The Masculinities Reader, ed. Frank J. Barrett and Stephen Whitehead (Cambridge: Polity, 2001), 38-40; R. W. Connell and James W. Messerschmidt, “Hegemonic Masculinity: Rethinking the Concept,” Gender & Society 19, no. 2 (2005): 829–59. Compare John Tosh, “Hegemonic Masculinity and the History of Gender,” in Masculinities in Politics and War: Gendering Modern History, ed. Stefan Dudink, Karen Hagemann, and John Tosh (Manchester: Manchester University Press, 2004), 41–58.

[15]  Anette Dietrich and Ljiljana Heise, “Perspektiven einer kritischen Männlichkeitenforschung zum Nationalsozialismus. Eine theoretische und pädagogische Annäherung,“ in Dietrich and Heise, Männlichkeitskonstruktionen im Nationalsozialismus, 7.

[16]  Todd W. Reeser, Masculinities in Theory: An Introduction (Malden, MA: Wiley-Blackwell, 2010), 12, 8, 14, 39–40.

[17]  Miguel Vale de Almeida, The Hegemonic Male: Masculinity in a Portuguese Town (Providence, RI: Berghahn, 1996), 116; Eve Kosofsky Segdwick, Between Men: English Literature and Male Homosocial Desire (New York: Columbia University Press, 1985). On the Israeli army, see Danny Kaplan, The Men We Loved: Male Friendship and Nationalism in Israeli Culture (New York: Berghahn, 2006). For a survey of the historical research on Germany, see Jürgen Martschukat and Olaf Stieglitz, Geschichte der Männlichkeiten (Frankfurt/Main: Campus, 2008); Karen Hagemann, “Military, War, and the Mainstream: Gendering Modern German Military History,” in Gendering Modern German Historiography, ed. Karen Hagemann and Jean H. Quataert (New York: Berghahn, 2007), 63–85.

[18]  Joanna Bourke, Dismembering the Male: Men's Bodies, Britain, and the Great War (London: Reaction, 1996); see also George L. Mosse, The Image of Man: The Creation of Modern Masculinity (Oxford: Oxford University Press, 2008).

[19]  Reeser, Masculinities in Theory, 39.

[20]  See, e.g., Richard J. Evans, “Geschichte, Psychologie und Geschlechterbeziehungen,” Geschichte und Gesellschaft 7, no. 3-4 (1981): 597–606.

[21]  Jürgen Matthäus et al., Ausbildungsziel Judenmord? “Weltanschauliche Erziehung“ von SS, Polizei und Waffen-SS im Rahmen der “Endlösung“ (Frankfurt/Main: Fischer, 2003), 154; George L. Hersey, The Evolution of Allure: Sexual Selection from the Medici Venus to the Incredible Hulk (Cambridge, MA: MIT Press, 1996), 129–63; Sander L. Gilman, The Jew’s Body (New York: Routledge, 1991).

[22]  See Hitler’s speech of Sept 14, 1935, in Max Domarus, ed., Hitler. Reden und Proklamationen 1932–1945, vol. 1/2: 1935–1938 (Wiesbaden: Löwit, 1973), 532–33. Also see Wolfgang Fritz Haug, “Ästhetik der Normalität. Vor-Stellung und Vorbild. Die Faschisierung des männlichen Akts bei Arno Breker,“ Inszenierung der Macht. Ästhetische Faszination im Faschismus (Berlin: NGBK Nishen, 1987), 79–103; Jürgen Trimborn, Arno Breker. Der Künstler und die Macht. Die Biographie (Berlin: Aufbau-Verlag, 2011).

[23]  Kleo Pleyer, Volk im Feld (Hamburg: Hanseatische Verlagsanstalt, 1943), 36, 40.

[24]  Christopher Dillon, Dachau and the SS: A Schooling in Violence (Oxford: Oxford University Press, 2015), 198–99.

[25]  Gerhard Modersen [pseudonym], Meine Lebenserinnerungen [1914–1950], unpubl. ms. (copy in possession of author), 73. On Modersen and his “memoirs,” a manuscript written continuously from 1935 on in the style of a diary, see also Mein Tagebuch. Geschichten vom Überleben 1939–1947, ed. Heinrich Breloer (Cologne: Verlagsgesellschaft Schulfernsehen, 1984), 28–49.

[26]  Dillon, Dachau and the SS, 205.

[27]  See the letters to his father (Feb. 9, 1940, and June 2, 1940), and his letter to his wife (May 24, 1941), in Horst Fuchs Richardson, ed., Sieg Heil! War Letters of Tank Gunner Karl Fuchs, 1937–41 (Hamden: Archon Books, 1987), 50, 62, 104–5; also see Kühne, Kameradschaft, 178–82; Frank Werner, “’Hart müssen wir hier draußen sein.’ Soldatische Männlichkeit im Vernichtungskrieg, 1941–1944,“ Geschichte und Gesellschaft 34, no. 1 (2008): 5–40.

[28]  Raymond Dreiling, Das religiöse und sittliche Leben der Armee unter dem Einfluss des Weltkrieges (Paderborn: F. Schöningh, 1922), 39, 43–44, 50. On Americans in World War II, see S. L. A. Marshall, Men Against Fire: The Problem of Battle Command in Future War (New York: Morrow, 1947), 78.

[29]  Ernst Jünger, Der Kampf als inneres Erlebnis (Berlin: Mittler, 1922), 21–22, 26; idem, Das Wäldchen, 125. Eine Chronik aus den Grabenkämpfen 1918, 3rd ed. (Berlin: Mittler, 1928), 239; idem, In Stahlgewittern. Aus dem Tagebuch eines Stoßtruppführers (Berlin: Mittler, 1922), 94. Also see Bernd Weisbrod, “Military Violence and Male Fundamentalism: Ernst Jünger’s Contribution to the Conservative Revolution,” History Workshop Journal 49 (2000), 69–94.

[30]  Thomas Kühne, “Nazi Morality,” in A Companion to Nazi Germany, ed. Shelley Baranowski et al. (Chichester: Wiley Blackwell, 2018), 215-29.

31]  Ernst Klee, Willi Dressen, and Volker Riess, eds., “The Good Old Days.” The Holocaust as Seen by Its Perpetrators and Bystanders (New York: Konecky & Konecky, 1991), 96–97 (quotes from the diary); Hannah Arendt, Eichmann in Jerusalem: A Report on the Banality of Evil, rev. ed. (New York: Viking, 1965), 24.

[32]  J. A. Mangan, ed., Shaping the Superman. Fascist Body as Political Icon. Aryan Fascism (London: Frank Cass, 1999); Paula Diehl, Macht—Mythos—Utopie. Die Körperbilder der SS-Männer (Berlin: Akademie Verlag, 2005); Daniel Wildmann, Begehrte Körper. Konstruktion und Inszenierung des “arischen“ Männerkörpers im “Dritten Reich“ (Würzburg: Königshausen & Neumann, 1998).

[33]  Ute Frevert, “Soldaten, Staatsbürger,” in Kühne, Männergeschichte—Geschlechtergeschichte, 70–87; Stefan Dudink and Karen Hagemann, “Masculinity in Politics and War in the Age of Democratic Revolutions, 1750–1850,” in Masculinities in Politics and War: Gendering Modern History, ed. Stefan Dudink, Karen Hagemann, and John Tosh (Manchester: Manchester University Press, 2004), 3–21; John Horne, “Masculinity in Politics and War in the Age of Nation-States and World Wars,” in ibid., 41–58; Thomas Kühne, “Western States, Military Masculinities and Combat in the Age of World Wars,” in The Oxford Handbook of Gender, War and the Western World since 1650, ed. Karen Hagemann et al. (Oxford: Oxford University Press, forthcoming 2018).

[34]  Helmut Stellrecht, Neue Erziehung (Berlin: Limpert, 1942), 61; Max Momsen, Leibeserziehung mit Einschluß des Geländesports (Osterwieck: Zickfeldt, 1935), 19-20. The socialist youth movement adhered in the 1920s, in part, to the same ideals; see Kühne, The Rise and Fall of Comradeship, 83-86. For an anthropological perspective, see Frank W. Young, Initiation Ceremonies: A Cross-Cultural Study of Status Dramatization (Indianapolis, IN: Bobbs-Merrill, 1965).

[35]  Frevert, A Nation in Barracks, 162; Klaus Kiran Patel, Soldiers of Labor: Labor Service in Nazi Germany and New Deal America, 1933–1945 (Cambridge: Cambridge University Press, 2005), 216; Kühne, Belonging and Genocide, 42–54.

[36]  Stahlhelm, July 12, 1931.

[37]  This was less the case in the Anglophone world; see Sarah Cole, Modernism, Male Friendship, and the First World War (Cambridge: Cambridge University Press, 2007), 139, 144–46, 148, 151, 155; Kühne, Rise and Fall of Comradeship, 74–76.

[38]  Kyffhäuser, July 24, 1932; Till Kalkschmidt, “Kameradschaft und Führertum der Front,“ Dichtung und Volkstum 39 (1938): 183–84.

[39]  [K. L.] von Oertzen, Deutsches Reichsheer-Handbuch (D.R.H.), (Charlottenburg: Offene Worte, 1923), 87.

[40]  Josef Ackermann, Heinrich Himmler als Ideologe (Göttingen: Musterschmidt, 1970), 287.

[41]  Sebastian Haffner, Defying Hitler, trans. Oliver Pretzel (New York: Picador, 2002), 284, 288–91.

[42]  Wilhelm Reibert, Der Dienstuntericht im Reichsheer. Ein Handbuch für den deutschen Soldaten, 6th ed. (Berlin: Mittler, 1934), 96.

[43]  See the Eicke order of June 2, 1934, in Christian Goeschel and Nikolaus Wachsmann, eds., The Nazi Concentration Camps, 1933–1939. A Documentary History (Lincoln: University of Nebraska Press, 2012), 151.

[44]  Julius Karl von Engelbrechten, Eine braune Armee entsteht. Die Geschichte der Berlin-Brandenburger SA (Munich: Eher, 1937), 85.

[45]  Erich Weniger, Wehrmachtserziehung und Kriegserfahrung (Berlin: Mittler, 1938), 117, 135–36.

[46]  Uli Otto and Eginhard König, ‘Ich hatt einen Kameraden…’. Militär und Kriege in historisch-politischen Liedern in den Jahren von 1740 bis 1914 (Mainz: Conbrio, 1999). On the historical context, see George L. Mosse, Fallen Soldiers: Shaping the Memory of the World Wars (New York: Oxford University Press, 1990), 15–50

[47]  Rüdiger Overmans, Deutsche militärische Verluste im Zweiten Weltkrieg (Munich: Oldenbourg, 1999), 332–37.

[48]  Fritz Farnbacher, War Diary (copy of typescript in possession of author), June 23, 27, 1941; July 6, 9, 10, 22, 29, 30, 1941; Aug. 16, 1941, and Introduction (to the diary transcript, written after the war), 122, 124, 131. A copy is also available at the Bundesarchiv Freiburg, Msg. 1/3268.

[49]  Ibid., July 22 and Nov 20, 1941; Introduction, 132–33; for further examples, see Kühne, The Rise and Fall of Comradeship, 136, 163–67; idem, Kameradschaft, 166–71.

[50]  Stadtarchiv Ludwigsburg, Depositum 260.I.D., Papers of Tim Gebhardt, “In Memoriam. Gefallenen-Gedenkrede, gehalten von Dr. Tim Gebhardt, 2. Oktober 1955,“ Alte Kameraden, Sonderdruck für die 260. ID, n.d.; Stadtarchiv Ludwigsburg, deposit of the Traditionsverband of the [Wehrmacht’s] 260th Infantry Division.

[51]  Björn Krondorfer and Edward Westermann, “Soldiering Men,” in Gender: War, ed. Andrea Petö (New York: MacMillan, 2018), 19–35 (includes the relevant references).

[52]  Compare Randall Collins, Violence: A Micro-Sociological Theory (Princeton, NJ: Princeton University Press, 2008), 37–82 (esp. 50).

[53]  Horne, “Masculinity in Politics and War,” 32.

[54]  Freideutsche Jugend, March 1917.

[55]  Franz Schauwecker, Im Todesrachen. Die deutsche Seele im Weltkrieg (Halle: Diekmann; 1919), 16–20, 68.

[56]  Hans Graf von Lehndorff, ed., Die Briefe des Peter Pfaff 1943–1944, 3rd rev. ed. (Munich: Herbig, 1988), 48–49, 155, 163–65. Compare Christel Beilmann, Eine katholische Jugend in Gottes und dem Dritten Reich. Briefe, Berichte, Gedrucktes 1930–1945. Kommentare 1988/89 (Wuppertal: Peter Hammer, 1989).

[57]  Judy Marshall, ed., Concise Oxford English Dictionary, 10th ed. (Oxford: Oxford University Press, 2002), 1149.

[58]  Robert Jay Lifton, The Protean Self: Human Resilience in an Age of Fragmentation (New York: Basic Books, 1993), 1.

[59]  On the interwar and Third Reich discourse on comradeship between men and women, see Kühne, Rise and Fall of Comradeship, 84–87.

[60]  Silvia Bovenschen, Die imaginierte Weiblichkeit. Exemplarische Untersuchungen zu kulturgeschichtlichen und literarischen Präsentationsformen des Weiblichen (Frankfurt/Main: Suhrkamp, 1979); Christa Rhode-Dachser, Expedition in den dunklen Kontinent. Weiblichkeit im Diskurs der Psychoanalyse (Berlin: Springer, 1991), 95–100; Sigrid Weigel, “’Das Weibliche als Metapher des Metonymischen’. Kritische Überlegungen zur Konstitution des Weiblichen als Verfahren oder Schreibweise,“ Frauensprache—Frauenliteratur? Für und Wider einer Psychoanalyse literarischer Werke, ed. Inge Stephan and Carl Pietzcker (Tübingen: Niemeyer, 1986), 108–18.

[61]  Reeser, Masculinity in Theory, 12–121, 86–87.

[62]  Jerry S. Cloyd, “Functional Differentiation and the Structure of Informal Groups,” The Sociological Quarterly 5 no. 3 (1964): 243–47.

[63]  Kyffhäuser, Nov. 17, 1929, and Feb. 23, 1930, 134–35. Also see Kühne, Rise and Fall of Comradeship, 76. On pre-1914 traditions, see Ute Frevert, A Nation in Barracks. Modern Germany, Military Conscription and Civil Society, trans. Andrew Boreham and Daniel Brückenhaus (Oxford: Berg, 2004), 182–99.

[64]  Wir Mädel, 1940/41; Jesco von Puttkamer, Deutschlands Arbeitsdienst (Oldenburg: Stalling, 1938), 24, 41. Compare Kühne, Belonging and Genocide, 47.

[65]  Farnbacher, War Diary, Oct. 22, 1941.

[66]  Kühne, Rise and Fall of Comradeship, 169–76. Compare the contribution of Eduard Westermann in this special issue, as well as Regina Mühlhäuser, “Between ‘Racial Awareness’ and Fantasies of Potency: Nazi Sexual Politics in the Occupied Territories of the Soviet Union, 1942–1945,” in Brutality and Desire: War and Sexuality in Europe’s Twentieth Century, ed. Dagmar Herzog (Houndmills: Palgrave, 2009), 201. More details, see idem, Eroberungen. Sexuelle Gewalttaten und intime Beziehungen deutscher Soldaten in der Sowjetunion (Hamburg: Hamburger Edition, 2010). On the American army during World War II, see Henry Elkins, “Aggressive and Erotic Tendencies in Army Life,” American Journal of Sociology 51, no. 5 (1946): 409–10; more generally, see Madeline Morris, “By Force of Arms: Rape, War, and Military Culture,” Duke Law Journal 45, no. 4 (1996): 651–781.

[67]  See the entries for the years 1934-1942 in Modersen, Meine Lebenserinnerungen, 78–79, 174–75, 190–92, 199–205.

[68]  Letter of Paul Constantini to Elmar Roth, May 17, 1943 (copy in possession of author). Elmar Roth, in discussion with the author, Constance, Germany, 1998.

[69]  Farnbacher, War Diary, Aug. 14 and Aug. 30, 1941.

[70]  See the diary entry of Sept 23, 1941 in Jochen Klepper, Überwindung. Tagebücher und Aufzeichnungen aus dem Kriege (Stuttgart: Deutsche Verlagsanstalt, 1958), 211.

[71]  Ibid., 157 (Aug. 22, 1941), 132 (Aug. 8, 1941).

[72]  Heinrich Walle, Die Tragödie des Oberleutnants zur See Oskar Kusch (Stuttgart: Franz Steiner, 1995).

[73]  Christopher Browning, Ordinary Men: Reserve Police Battalion 101 and the Final Solution in Poland (New York: HarperCollins, 1992), 72, 118, 127. See also Stefan Kühl, Ordinary Organizations: Why Normal Men Carried Out the Holocaust (Cambridge: Polity, 2016), 74–87.

[74]  Kühne, Belonging and Genocide, 83–87; Harald Welzer, Täter. Wie aus ganz normalen Menschen Massenmörder werden (Frankfurt/Main: S. Fischer, 2005), 165–73.

[75]  See the contribution by Jason Crouthamel in this special issue.

[76]  Klaus Aberg (pseudonym), in discussion with the author, Rottenburg/Neckar, 1995.

[77]  Deborah Cohen, The War Come Home: Disabled Veterans in Britain and Germany, 19141939 (Berkeley: University of California Press, 2001); Sabine Kienitz, Beschädigte Helden. Kriegsinvalidität und Körperbilder 1914–1923 (Paderborn: Schöningh, 2008); Heather Perry, Recycling the Disabled: Army, Medicine, and Modernity in World War I Germany (Manchester: Manchester University Press, 2014).

[78]  See the entry of Feb. 14, 1944, in Ursula von Kardorff, Diary of a Nightmare: Berlin, 1942-1945 (London: R. Hart-Davis, 1965), 94.

[79]  Thomas J. Gerschick and Adam S. Mille, “Coming to Terms: Masculinity and Physical Disability,” in Men's Health and Illness: Gender, Power, and the Body, ed. Donald Sabo and David F. Gordon (Thousand Oaks, CA: Sage, 1995), 183–204.

[80]  Stefan Schmidhofer, letters to his wife, Oct. 22, 1942, and Dec. 12, 1942. Copies in possession of author.

[81]  See the letters to Annemarie of Aug. 1, Sept. 7, Nov. 3, and Dec. 20, 1941, as well as of Feb. 5, 1942, in Heinrich Böll, Briefe aus dem Krieg 1939-1945, vol. 1, ed. Jochen Schubert (Cologne: Kiepenheuer & Witsch, 2001), 235, 249, 261, 271–72, 292.

[82]  Haffner, Defying Hitler, 286.

[83] See the letter to Annemarie, Sept 22, 1943, in Böll, Briefe aus dem Krieg, 2:899; Heinrich Böll, “Der Zug war pünktlich (1949),“ in idem, Werke. Romane und Erzählungen, vol. 1: 1947-1951, ed. Bernd Balzer (Cologne: Kiepeneuer & Witsch, 1978), 108.

[84]  See the letters to Annemarie of Jan 24, 1943, and of July 19, 1944, in Böll, Briefe aus dem Krieg, 1:592, 2:1091.

[85]  James H. Reid, “Nachwort,” in Böll, Briefe aus dem Krieg, 2:1564–1621; Kühne, Rise and Fall of Comradeship, 184–90.

 

גיליון 10

pic 2

טבור גיליון 10 - מאמר שני: עומר ברטוב

עֹמֶר ברטוב / אוניברסיטת בראון, ארה"ב

הקרב הגדול בתוככי הרייך השלישי: איך גבר האס-אס על הווהרמאכט בעיצומה של המלחמה?

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

האס-אס, שבראשית דרכו שימש לשמירה על מנהיג המפלגה הנאצית ולאחר מכן על הפיהרר של הרייך, הפך לקראת סוף שנות השלושים למתחרה העיקרי של הווהרמאכט על טובתו של היטלר, ולבעל עוצמה גוברת כמרכז מערכת מחנות הריכוז במדינה ובעל יחידות צבאיות מצוידות היטב. אולם קיצו של הרייך השלישי גם סימן את סוף המסורת הארוכה של מעורבות הצבא הגרמני בפוליטיקה
 

The Cabinet of Dr. Caligari כרזת סרט האימה הגרמני משנת 1920

טבור גליון 10, מאמר שלישי: אביהו זכאי

אביהו זכאי / האוניברסיטה העברית

הקולנוע כתיבת פנדורה בתקופת רפובליקת ויימאר

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

זיגפריד קרקאואר (1966-1889) היה מבקר חריף של גרמניה. ספרו "מקליגרי להיטלר: היסטוריה פסיכולוגית של הקולנוע הגרמני" מהווה פרשנות חיה ובלתי אמצעית של הנפש הגרמנית המיוסרת, הנעה בין עריצות שטנית לבין כאוס - מאבק ששיאו מתבטא בעליית הנאציזם ובנצחונו


pic2

טבור גיליון 10- מאמר ראשון: ד"ר דני אורבך

דני אורבך / האוניברסיטה העברית

ריגול אחרי הנאציזם: החדירה הסובייטית לשירות הביון המערב-גרמני

גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

במהלך שנות החמישים הצליח המודיעין הסובייטי להחדיר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך מערב גרמניה, ופגע אנושות בקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. זהו סיפורם

קרא עוד

במאמר זה, אדון בחדירה הסובייטית לשירות מודיעין החוץ המערב-גרמני (מ-1946 ועד 1956: ארגון גהלן, מ-1956 והלאה: BND) ובגורמי העומק שאפשרו אותה. כיום אנחנו יודעים כי במהלך שנות החמישים,  המודיעין הסובייטי הצליח להחדיר מספר חפרפרות וסוכנים כפולים לתוך ארגון גהלן וה-BND, ולפגוע אנושות במערב גרמניה ובקהילת המודיעין שלה. סוכנים אלו, ובראשם היינץ פֶלְפֶה, ריסקו את מערך המודיעין המסכל של הרפובליקה הפדרלית, הסגירו מאות סוכנים גרמנים ואמריקאים לברית המועצות, שיבשו אינספור מבצעים ומסרו למפעיליהם כמות בלתי נתפסת של מידע סודי מהדרגים הגבוהים ביותר. כשנחשפו, בראשית שנות השישים, גרמו נזק גדול אף יותר. הסקנדל הפוליטי שהתלווה לחשיפה ריסק את מעמדו של ה-BND במערב גרמניה, ופגע אנושות בחילופי המידע בינו לבין ארצות הברית. אנשי ה-CIA, שחדלו מלבטוח בעמיתיהם המערב-גרמנים, סירבו להעביר להם מידע רגיש, ובכך הקשו על היחסים הבטחוניים בין המדינות. התיעוד ההיסטורי מראה כי כשלונותיו העמוקים של השירות בתחום זה היו קשורים באופן הדוק לא רק לנהלי ביטחון לקויים, אלא גם להעסקה לא זהירה של עשרות ותיקים של ארגוני ביטחון ומודיעין נאציים, בעיקר גסטפו, ס"ד ומשטרת השדה החשאית. הקשר המפתיע בין ותיקי המודיעין הנאצי לבין החדירה הסובייטית יעמוד במרכז דיוננו להלן.

אותה חדירה סובייטית נבעה לא רק מכשלי ביטחון במודיעין המערב-גרמני, אלא גם מגורמים מבניים והחלטות פוליטיות שנתקבלו בשלהי סוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים. ריינהרד גהלן, אנליסט מודיעין בכיר בוורמאכט, הקים את הארגון שנקרא על שמו ב-1946 כקבלן משנה של המודיעין הצבאי האמריקאי. האמריקאים היו זקוקים לגהלן, מפני שבשנים הראשונות לאחר המלחמה, המידע שהיה ברשותם על ברית המועצות, גרורותיה ואזור הכיבוש הסובייטי בגרמניה היה דל יחסית. מבחינתו של גהלן, אנטי-קומוניסט מושבע שבחר ללא היסוס לשרת את הצד המערבי במלחמה הקרה, התלות באמריקאים היתה מצב זמני, עד שיוכל לשלב את הארגון שלו בגרמניה החדשה שתקום על חורבותיו של הרייך השלישי. מכאן נגזרו מטרותיו הפוליטיות הבסיסיות של גהלן. ראשית כל, להימנע מקרע עם האמריקאים, בהם היה תלוי לעצם קיומו המקצועי, ושנית, ליצור בריתות באליטה של מערב גרמניה, בכדי לבצר את מעמדו כראש השירות החשאי העתידי שלה. שיקול בסיסי נוסף היה חיסכון כספי. הארגון היה תלוי תקציבית בקצינים אמריקאים קפוצי יד, ולפיכך עמד, בעיקר בשנות קיומו הראשונות, בפני סכנה מתמדת של פשיטת רגל. [1]

לאור השיקולים הללו, שאף גהלן לבנות שירות ביון חסכוני, שיאפשר לו ליצור תדמית נקייה מחד, אך יבטיח לו חופש פעולה מקסימלי מאידך. לפיכך תכנן את הארגון שלו כתשלובת רופפת בין מטה מרכזי, שהוקם בכפר בשם פולאך בקרבת מינכן, ובין "ארגונים חיצוניים" שייצגו אותו ברחבי גרמניה המערבית ונשאו שמות שונים כמו "נציגויות אזוריות", "נציגויות כלליות", "סניפים" או "משרדים". הארגונים החיצוניים נהנו ממידה מרובה של אוטונומיה, הן בניהול, הן במבצעים והן בגיוס סוכנים, אך התבקשו לממן את פעילותם בכוחות עצמם, לרוב באמצעות עסקי קש מפוקפקים או סחר בשוק השחור.[2] מבנה זה לא רק חסך משאבים, אלא אפשר לגהלן מרחב תמרון והכחשה מול וושינגטון ובון כאחד. הוא היה יכול להתהדר בהישגיהם של הארגונים החיצוניים אם הצליחו, ובמקביל – להכחיש שידע על מבצעים שנכשלו. כפי שאמר לימים פקיד בכיר ממשרד הקנצלר, המערכת כולה נועדה להסתיר ולשבש כל ניסיון לפיקוח חיצוני על שירות הביון.[3]

מבנה זה שימש את גהלן היטב, כאשר החליט להעסיק ותיקים של מערך המודיעין והביטחון הנאצי, מהגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית, חלקם חשודים בפשעי מלחמה. במהלך שנות החמישים, שאף גהלן להאדיר את חשיבותו בצבא האמריקאי ובממסד הפוליטי של בון באמצעות קמפיין הפחדה בפני חתרנות קומוניסטית, אותה הציג כקשר זדוני של מזרח גרמניה, ברית המועצות ואינספור בוגדים פנימיים שרק הוא יכול לגלות ולרסק.[4] בעיניו, ותיקי מערך הביטחון הנאצי היוו מאגר כוח אדם של אנשי מודיעין מנוסים, אנטי-קומוניסטים לעילא ולעילא, שאין מתאים מהם לנהל את המערכה כנגד חתרנות אדומה.[5] מצד שני, היה מדובר בעניין פוליטי רגיש. האמריקאים עצמם העסיקו פושעים נאצים, גם בתחום המודיעיני, אולם ראו בכך צעד חריג ופריביליגיה השמורה להם. ג'יימס קריצ'פילד, איש ה-CIA שפיקח על ארגון גהלן, ביקש משותפיו הגרמניים להמעיט ככל האפשר בגיוס אנשי ס"ס, ס"ד וגסטפו, ולו משיקולים של מראית עין.[6]  גם בבון היו פוליטיקאים שלא היו מרוצים מכך, בעיקר במפלגות השמאל אך גם במפלגתו הנוצרית-דמוקרטית של הקנצלר קונרד אדנאואר.[7] גהלן, שהתחייב בפני קריצ'פילד לא לגייס אנשים כאלו, הפר ברגל גסה את הבטחתו, אולם ניסה שלא להבליט זאת. לכן, נטה שלא לגייס ותיקי מודיעין נאצים למטה בפולאך, אלא דאג לדחוק אותם לתפקידים זוטרים יחסית בארגונים החיצוניים, רחוק מעיניים צופיות.[8] החלטה זו התגלתה כהרת אסון, מפני שהמגוייסים החדשים חשו בחלקם הגדול מופלים ומקופחים, נקודת תורפה שהקלה על גיוסם לארגונים עוינים.

האמונה הבסיסית שרווחה בארגון גהלן, שותיקי קהילת המודיעין הנאצית הם אנטי-קומוניסטים בהגדרה, היתה מוגזמת לכל הפחות. לא זאת בלבד שחלק מהותיקים הללו, ממורמרים, מתוסכלים ומובטלים, העדיפו דווקא לתמוך בברית המועצות ולא במערב, אלא שגם הפרו-מערביים שביניהם היוו סכנה בטחונית משמעותית. בסוף שנות הארבעים וראשית שנות החמישים, ותיקי גסטפו וס"ד היו קשורים ברשתות צפופות של חברוּת ועסקים, והשפיעו זה על זה אפילו אם כמה מהם תמכו במערב, ואחרים בברית המועצות. מחקר פנימי של ה-CIA הסיק בצדק כי התזה הסובייטית היתה פשוטה: "אנשי מודיעין ותיקים ידבקו זה בזה, וישאפו לחזור לעבודה שהם מכירים ומורגלים בה. אחדים מהם עלולים להיחשף לנסיונות גיוס סובייטיים בגלל עמדותיהם הכלליות. אחרים, כמו למשל אנשי ס"ד וס"ד, הם פושעי מלחמה שיכולים להמשיך בחייהם רק על ידי הסתרת מעשיהם בעבר... ולכן חשופים לסחיטה."[9] האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מנהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי. גם ותיקי גסטפו שלא היו סוכנים סובייטים, הסיטו את המודיעין המסכל של ארגון גהלן לעבר "ציד קומוניסטים" שהתבסס בעיקר על פנטזיות של הגסטפו מזמן המלחמה. המגמות ההרסניות הללו התלכדו בראש ובראשונה ב"נציגות הכללית L" (Generalvertretung L, או בקיצור GV-L), ארגון חיצוני שפעל בקרלסרוהה והתמחה במודיעין מסכל, קרי – סיכול ריגול סובייטי.

 

האוטונומיה של הארגונים החיצוניים בענייני מינהל וגיוס אפשרה לותיקי מודיעין נאצים לגייס את חבריהם מתקופת המלחמה. כך נוצרו דבוקות נאציות בתוך ארגון גהלן, ואלו התגלו לימים כבסיסי ריגול סובייטי 


הנציגות הכללית 

עד שנת 1953, עמד בראש הנציגות הכללית  אדם בשם אלפרד בנצניגר. בתקופת המלחמה כיהן הלה כסמל במשטרת השדה החשאית, גוף מודיעיני ובטחוני שהיה אחראי לטיהור העורף של הוורמאכט מבוגדים, פרטיזנים וגורמים מסוכנים אחרים. בפועל, נטלה משטרת השדה החשאית חלק פעיל בשואה, ותפקדה כאייזנצגרופה, יחידת רצח לכל דבר ועניין. לא ידוע לנו אם בנצינגר עצמו השתתף ברצח יהודים, אבל ברור שהיה נאצי משוכנע בעל עמדות אנטישמיות מוצהרות.[10]

בנצניגר, מומחה למודיעין מסכל, לא הרגיש בנוח בתוך ארגון גהלן. כסמל נמוך דרג, חש נחיתות עזה בתוך שירות עמוס לעייפה בקולונלים וגנרלים יהירים, וכמעט ולא היו לו חברים. מריר ומתוסכל, נוח לכעוס וסובל מעודף משקל, בנצינגר נודע בארגון גהלן כ"שמן" (der Dicke). עם זאת, הוא ניחן בכשרונות פוליטיים לא מובלטים, ולקראת 1949 הצליח לבנות את הנציגות הכללית  בקלרסרוהה כאחד מהארגונים החיצוניים החזקים ביותר בשירות. לרשותו עמדו 452 עובדים, מרגלים, מפעילי סוכנים ובלדרים, הן גרמנים והן מבני הפזורה הרוסית. רובם עבדו בקרלסרוהה, אך אחרים הוצבו בערים אחרות באזור הכיבוש האמריקאי כגון פרנקפורט, היידלברג, ברמן ומינכן, ואף למערב ברלין הגיעו. מעטים מהם ריגלו עבור בנצינגר במזרח גרמניה ובמדינות קומוניסטיות אחרות במזרח אירופה.[11]

הממונה על בנצינגר במטה בפולאך היה ד"ר קורט קוהלר, מנהל קבוצה מס' 3 האחראית על מודיעין מסכל. כמו בנצינגר, קוהלר שירת באבוור בזמן המלחמה ונודע כנאצי אידיאולוגי ומשוכנע. גם הוא וגם בנצניגר הקיפו את עצמם ביועצים עם עמדות דומות. "באותו הזמן", נזכר קוהלר, "היינו כולנו נאצים ואמרנו זאת גלויות."[12] בברכתו של קוהלר, העסיק בנצניגר את המספר הגדול ביותר של ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו ביחס לארגונים חיצוניים אחרים, ובוודאי שביחס למטה בפולאך. מטה הארגון החיצוני בקרלסרוהה התמלא במהירות בטיפוסים מפוקפקים, שכל אחד מהם גייס את רעיו באמצעות רשתות ותיקי המלחמה של הס"ס. המגייסים נהגו להלבין את העבר של חבריהם, וכך הפכו תליינים ל"אנשי ביצוע" ומענים, כבמטה קסם – ל"מתורגמנים". במקרה אחד, העסיקה הנציגות הכללית איש גסטפו לשעבר ואנס מורשע, בסיועם הפעיל של האמריקאים. "הוא לא היה אחד מאותם סוכני גסטפו פומפוזיים ולא סובלניים", כתב אחד מעובדי הנציגות על היינריך רייזר, פושע שנשא באחריות לפוגרומים, עינויים ורצח של קורבנות רבים מספור. רייזר, בתורו, גייס ותיקי גסטפו אחרים לנציגות הכללית .[13]

כתוצאה מכך, המספר הקטן יחסית של ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי בתוך ארגון גהלן גדל במהירות עם כל שנה חולפת. אם ב-1950 אלו מנו רק כ-4 אחוזים מכוח האדם של הארגון, שיעורם טיפס ל-6.1 אחוזים רק שנה אחת לאחר מכן. הוא נותר יציב ואף ירד משמעותית בשנים הבאות, אך רק מפני שבמהלך שנות החמישים גויסו סוכנים צעירים רבים שלא שירתו בארגוני מודיעין וביטחון נאציים. להבדיל מחלקם היחסי באחוזים, המספר המוחלט של ותיקי הס"ד, הגסטפו ומשטרת השדה החשאית כמעט הכפיל את עצמו בין 1952 ל-1955, מ-15 ל-30 לכל הפחות. ביולי 1963, גהלן עצמו הודה בפני הקנצלר אדנאואר כי 32 מעובדיו שירתו במשרד הראשי לביטחון הרייך (כולל בס"ד ובגסטפו), ושבעה נוספים במשטרה השדה החשאית, סך הכל 0.85 אחוזים מכוח האדם הכולל. רבים מאלו, ביניהם רוצחים שנטלו חלק בשואה ובפשעים אחרים נגד האנושות, החלו את הקריירה שלהם בנציגות הכללית.[14]

התפקיד של אותם סוכני מודיעין נאצים לשעבר היה לחדור לתוך השטאזי וה-MGB (ארגון הביון הסובייטי ששינה את שמו ב-1954 לקג"ב) ולאתר סוכנים קומוניסטים שפעלו במערב גרמניה. הם רחרחו בתוך מפלגות פוליטיות, איגודים מקצועיים וארגוני חברה אזרחית. לפעמים ריגלו גם אחרי פעילים ניאו נאצים, במיוחד אם אלו הפגינו עמדות אנטי-מערביות, התנגדו לחימושה מחדש של גרמניה כחלק מהגוש המערבי או נחשדו בקשרים עם מזרח גרמניה. לבסוף, סוכנים אחרים של הנציגות סרקו את העיתונות בכדי לחפש מאמרים ביקורתיים נגד ארגון גהלן, ואף ניסו לחדור לסוכנויות מודיעין מתחרות בתוך גרמניה המערבית. אנשיו של גהלן, הן בפולאך והן בקרלסרוהה, לא ראו הבדל בין אויבים של הארגון לאויבי המדינה. אלו גם אלו הוקעו כקומוניסטים מסוכנים.[15] גהלן עצמו לא נטה להתערב בעבודה של הנציגות הכללית, אולם השתמש בתוצריה בכדי להרחיב את סמכותו ותחום השפעתו. אם חתרנות קומוניסטית נחשבה לאיום הגדול ביותר על הרפובליקה הפדרלית בסוף שנות הארבעים ותחילת שנות החמישים, הרי שחשיפתה היתה דרך מצויינת להעצמה אישית ומוסדית. גהלן לקח עליו את תפקיד המתריע בשער וצייד הקומוניסטים הראשי, בכדי לחזק את מעמדו כאיש הביון המשמעותי ביותר במערב גרמניה.[16]

ג'יימס קריצ'פילד, הנציג הבכיר של ה-CIA בפולאך, לא שבע נחת מעבודתם של קוהלר ובנצניגר, והתריע כי קרלסרוהה הפכה למקלט לטיפוסים מפוקפקים מהס"ס עם נהלי ביטחון רשלניים ורופפים. לכן, חשד כי נחדרה זה מכבר בידי השטאזי וה-MGB. בנוסף, הוא ביקר בחריפות את התוצרים המודיעיניים של הנציגות, והגדיר אותם כחובבניים, אפילו כחסרי ערך. ובכל זאת, קריצ'פילד לא עשה דבר בכדי לבלום את מבצעי המודיעין המסכל של קוהלר ובנצניגר, טעות שהתחרט עליה כעבור שנים.[17]

pic

מבצע כוונת: ציידי קומוניסטים מהגסטפו ופנטזיית "התזמורת האדומה"

מלחמת קוריאה, שפרצה ביוני 1950, הגבירה את הפחד מחתרנות קומוניסטית במערב גרמניה. הקנצלר קונרד אדנאואר חשש כי גיס חמישי קומוניסטי יסייע לפלישה ממזרח גרמניה, אם וכאשר תתקיים, באמצעות פעולות טרור ומבצעי חבלה.[18] גהלן, ששימש כשופר של קוהלר ובנצניגר בממשלה הפדרלית, הזהיר כי יש להיזהר לא רק מקומוניסטים גלויים אלא גם מאנשי שמאל מתונים, ליברלים אנטי-סובייטים, נאצים ותיקים וניאו נאצים, מפני שכמעט כל אחד מהם יכול להיות סוכן סובייטי או לפחות "אידיוט שימושי".[19] ביולי 1950, זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת קוריאה, התיר אדנאואר לגהלן להשתמש בקבוצת המודיעין המסכל שלו בכדי לעקוב אחרי מרגלים קומוניסטים בשטח הרפובליקה הפדרלית. שנה לאחר מכן, קיבל גהלן אישור דומה גם מהנציבים של בעלות הברית, שעדיין שימשו כסמכות העליונה בגרמניה הכבושה.[20]

בברכתו של גהלן, החלו קוהלר, בנצניגר וחבריהם בקמפיין מודיעין מסכל בשם "מבצע כוונת" (Operation Fadenkreuz), שהפך במהירות לציד מכשפות אנטי-קומוניסטי. בלהט המצוד, החיו קוהלר ובנצניגר את מיתוס "התזמורת האדומה" הישן של הגסטפו. במהלך המלחמה, עצרו ארגוני ביטחון הפנים של גרמניה הנאצית מספר רב של לוחמי התנגדות מהשמאל ופקידים אנטי-נאצים שמסרו מידע לסובייטים. לכל האנשים הללו, שלא היה תמיד קשר ביניהם, קרא הגסטפו "התזמורת האדומה" (Rote Kapelle), כדי ליצור תדמית כוזבת של מזימת ריגול קומוניסטית כלל-אירופית.

לאחר המלחמה, סוכני גסטפו שהיו מעורבים ברדיפתם של אותם לוחמי התנגדות יצרו קשר עם ה-MI6 הבריטי וה-CIC האמריקאי, וטענו בתוקף כי התזמורת האדומה עדיין קיימת ועוסקת בריגול פרו קומוניסטי בכל רחבי אירופה. אולם ב-1948, לכל המאוחר, הן הבריטים והן האמריקאים דחו את תיאורית הקונספירציה הזאת כמופרכת וחסרת רלוונטיות לתמונה האמיתית של הריגול הקומוניסטי ביבשת. בכל זאת, ה-CIC  הגן על אותם סוכני גסטפו ממעצר והסגרה, בעיקר בכדי להסתיר את העובדה שעמדו בקשר בעבר עם צבא ארצות הברית. אחדים מאותם סוכני גסטפו לשעבר ניסו, בהצלחה רבה, למכור את האטריות המחוממות שלהם לקוהלר, בנצניגר וארגון גהלן.[21]

עבור הנציגות הכללית, חשיפת ה"תזמורת האדומה" הפכה למשימה מרכזית על גבול האובססיה. לודוויג אלברט, סוכן לשעבר במשטרת השדה החשאית שניהל את סניף הנציגות בפרנקפורט, התריע כי אינטלקטואלים שמאליים שהתגוררו על גדותיו של אגם בודנזה, ליד הגבול השוויצרי, שימשו למעשה כקָשַרים ברשת ריגול קומוניסטית. הדוחות של אלברט וסוכנים אחרים היו מבוססים על שמועות עמומות, רמזים, הלשנות אנונימיות ורטוריקה מעגלית, שנוסחה בתחכום בכדי להסתיר את העדרן האמיתי של ראיות מוצקות. בהדרגה, התגבשה בנציגות הכללית תמונה מסוייטת של רשת ריגול קומוניסטית כל יכולה, מזימה חובקת כל נגד המערב.[22]

באביב 1950 כתב היינריך רייזר, אחד מותיקי הגסטפו שעבדו בנציגות הכללית, דו"ח עבה כרס על התזמורת האדומה, ובו הציג אותה כהידרה רבת ראשים שחלשה על כל קבוצות ההתנגדות האנטי-נאציות מתקופת המלחמה (לרבות ההתנגדות הצבאית והשמרנית, היינו - קושרי 20 ביולי 1944), פרטיזנים יוגוסלבים ומרגלים קומוניסטים מערביים כמו אלג'ר היס וקלאוס פוקס. לבסוף, הוא התריע כי אותן רשתות עדיין קיימות, ואפילו עוברות בירושה מדור לדור. במקרה אחד, ביזארי במיוחד, אישה צעירה נחשדה במעורבות בתזמורת האדומה, רק משום שמישהי שאולי היתה אמה נעצרה פעם בידי הגסטפו בפריז בחשד לפעילות קומוניסטית. רייזר חשד גם בניצולי תנועת ההתנגדות האנטי-נאצית, בני משפחה וחברים של לוחמי התנגדות שהוצאו להורג בידי הנאצים, ואפילו באלו שזוכו על ידי הגסטפו או בית הדין העממי של היטלר.

בשלהי 1951, הנציגות הכללית כבר החזיקה בכרטסת של 900 עמודים לפחות, עמוסים עד אפס מקום בשמות של חשודים. שלא כמו ברייך השלישי, לא ניתנה להם הסמכות לעצור ולענות אזרחים, ולכן העבירו את המידע לרשויות המערב גרמניות ולשלטונות הכיבוש האמריקאי. למרבה המזל, קורבנות ציד המכשפות לא סבלו מכך יותר מדי, ובוודאי לא במידה מקבילה לקמפיין הרדיפה של הסנאטור מקארתי בארצות הברית עצמה. ההשלכות המשמעותיות היו דווקא בתחום ביטחון הפנים. כי בעוד אנשי הנציגות הכללית וקבוצת המודיעין המסכל רדפו אחרי רוחות רפאים פרי דמיונם, הכפישו לוחמי התנגדות ואספו מידע על אזרחים תמימים, הם היו עוורים לחלוטין למרגלים קומוניסטיים אמיתיים שחדרו לשורותיהם. אלו הגיעו לא מהמילייה השמאלי או הליברלי, אלא דווקא מקרב ותיקי המודיעין של הס"ס.[23]

ההשגות של קריצ'פילד ואנשי CIA אחרים היו, בסופו של דבר, נכונות: סוכנים סובייטים חדרו לנציגות הכללית כמו תולעים לגוש בשר רקוב. הבעיה התחילה במבנה הרופף של ארגון גהלן, ובאוטונומיה מרחיקת הלכת שניתנה לארגונים החיצוניים למיניהם. אנשי הביטחון של פולאך, למשל, לא החזיקו בסמכות ביצועית על הארגונים החיצוניים, ולא הורשו לחקור עובדים או להחרים מסמכים ללא רשות ראשי הארגונים. אלו שמרו על האונוטומיה שלהם בקנאות והתנגדו בעוצמה רבה כל כך להתערבות חיצונית, עד שכונו בלעג "הברונים של המודיעין."[24]      

פרשה אחת, שהתרחשה בשלהי קיץ 1951, אמורה היתה לשמש כתמרור אזהרה לבנצינגר, קוהלר וגהלן. באותה תקופה, הנציגות הכללית העסיקה את הנס זומר, פושע מלחמה מהס"ד שנשא באחריות לשריפת בתי כנסת ומעשי טבח של לוחמי התנגדות צרפתים. היינריך רייזר ערב לו באופן אישי, בדיוק כפי שערב לפושעים רבים אחרים, והבטיח לארגון גהלן כי "גישתו [של זומר] כלפי המערב חיובית במאת האחוזים." המשימה של זומר היתה לרגל בתוך ארגונים ניאו-נאציים וקבוצות ימין קיצוני אחרות, בכדי לאתר נאצים לשעבר שעבדו עבור שירותי המודיעין של ברית המועצות או של מזרח גרמניה.[25]

באותו הזמן, ניהל זומר מגעים עם ותיק ס"ס אחר שהציע לו לעבוד עבור השטאזי. הוא דיווח לארגון גהלן, ושם ניסו "להכפיל" אותו, כלומר הורו לו להעמיד פנים שהוא נאצי ממורמר שמעוניין לעבוד עבור מזרח גרמניה. הכוונה היתה להשתמש בו כסוכן כפול בכדי לחשוף את מערך הגיוס המזרח-גרמני. ארגון גהלן אכן הצליח להשמיד רשת גיוס מסויימת שהורכבה, כרגיל, מותיקי ס"ס. אולם למרבה האירוניה, זומר היה למעשה סוכן משולש, שנאמנותו האמיתית היתה נתונה למזרח גרמניה. הוא הוסיף להונות את מפעיליו עד 1953, אז פוטר כתוצאה מלחץ אמריקאי. לאחר מכן הפך לסוחר נשק, הוסיף לעבוד עבור השטאזי ואסף מודיעין על קציני ס"ס ששירתו בארגון גהלן.[26]

pic1


היינץ פֶלְפֶה: הסוכן הסובייטי המסוכן מכולם

אולם ותיקים אחרים של ארגוני מודיעין וביטחון נאציים שירתו את ברית המועצות ואת מזרח גרמניה לזמן ארוך וביעילות גדולה בהרבה מזו של זומר. המסוכן שבהם, היינץ פֶלְפֶה, נולד בשנת 1918 בעיר דרזדן שבסקסוניה. במהלך מלחמת העולם השנייה, שירת במדורי שוויץ והולנד ב-ס"ד – חוץ לארץ, שירות ריגול החוץ (מחלקה 6) של המשרד הראשי לביטחון הרייך. מספר פעמים התנדב לשרת באיינזצגרופן, יחידות הרצח הניידות שפעלו בחזית המזרח, אולם סורב שוב ושוב.[27] מכריו תיארוהו כ"אדם אינטליגנטי עד מאד אך נטול חום אישי... עם הערכה גבוהה ליעילות וסמכות, אך רגיש לחנופה, ומסוגל למופעים ילדותיים כמעט של נקמנות." פלפה נודע כטיפוס יהיר ואכזרי כלפי אלו שלא היו בעמדת סמכות, ולפיכך סבל מחוסר פופולריות ניכר בקרב עמיתיו והכפופים לו.[28]

פלפה עבר דרך ארוכה בטרם הפך לחפרפרת הבכירה של מוסקבה בשירות הביון המערב גרמני. כמו ותיקים רבים של מערך הביטחון הנאצי, נעצר מיד לאחר המלחמה, ולפי עדותו שלו, שוביו הקנדים התעללו בו, עינו אותו ובזזו את רכושו.[29] מיד לאחר השחרור, נקלע פלפה למצב ביש. הוא היה מרושש וחיפש עבודה נואשות, במיוחד במקצוע המשטרתי שלו הורגל. עם זאת, לא הצליח להשתלב בכוח המשטרה החדש של מערב גרמניה. לימים, כתב פלפה לא מעט על שנאתו לבריטים ששרפו מהאוויר את עירו האהובה, דרזדן, ובתוכה גם את בית ילדותו.[30] אולי אכן שנא אותם, אך הדבר לא הפריע לו לשרת כמודיע עבור שירות הביון הבריטי, MI6. הבריטים, שחקרו אותו היטב במהלך מעצרו במחנה השבויים, ידעו ששירת בעבר כקצין ס"ד, אולם בכל זאת שכרו אותו ביולי 1947 כמומחה למלחמה בקומוניזם. לאחר מכן, סייעו לו להלבין את עברו ולעבור את תהליך הדה-נאציפיקציה. שנתיים לאחר מכן, בעקבות הקמתה של הרפובליקה הפדרלית של גרמניה, עבד פלפה לזמן קצר בשירות בטחון הפנים שלה (גלגול קודם של המשרד הפדרלי להגנת החוקה) ובמשרד הממשלתי לעניינים כלל-גרמניים, שוב כמומחה לאיתור סוכנים קומוניסטים. הוא פוטר לאחר שמעסיקיו גילו שניסה למכור מידע למפלגה הקומוניסטית של מזרח גרמניה ולסוכנויות ידיעות מקומיות.[31]

רק במרץ 1950 זיהה פלפה הזדמנות עסקית טובה יותר, כאשר פגש את הנס קלמנס וארווין טיבל, שני ותיקי ס"ס נוספים מעירו, דרזדן. בתקופה הנאצית, כל השלושה היו שייכים לחבורת שתייה שנפגשה מדי שבוע באחד מגני הבירה של העיר העתיקה. קלמנס, שהרוויח את לחמו לפני התקופה הנאצית כנגן פסנתר בבתי קולנוע, נודע כסוכן ברוטלי במיוחד של הגסטפו בדרזדן. הבלשן והיומנאי היהודי ויקטור קלמפרר, אחד מקורבנותיו, כינה אותו "המתאגרף", "בחור בלונדיני גדול" שהכה ואיים להרוג אותו "פשוט משום שאתה יהודי."[32] ב-1944, כקצין ס"ס ברומא, השתתף בטבח המפורסם של אזרחים איטלקיים בפוסה ארדיאטינה. מספר שנים לאחר תום המלחמה העבירה לו אשתו, שנותרה בדרזדן, הצעה מפתה לעבור עבור הביון הסובייטי. במשך זמן מה שקל לעקור למזרח התיכון ולעבוד, כמו ותיקי ס"ס אחרים, כיועץ צבאי בסוריה או במצרים, אולם לאחר מחשבה החליט לקבל את ההצעה הסובייטית. באותו הזמן "שנא את האמריקאים שנאה עמוקה" ורצה "לנקום בהם פי שלוש ופי ארבע" על ההתעללות בו כשבוי מלחמה ועל הפצצת דרזדן, שכמה מקרוביו נספו בה. הוא היה זקוק לכסף והשתוקק להרפתקאות מסעירות, ולבסוף, האמין שהמזרח הקומוניסטי ינצח במלחמה הבאה. במלחמת העולם הראשונה והשנייה שירת את הצד המפסיד, ועכשיו, סוף סוף, שאף להצטרף למנצחים.[33]

הסובייטים הורו לקלמנס לגייס סוכנים נוספים בקרב ותיקים של שירות הביטחון והמודיעין הנאציים. כך גייס את חברו ארווין טיבל, והמשיך לנסות ולגייס את פלפה, אותו ראה כאדם שחלק הן את ההרפתקנות שלו והן את שנאתו לבריטניה ולארצות הברית. בכך, נטל קלמנס הימור מסוכן. לאחר ששמע את ההצעה, ניסה פלפה להמליץ על קלמנס כסוכן כפול עבור ה-MI6 הבריטי וארגון גהלן – הצעה שהיתה יכולה להוביל למעצרו של האחרון. מכל מקום, הן הבריטים והן המערב-גרמנים דחו את ההצעה.[34]

ב-15 באפריל, 1950, החליטו אנשי ה-MI6 לפטר סוף סוף את פלפה בשל חוסר אמינותו ועברות ביטחון מידע רבות שביצע, אולם באופן אירוני, גם בשל נסיונו "להכפיל" את קלמנס. הבריטים חשדו בקלמנס, כמוהו כותיקי ס"ד אחרים, והפיקו במהירות תובנה שתעלה לעמיתיהם המערב-גרמנים בדם ודמעות רבות בעתיד: ותיקים של מערך הביטחון הנאצי הסתובבו לעיתים קרובות באותם המעגלים החברתיים. כשאחד מהם עבד עבור המזרח הקומוניסטי, הוא היה יכול לגייס בקלות את האחרים, כמו וירוס מחשבים שמנגע רשת אינטרנט צפופה. הסכנה היתה משמעותית במיוחד בקרב ותיקי ס"ס שחלקו רקע ביוגרפי, במקרה זה – מוצא משותף מדרזדן.[35]

לאחר הדחתו של פלפה מהשירות הבריטי, קיבל ברצון את הצעתו של קלמנס לעבוד עמו כסוכן סובייטי. לא רק הכסף הניע אותו, אלא גם יצר ההרפתקנות, וכפי שקצין CIA אחד נזכר לימים, "הסיפוק שהפיק מהתחושה שהוא מטפלל שני כוחות פוליטיים רבי עוצמה."[36] מהצד הסובייטי, עבדו פלפה וקלמנס עם המפעיל "מקס" (איוון סומין), שניהל את המבצע מתחנת ה-MGB בדרזדן. מקס, קצין איסוף מנוסה, פינק את הסוכנים שלו ברסיטלים פרטיים לפסנתר, ומפעם לפעם הזמין אותם להנות מיין משובח ומעדנים כמו לובסטרים, המנה האהובה על קלמנס ("אתן את חיי למען לובסטרים", אמר לימים). לאחר שלב הגיוס, העביר את סוכניו למפעיל שני, צעיר מלוטש בן 23. הסוכן הסובייטי יפה התואר, הבלונדי ותכול העיניים, הציג את עצמו בגרמנית מושלמת כ"אלפרד" (שמו האמיתי היה ויטלי קורוטקוב). הוא העניק לקלמנס ולפֶלְפֶה את הכינויים "פטר" ו"פאול".[37]

כמשימה ראשונה, הורה אלפרד לקלמנס ופלפה לחדור לארגון גהלן. קלמנס החליט להשתמש בקשריו מימי המלחמה כדי להכות בנקודת התורפה החלשה ביותר: הנציגות הכללית בקרלסרוהה. כפי שנכתב לעיל, בנצינגר גייס את אנשיו תוך שימוש ברשתות ותיקי המלחמה של הגסטפו, הס"ד ומשטרת השדה החשאית. וילהלם ("וילי") קריכבאום, קצין נוסף מדרזדן, מפקדה לשעבר של משטרת השדה החשאית ורוצח המונים ידוע לשמצה, עבד אף הוא עבור בנצינגר. המשימה שלו היתה לסרוק את קהילת שירותי הביטחון הנאציים בכדי למצוא מועמדים ראויים לארגון גהלן – שיקוף מראה מושלם של המשימה שנתן אלפרד לקלמנס ופלפה. שני הצדדים הניצים במלחמה הקרה חיפשו נאצים לשעבר. בפגישה עם קלמנס, אמר קריכבאום כי "הכנופייה הישנה" נמצאת עתה בארגון גהלן, והזמין אותו להצטרף. לבסוף, גייס הן אותו ואת פלפה לנציגות הכללית.[38]

ב-1 בנובמבר 1951, רק חודשיים לאחר גיוסו למודיעין הסובייטי, התחיל פלפה לעבוד גם עבור ארגון גהלן. הוא העביר דוחות לקלמנס, ששלח אותם ל-MGB בדרזדן (דרך רעייתו) בקופסאות של מזון תינוקות. מאוחר יותר, הוא ופלפה דרשו לתקשר עם המודיעין הסובייטי ישירות, ונהגו להיפגש עם אלפרד באקווריומים, בתי קולנוע, קתדרלות ומקומות ציבוריים אחרים במערב ברלין, וינה ובריסל. לפעמים פשוט החליפו חומר ביער או בשוליים של הכביש המהיר המוביל לברלין. אם היה צורך בפגישה ממושכת יותר, אלפרד הזמין את הצמד לבתי מבטחים של ה-MGB במזרח העיר.[39]

כלפי ארגון גהלן, הציג פלפה את עצמו כאנטי-קומוניסט קנאי. הוא השתתף בציד המכשפות נגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית, ובהדרגה בנה לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל. קלמנס, מנגד, לא הצליח להתקדם וחש מופלה בארגון גהלן. "על קציני גסטפו וס"ד", נזכר, "הוטלו עבודות מלוכלכות ברמות הנמוכות של הארגון", ואלו סבלו מאפלייה מצד "ותיקי וורמאכט ולוחמי התנגדות [אנטי-נאציים]".[40] קלמנס הגזים בפראות, מפני שהיו מעט מאד לוחמי התנגדות אנטי-נאציים לשעבר בארגון גהלן, ולעומתם, לא מעט ותיקי גסטפו וס"ד. עם זאת, כפי שראינו, גהלן אכן ריכז את ותיקי מערך הביטחון הנאצי ברמות הנמוכות, בעיקר בארגונים החיצוניים. בכך, סבל מהרע שבשני העולמות. בכך שהעסיק ותיקי מודיעין וביטחון נאצים חשף את עצמו לחדירה ולסחיטה סובייטית, ובכך שדחק אותם לשוליים, הבטיח שיהיו מתוסכלים ונכונים לבגוד.

מי שבוחן את הראיות נדהם מכך שקלמנס ופלפה לא נעצרו כבר בשלב מוקדם. שניהם גילו יהירות מסוכנת והעריכו את עורמתם שלהם יתר על המידה. למשל, הם התעקשו לפגוש את אלפרד וסוכני MGB אחרים באופן אישי, וסירבו להשתמש באמצעי ביטחון קשר שגרתיים כדוגמת בלדרים ומִשְלָשים (באנגלית: dead drops, מקומות מסתור מוסכמים מראש שמפקידים בהם מידע).[41] התנהגותו של פלפה היתה כה מוזרה, סקרנותו בנוגע לעניינים שחרגו מתחום אחריותו כה עזה, עד שעמיתים רבים חשדו בטוהר כוונותיו. למשל, מפעם לפעם נהג להופיע "במשרדים שונים ולבקש הא ודא כדי לקשור שיחה, ואז לסגת בטענה שהגיע למשרד הלא נכון." יתר על כן, פלפה שיקר דרך קבע בתחקירים בטחוניים, סילף את עבורו והשמיט פרטים רבים על שירותו בס"ד, דבר שהתגלה פעמים מספר בידי הממונים עליו. פעם אחת, אפילו "נעלם" למספר שעות במהלך ביקור במערב ברלין כדי להיפגש עם מפעילו הסובייטי.[42] אם ארגון גהלן או ה-CIA היו טורחים להתייעץ בעמיתיהם מה-MI6 או המשרד הפדרלי להגנת החוקה בנוגע לרקע של פלפה, היו מגלים שפוטר בשל קשרים מפוקפקים, שחיתות והתנהגות בלתי חוקית. יהיה אשר יהיה, החשדות כלפי פלפה טרם התגבשו בשלב הזה לכדי בסיס ראייתי מוצק.

את החקירה הרצינית הראשונה נגד פלפה ניהלה קבוצה מס' 66 של ה-CIC, שירות הריגול המסכל של צבא ארצות הברית בהיידלברג. אנשי ה-CIC, שחשדו בארגון גהלן והתנגדו לקשריו עם ה-CIA מהיום הראשון, נדהמו מאמצעי הביטחון הרופפים בשירות הביון המערב גרמני, וחשדו שהוא מחורר ככברה ומלא בסוכנים קומוניסטים. לכן, בראשית שנות החמישים ניהלו מבצע חשאי בשם "קמפוס", שנועד לאתר סוכני אויב בארגון גהלן ובארגוני מודיעין מערב גרמניים אחרים.[43]  באופן לא חוקי ובלי להתייעץ עם ה-CIA, הם החדירו סוכנים משלהם לארגון גהלן, ובמיוחד לנציגות הכללית בקלרסרוהה, בכדי למצוא ראיות לחדירה עוינת. כך, גייסו לא פחות מאשר את מנהל הנציגות הכללית, אלפרד בנצניגר, את ראש המשרד שלו בפרנקפורט, לודוויג אלברט, וקצין שלישי.[44] אולם מבצע קמפוס נגרר בלי תוצאות ממשיות, ול-CIC לא היתה כל סמכות פיקודית על ארגון גהלן. באופן הרה אסון, הם הסתירו מידע מהיחידים שדווקא כן היתה להם סמכות כזאת: אנשי ה-CIA. ג'יימס קריצ'פילד ועמיתיו, שלא ידעו דבר על החשדות נגד פלפה, הוסיפו להאמין כי הלה "קשר את עתידו האישי למערב והחליט להילחם באידיאולוגיה ובפרקטיקה הקומוניסטית." כך, פצצת הזמן של פלפה וקלמנס הוסיפה לתקתק.[45]


מהלך סובייטי ראשון: מבצע זיקוקים

מרגע שהחדירו את פלפה לתוך ארגון גהלן, התנהגו אלפרד ויתר המפעילים הסובייטים כשחקני שחמט מנוסים. מחד, ניסו לנצל את המרגלים שהחדירו בכדי לפגוע בארגון, אך מאידך, תכננו כל מהלומה שכזאת בקפידה בכדי לא לחשוף את הנכסים שלהם לפגיעה, ולהיפך – לבצר את מעמדם. תכנון זה כלל תזמון מדויק, ניצול הזדמנויות, מהלומות ממוקדות באלו שאיתרע מזלם לחשוד בפלפה, ובעת הצורך – גם נכונות להקרבה של סוכנים ונכסים נחותים יותר.

ב-1 באוקטובר, 1953 סיפקו גהלן ואנשיו לסובייטים הזדמנות למהלך משמעותי ראשון. בתאריך זה, החליטו ראשי הארגון להעביר  את פלפה למטה בפולאך, הרחק מהנציגות הכללית.  כעת שירת במדור הסובייטי של קבוצת הריגול המסכל, תחת פיקודו של ד"ר קורט קוהלר.[46]  עם יציאתו של פלפה מהארגון החיצוני, החליטו שחקני השחמט של ה-MGB שהגיע הזמן להשתמש בבני חסותם מהשטאזי בכדי להנחית עליו מכה ניצחת. הביון המזרח גרמני פתח בגל מעצרים שזכה לשם "מבצע זיקוקים", ובמסגרתו עצר סוכנים של ארגון גהלן ומשתפי מקומיים ברחבי מזרח גרמניה. עד סוף שנת 1953, לפחות 94 סוכנים ומרגלים, בערך עשרים אחוז מאנשיו של גהלן במזרח גרמניה, מצאו את עצמם מאחורי סורג ובריח. רבים אחרים נאלצו לחזור מערבה מפני שסיפור הכיסוי שלהם נשרף.[47]

הנציגות הכללית היתה אחת מהמטרות המרכזיות של המבצע. ב-26 בנובמבר, עובד נציגות ואיש ס"ס בשם וולפגנג הוהר חצה את הקווים למזרח ברלין. רק באותו היום, הבין בנצינגר לחרדתו כי הלה היה למעשה סוכן מזרח גרמני. יתכן מאד שעריקתו של הוהר היתה צעד מכוון בכדי להגן על פלפה וקלמנס. אלו נתנו לסובייטים כבר מידע מפורט על הנציגות הכללית, ועתה, בגידתו של הוהר היתה יכולה להסביר מדוע ה-MGB והשטאזי ידעו עליה כל כך הרבה.[48]  בעוד סוכנים ומרגלים של גהלן נעלמו לבתי כלא במזרח גרמניה, מכונת התעמולה של הרפובליקה הדמוקרטית החלה להלום בתופים כנגד גהלן וארגונו, ובמיוחד הדגישה את נוכחותם של פושעים נאצים בשירות הביון. המזרח גרמנים חשפו את כל מה שידעו על הנציגות הכללית: שמות של סוכנים, כתובות של קצינים ופרטים רגישים רבים אחרים. אנשי ה-CIC האמריקאי העריכו כי לפחות שבעים אחוז מהמידע הזה הגיע מ"קבוצת ותיקי הס"ד" ששירתו בנציגות. המזרח-גרמנים הוקיעו כמובן גם את פלפה בכדי להסיר ממנו כל חשד.[49]

התוצאה היתה הרסנית עבור בנצניגר והנציגות הכללית, שגהלן נאלץ לארגן מחדש ולמעשה לדחוק לשוליים. אולם פלפה דווקא שגשג. מפני שכבר לא שירת בנציגות הכללית, לא היה עליו לקחת אחריות למשבר שפקד אותה. בו בזמן, מפני שהגיע לקבוצת המודיעין המסכל זה לא מכבר, הוא לא היה צריך לקחת אחריות גם למחדל הבטחוני בארגון כולו. יתר על כן, מפני שהמשבר היה קשור לביטחון, המסקנה הטבעית היתה שיש לחזק את תחום המודיעין המסכל, תחום ההתמחות של פלפה. איש לא בדק האם לו עצמו היה קשר ל"מבצע זיקוקים". כפי שראינו קודם לכן, אנשי הביטחון והמודיעין המסכל של גהלן זיהו חפרפרות וסוכנים כפולים עם אנשי שמאל, בעלי קשרים לארגונים קומוניסטיים או לוחמי התנגדות אנטי-נאציים, אך בשום אופן לא עם ותיקי מערך הביטחון והמודיעין הנאצי.[50]


מהלך סובייטי שני: הסיכול הממוקד של לודוויג אלברט

אחד היחידים שדווקא כן חשדו בפלפה היה לודוויג אלברט, סגן המנהל של הנציגות הכללית ולשעבר ראש הסניף החשוב בפרנקפורט. הרקורד של אלברט עצמו היה רחוק מלהיות נקי. כמו סוכנים רבים בנציגות הכללית, הוא היה ותיק של מערכת הביטחון והמודיעין הנאצית, ובאופן ספציפי – משטרת השדה החשאית, גוף שאחראי לירי המוני ביהודי ברית המועצות. אולם מפני שהמסמכים של אותו גוף משטרתי הושמדו כמעט לחלוטין בסוף המלחמה, אנו יודעים מעט על היקף מעורבותו האישית באותם פשעים. לאחר תבוסת גרמניה במלחמה, מצא אלברט את דרכו לנציגות הכללית והועסק שם כמנהל המשרד החשוב בפרנקפורט. מאוחר יותר, רכש לעצמו מוניטין כמומחה למודיעין מסכל וסגן המנהל של הארגון החיצוני. תפקידו היה לאסוף מידע על חברי המפלגה הקומוניסטית הגרמנית (KPD), ובמיוחד על קשריהם עם ספינת האם במזרח גרמניה. בכדי לאתר חדירה קומוניסטית, הפעיל רשת של סוכנים במספר משרדי ממשלה וסוכנויות ביטחון מערב גרמניות, ואפילו החזיק כמה מרגלים משלו בשטח מזרח גרמניה. כמו יתר חבריו לנציגות, הוא היה מעורב בציד המכשפות כנגד ה"תזמורת האדומה" הדמיונית.[51]

לאחר האסון של מבצע זיקוקים, קיבל אלברט לתחום אחריותו את החקירה הפנימית בפולאך ובארגונים החיצוניים, תוך ניסיון לאתר כמה שיותר מהחפרפרות הסובייטיות והמזרח גרמניות. אף שגהלן עצמו הורה על החקירה, אלברט גילה מהר מאד שהוא נהנה מתמיכה מוגבלת בלבד ממנהיג הסוכנות או ממנהלי הארגונים החיצוניים. היחסים שלו עם גהלן ויועציו הפכו למתוחים, כאשר הזהיר שוב ושוב שהרקב התפשט מהארגונים החיצוניים למפקדה הראשית בפולאך. במיוחד חשד בהיינץ פלפה וחבריו, שטיפסו מחורבות הנציגות הכללית למטה בפולאך. הוא טען כי המידע שהתפרסם על ידי גופי התעמולה המזרח גרמניים לא היה יכול להגיע רק מוולפגנג הוהר, מפני שחלקו היה ידוע רק לבכירי הנציגות הכללית. אלברט התריע כי תיקים שפלפה עבד עליהם הודלפו לאויב באופן חלקי או מלא. במהלך חודשים רבים, פלפה התעניין "בנושאים רבים מחוץ לתחום אחריותו", ותיק מסויים שהכיל מידע על קשריו הישנים למזרח גרמניה "נעלם באופן מסתורי".[52]

אף כי אלברט עצמו שירת בעבר במשטרת השדה החשאית, ארגון נאצי שהיה מעורב ברצח עם, הוא הצביע בצדק על הסכנות שבהעסקתם של אנשי ס"ד, שעברם הפלילי יכול לשמש כמושא לסחיטה, ולפיכך מנוף לגיוס בידי שירותי המודיעין הסובייטיים. אולם גהלן לא רק סתם את אוזניו לכל ההאשמות נגד פלפה, אלא סירב גם להדק את נהלי הביטחון או את שליטתו של המטה בארגונים החיצוניים. "שירות חשאי לא אמור להיות בעל מבנה מאורגן כמו צבא," הוא ויועציו אמרו שוב ושוב. אלברט המתוסכל, ששימש במקביל גם כחפרפרת אמריקאית, דיווח על החשדות נגד פלפה גם למפעיליו ב-CIC. מומחי המודיעין של ה-CIC העריכו אותו כמקור אמין, אבל עדיין לא דיווחו לספונספרים של גהלן מ-CIA.[53] למעשה, החשדות של אלברט קיבלו אישור גם ממקורות אחרים. ב-1954, עריק סובייטי בשם פיוטר דריאבין, מומחה לריגול מסכל מתחנת ה-MGB בוינה, סיפר ל-CIA כי הסובייטים מחזיקים שתי חפרפרות בארגון גהלן, סוכנים שנושאים את שמות הקוד "פטר" ו"פאול". כעת, ה-CIA הכיר את שמות הקוד של פלפה וקלמנס, אבל עדיין לא את שמותיהם האמיתיים.[54]

פלפה הערמומי הבין מיד שאלברט מתחיל לעלות על עקבותיו. הסובייטים, שחשו אף הם בסכנה הממשמשת ובאה, הבינו בוודאי שעליהם לדאוג להיפטר מאלברט וחקירותיו החטטניות. בכדי לעשות זאת, הם פתחו במבצע הטעייה תחת שם הקוד "לילי מרלן". במסגרת המבצע, ביקש המודיעין הסובייטי מאחד מסוכניו להפקיד מסמך סודי במִשְלָש מתחת לפנס רחוב בעיר המערב-גרמנית לודוויגסבורג. לאחר מכן, סוכן שני דיווח למשטרה המקומית שראה פעילות חשודה ליד הפנס, ושלישי נשלח לרוקן את המשלש רק בכדי להיעצר על ידי המשטרה. בתוך המשלש, המשטרה מצאה תזכיר שהכיל מידע מפורט על המבנה הארגוני והמבצעים של הנציגות הכללית. כעת היה ברור לרשויות מערב גרמניה כי הסובייטים החזיקו לפחות חפרפרת אחת בצמרת הארגון החיצוני. גהלן ויועציו, שקיבלו לידיהם את המסמך, הסיקו שרק מנהל הנציגות, אלפרד בנצינגר, או סגנו לודוויג אלברט, היו יכולים לתת ל-MGB תמונה מפורטת ומלאה כל כך. פלפה כבר לא היה חשוד, מפני שעזב את הנציגות הכללית מיד לאחר האסון של מבצע זיקוקים ועבר למטה בפולאך. בכדי להגן על פלפה, התועמלנים של מזרח גרמניה הוקיעו אותו שוב בראש חוצות כסוכן של גהלן וקצין ס"ס לשעבר.[55]

סוכנות הביון הסובייטית, שבינתיים שינתה את שמה מ-MGB לקג"ב, הנחיתה את המכה הסופית על אלברט ב-30 ביוני, 1955. באותו תאריך, עצרו הרשויות המערב-גרמניות בלדר של השטאזי על אישומים שלא היו קשורים לענייני ריגול. במהלך החקירה, הציע אותו בלדר לגלות את כל מה שידוע לו על פעילות השטאזי במערב גרמניה בתמורה לחסינות משפטית. הוא הסגיר כמה סוכנים מזרח גרמניים זוטרים, בתוספת לדג אחד שמן – לודוויג אלברט. הבלדר נתן לחוקריו תיאור מדוייק של אלברט, ביתו ומכוניתו, ואף העיד כי ראה אותו מחליף כסף עם סוכן שטאזי ביער. מאוחר יותר, נתפס אותו בלדר בשקרים, לרבות נסיונות לטפול האשמות שווא על מספר אישים. כפי שהאמריקאים שיערו, כמעט וודאי שהוא נשלח במכוון בידי הקג"ב.[56]

אלברט, ששמע כי המשטרה מתכוונת לבצע מעצרים בעקבות עדותו של הבלדר, לא האמין שהוא עצמו חשוד בפרשה. להפתעתו הרבה, המשטרה פשטה על ביתו, ושם מצאה שטיחים פרסיים יקרים, יקרים מדי בכדי שימומנו ממשכורתו הצנועה של עובד מדינה מערב-גרמני. בנוסף, הם מצאו מסמכים מסווגים שסודרו בשלוש ערמות נפרדות, בקשות מידע שהודפסו על מכונת כתיבה אמריקאית, קורא מיקרופילמים מתוצרת מזרח גרמניה ו-9000 מרקים במזומן. אלברט נעצר, והמשטרה האשימה אותו בריגול בו זמני עבור ה-CIC האמריקאי והשטאזי המזרח גרמני. אשתו אמרה לבלשים שאם בעלה לא יספק ראיות משכנעות, עדיף שכבר יתלה את עצמו.[57]

אלברט הכחיש את כל ההאשמות, והוסיף להתעקש כי החפרפרת האמיתית עדיין מסתובבת באופן חופשי במסדרונות פולאך. לזמן מה, המנהל שלו, בנצינגר, ניסה להגן עליו, אולי מתוך חשש שאלברט יסגיר את קשריו שלו (של בנצינגר) עם ה-CIC. מכל מקום, המאמצים התגלו כחסרי תועלת. קורט קוהלר, ראש קבוצת המודיעין המסכל, רמז לבנצינגר שכדאי לו לצאת לחופשה.[58] בעוד אלברט נמק בכלא, ראש המודיעין הצבאי האמריקאי, גנרל ארתור טרודו, עשה ניסיון אחרון להשתמש בגילויים של הסוכן שלו, אלברט, בכדי להגן על ארגון גהלן מחדירה סובייטית. הוא פנה לקנצלר קונרד אדנאואר במהלך ביקורו בארצות הברית, והזהיר אותו כי ארגון גהלן מלא בחפרפרות סובייטיות. במקום לפתוח בחקירה מקיפה, אדנאואר הסתפק בדיווח ל-CIA. אלן דאלס, מנהל הביון המרכזי, חש מושפל על ידי ההתערבות של טרודו בענייניו, ושכנע את הממשל להעביר את האחרון מתפקידו. זה היה הסוף של מבצע קמפוס. מאותו הרגע, משך ה-CIC את ידיו מארגון גהלן.[59]

חודש לאחר מכן, ב-13 ביולי, הסוהרים של לודוויג אלברט דיווחו שהוא עומד להישבר ולהתוודות. מסיבה זו, הם המליצו להדק את השמירה על התא שלו ועל בטחונו האישי. אולם ביום שלמחרת בשעה שמונה, ניצל אלברט רגע של חוסר תשומת לב ותלה את עצמו. הוא הותיר מאחוריו מכתב התאבדות, ובו הודה שמעל בכספי הארגון אך הכחיש כל קשר עם השטאזי. גהלן טען לאחר מכן שהיו ראיות לאשמתו, אך סירב לשתף אותן אפילו עם ה-CIA. המשטרה, כך טען, אסרה עליו לחלוק את המודיעין הרגיש הזה.[60]

השאלה האם לודוויג אלברט היה באמת מרגל קומוניסטי, היא נושא שנוי במחלוקת בקרב עדים וחוקרים כאחד. אם הוא אכן ריגל עבור המזרח, אזי שחקני השחמט של הקג"ב הקריבו אותו בכדי להגן על היינץ פלפה והנס קלמנס, שהיו סוכנים חשובים בהרבה. מפני שאלברט האשים את פלפה בריגול, נפילתו היתה אמורה ליצור חוסר אמון כלפי כל מי שיעלה חשדות דומים בעתיד. ג'יימס קריצ'פילד אימץ את הגרסה הזאת בזכרונותיו, ביחד עם היסטוריונים לא מעטים.[61] ובכל זאת, היא מותירה יותר מדי שאלות פתוחות. אלא אם מפעיליו כביכול של אלברט שיתפו אותו במכלול תוכניתם – צעד מסוכן, בלתי מקצועי ובלתי סביר, מדוע ניסה לחשוף את פלפה בהתלהבות ובמסירות, אפילו באופן נואש? בנוסף, אלברט שמע על גל מעצרים מתקרב של חפרפרות קומוניסטיות, ובכל זאת לא ניסה להימלט. בבירור, הוא לא ראה את עצמו כחשוד.[62]

אכן, כשאנחנו מסתכלים על הראיות לבגידתו כביכול של אלברט, הן רחוקות מלהיות משכנעות. בוודאי, הוא שיקר בנוגע למצבו הפיננסי, מעל בכספים ולקח מסמכים מסווגים לביתו באופן בלתי חוקי. אולם דברים אלו לא מוכיחים, כשלעצמם, שריגל עבור השטאזי או הקג"ב. אליבא דכולי עלמא, אלברט היה חפרפרת של ה-CIC, ויתכן מאד שכל המסמכים שגנב נועדו עבור האמריקאים. אחרי הכל, בקשות המידע שהמשטרה מצאה בביתו היו אמריקאיות, לא סובייטיות או מזרח גרמניות.

היו שתי ראיות נוספות שלשיטתה של המשטרה הפלילו את אלברט בריגול למען הגוש הקומוניסטי. ראשית, שארגן את המסמכים הגנובים בשלוש ערמות (ככל הנראה, עבור שלושת מעסיקיו כביכול: ארגון גהלן, ה-CIC והשטאזי), ושנית, שהחזיק בקורא מיקרופילם מתוצרת מזרח גרמניה. ראיות אלו "מוכיחות" את אשמתו של אלברט, רק עבור אלו שמשתמשים בהן כדי לאשש תמונת מציאות מוכנה מראש. קצין מודיעין יכול לארגן את המסמכים שלו בערמות נפרדות ממספר רב של סיבות, ולפני הקמת חומת ברלין ב-1960, בני אדם ומוצרים עברו באופן חופשי למדי ממערב למזרח, ולהיפך. אולי אלברט החזיק במכונה בכדי לקרוא ולנתח מסמכים מזרח גרמניים עבור ארגון גהלן? ולבסוף, ויטלי קורוטקוב ("אלפרד"), המפעיל של פלפה וקלמנס, אמר לאחרון כי אלברט לא עבד עבור השטאזי או הקג"ב, אם כי כמובן יש להטיל בעדותו ספק רב.[63]


מהלך סוביייטי שלישי: מבצע לֶנָה

כעת, לאחר מותו של אלברט, לא נותר איש שיעצור את פלפה, וזה טיפס במהירות בסולם הדרגות והתפקידים בארגון גהלן. פה ושם, הוא ארגן מבצעי ריגול מסכל מתוחכמים, כולם מבוססים על "מזון תרנגולות"  שקיבל מהקג"ב.[64] למשל, פלפה גייס עיתונאי מזרח גרמני כמקור מידע על הקג"ב. כביכול, אותו עיתונאי (שם קוד: לֶנָה), היה סוכן מבריק וחרוץ עם זיכרון פנומינלי. הוא נתן לפלפה מידע מדוייק על מספרי טלפון, כתובות ולוחיות רישוי של קציני קג"ב פטפטנים, מפה מדוייקת של מתחם הביון הסובייטי בקארלהורסט, מזרח ברלין, כמו גם את פרטיהם האמיתיים של סוכנים מזרח גרמנים וסובייטים זוטרים במערב גרמניה. מבחינת הסובייטים, כמובן, מדובר היה בקורבן ראוי בכדי לחזק את מעמדו של פלפה בקבוצת המודיעין המסכל של ארגון גהלן.

בכל פעם שגהלן רצה גישה לרשומות משרד החוץ, המשרד הפדרלי להגנת החוקה, המשטרה הפלילית הפדרלית או משרד הקנצלר, הקג"ב היה רק צריך לבקש מ"לנה" לדווח על חפרפרות סובייטיות פוטנציאליות במקומות הללו. אז, כמובן, הוטל על פלפה, המומחה למודיעין מסכל, לבצע "בדיקות רקע" בכדי לגלות את הסוכנים. במידה מדהימה של חוצפה, פלפה גם ניצל את "מבצע לנה" בכדי להעביר אינפורמציה לקג"ב בערוצים חוקיים. לפעמים, "לנה" דיווח שהסובייטים כבר מודעים לסודות מסויימים של ארגון גהלן. בתגובה, שכנע פלפה את התובע הכללי בבון להפחית את הסיווג של אינפורמציה כזאת, בכדי שפלפה יוכל למסור אותה כ"מזון תרנגולות" לסובייטים במטרה לחזק את אמינותו של "לנה". ריינהרד גהלן שמח במיוחד בחומרים שהעביר "לנה", והשתמש בהם בכדי לחזק את מעמדו בקרב מקבלי ההחלטות בבון. פלפה הפך כמובן לאחד מקציני הביון החביבים עליו.[65]

אף כי רבים בארגון גהלן תיעבו את פלפה כקצין יהיר, "סקרן באופן חסר בושה" ונלהב באופן מחשיד, החשדות הללו לא עצרו את התקדמותו. בכל אחר צהריים נהג לצלם מסמכים שהבריח תחת בגדיו, ולאחר מכן פיתח את התשלילים בבית הקיט שלו, שנבנה בנקודה דיסקרטית על הגבול הגרמני-אוסטרי. בסך הכל, העביר פלפה למפעיליו מעל 15,000 מסמכים סודיים ו-20 סלילי מיקרופילם, וחשף את זהותם של לפחות 100 סוכני CIA מאחורי מסך הברזל. בנוסף לכך, שיבש מבצעים של ארגון גהלן וה-CIA והטה אותם לטובת האינטרסים של ברית המועצות, ואף סיפק לסובייטים מידע שימושי כמו שמות קוד וכתובות של סוכנים, מבנה ושיטות עבודה חשאיות של תחנות ארגון גהלן, המשרד הפדרלי להגנת החוקה וה-CIA במערב גרמניה, דוחות מבצעיים ודוחות חודשיים על ריגול מסכל. מבחינת הסובייטים, המידע שנתן על החימוש של הבונסדוור, הצבא המערב גרמני, היה שימושי במיוחד. וכדי להוסיף קצף על ביזיון, פלפה, קלמנס וטיבל גם מעלו בכספי ארגון גהלן. כתוצאה מכך, לפי אחד האנליסטים של ה-CIA, למודיעין המסכל של גהלן "לא היתה אפילו הצלחה אחת ראויה לציון" במשך התקופה כולה.[66]

ב-1 באפריל, 1956, עם סיום הכיבוש של בעלות הברית במערב גרמניה, מסר ה-CIA סוף סוף את ארגון גהלן באופן רשמי לממשלת הרפובליקה הפדרלית. ארגון גהלן הפך עתה לסוכנות פדרלית, ארגון ביון החוץ היחיד במערב גרמניה. דגל הפסים והכוכבים הורד אחר כבוד מהמטה בפולאך, וקריצ'פילד עזב את משרדו בשקט. עכשיו, רק הדגל המערב גרמני, בצבעי שחור-אדום-זהוב, התנוסס מעל המדשאה שבמטה. ובכל זאת, גהלן ויועציו לא טרחו לשנות את שיטות המבצעים והתקשורת שלהם, שהיו ידועות זה מכבר הן לקג"ב והן לשטאזי.[67]

היינץ פלפה נותר בפולאך, והגיע למשרה בכירה של הממונה על התיק הסובייטי בקבוצת המודיעין המסכל. אם כי אנשי ה-CIA מסויימים הוסיפו לחשוד, קריצ'פילד אמר לפלפה באופן אישי של-CIA אין מאומה כנגדו. בכך, ביטל את מסקנות החקירה של אלברט כעפרא דעראא. ב-1956, ביקר פלפה בארצות הברית כחלק ממשלחת רשמית של הביון המערב גרמני, ואפילו קיבל חותמת כשרות מה-CIC, שנותר חשדני אבל שקט. ככל הנראה, השירות שתק בנושא הזה עקב פרשות טרודו ואלברט, וגם מתוך חשש פן יחשפו פעולות הריגול הבלתי חוקיות שלו בתוך הממשל המערב גרמני.[68] באביב 1956, שינה ארגון גהלן את שמו, והפך באופן רשמי לסוכנות הביון הפדרלית (גרמנית: Bundesnachrichtendienst או בקיצור – BND), מעטים הבינו את האירוניה של המועד המדויק: 1 באפריל, חג השוטים.

 

מהלך סובייטי רביעי: חשיפתו של פלפה

התהליך שהוביל בסופו של דבר לחשיפתו של פלפה החל במרץ 1959. מיכל גולנייבסקי, איש שירות הביון הפולני שעבד כסוכן כפול עבור הקג"ב וה-CIA, דיווח לוושינגטון כי הסובייטים החזיקו לפחות בשתי חפרפרות בתוך ה-BND. [69] פריט מידע זה לא היה חדש בפני עצמו, אולם גולנייבסקי הוסיף לו פיסת מודיעין קריטית: שתי החפרפרות הללו, כך אמר, השתתפו במשלחת של ה-BND לארצות הברית. כך, צומצמה רשימת החשודים. האמריקאים כמובן ידעו שהיינץ פלפה השתתף במשלחת רשמית לארצות הברית בשנת 1956, וכעת החשדות הישנים כלפיו שבו ועלו על פני השטח. סגנון חייו הראוותני, שעות העבודה הבלתי שגרתיות שלו וסקרנותו בנוגע לעבודה של מחלקות אחרות ב-BND העלו חשדות בקרב גרמנים ואמריקאים כבר מאמצע שנות החמישים. אולם כפי שראינו, מבצע קמפוס הסתיים בלא כלום עקב חוסר התיאום בין רשויות המודיעין האמריקאיות, וחקירותיו של אלברט הוכשלו תודות למהלך מנע סובייטי.

אולם העדויות הוסיפו להצטבר. לעדותו של גולנייבסקי נוסף פרוטוקול חקירתו של אחד מקס היים, סוכן שטאזי שערק למערב ב-16 במאי 1959. בתשאול של המשרד הפדרלי להגנת החוקה, גילה היים כי מבצע מסויים, שפלפה היה חשוף אליו, הודלף בדרך פלא לביון המזרח גרמני.[70] בעוד האמריקאים ממשיכים בחקירתם, גילה גהלן את האמת האיומה ממקורותיו שלו. באוקטובר 1960, קצין BND בשם קארל-אברהרד הֶנְקֶה ניתח במפורט את מבצע לנה, והגיע למסקנה שמדובר בהונאה סובייטית. לשיטתו, "לנה", פלפה או שניהם גם יחד היו סוכני אויב. גהלן הפעם לקח את הממצאים ברצינות, אולם עדיין לא נקט בצעדים נגד פלפה. אלו הגיעו רק חודשיים מאוחר יותר, כאשר האמריקאים החליטו לחשוף בפני גהלן את תוצאות החקירה שלהם עצמם. ב-31 בדצמבר 1960, הזמין ראש שלוחת ה-CIA בפרנקפורט את גהלן ובכירים אחרים ב-BND למסיבת ראש השנה. כשהאורחים האחרים בילו, לקח את גהלן בדיסקרטיות לחדר סגור, וגילה לו כי בשירות שלו פועלות שתי חפרפרות סובייטיות, שאף השתתפו במשלחת לארה"ב ב-1956. ראש השלוחה הראה לגהלן את רשימת חברי המשלחת. גהלן, לפי עדות ראייה, הסתכל עליה ואמר מיד שפלפה הוא הבוגד. בסופו של הדבר, הגילויים של ה-CIA רק אישרו את ממצאי הדו"ח של הנקה מאוקטובר.[71]  מיד לאחר המסיבה, הקים נשיא ה-BND צוות מצומצם בשם "מקסיקו", שהיה כפוף לו עצמו ונועד לאסוף ראיות נגד פלפה.[72]

פלפה וקלמנס נעצרו בסופו של דבר כעשרה חודשים לאחר מכן, ב-6 בנובמבר 1961. בנפילתם, גרמו ל-BND נזק גדול לא פחות מאשר בפעילותם החשאית. הסקנדל הפוליטי שנגרם בעקבות החשיפה רוקן במהירות את האוויר ממפרשי המוניטין של ה-BND כשירות ביון, והאגדה של גהלן כמרגל יכול-כל התרסקה ללא שוב. העיתונות, חברי הממשלה וחברי בונדסטאג, הן מהקואליציה והן מהאופוזיציה, תקפו את גהלן בחריפות, בעיקר משום שקידם את פלפה, קירב אותו למעגלי הכוח והשתיק ביקורת פנימית כנגדו.[73]

גרוע מזאת, הביקורת התמקדה בעברם של קלמנס ופלפה בשירותי המודיעין הנאצים. בראש המבקרים עמד הקנצלר, קונרד אדנאואר, שהזהיר את גהלן עוד ב-1958 שלא להעסיק ותיקי ס"ס, ס"ד וגסטפו. אדנאואר ואחרים ראו בכך לא רק פגם מוסרי אלא גם סכנה בטחונית. כעת, נתפסו ותיקי מנגנוני המודיעין הנאצים לאו דווקא כאנטי-קומוניסטים מושבעים, אלא בדיוק להיפך: כסוכני אויב פוטנציאליים. היינריך פון ברנטנו, ראש סיעת מפלגת השלטון בבונדסטאג ושר החוץ לשעבר, כתב לקנצלר כי "שלושה נאצים מובהקים... מהמשרד הראשי לבטחון הרייך התקבלו ל-BND, ושם עסקו בבגידה מאורגנת במשך יותר מעשור... אישית, בעקבות המקרה של פלפה, לא אוכל לבטוח יותר ב-BND." המנהיגים של המפלגה הדמוקרטית החופשית והמפלגה הסוציאל-דמוקרטית (מפלגת האופוזיציה העיקרית) התבטאו באופן זהה כמעט.[74] גם ה-CIA חדל לבטוח ב-BND וסירב לחלוק עמו מידע. האסון הוחמר בשל נטייה הולכת וגוברת של מדינאים בבון וושינגטון כאחד לפקפק בהערכות המודיעין של גהלן, שהתגלו שוב ושוב כמסולפות, חלקיות ואף מופרכות. כתוצאה מכך, כותב הביוגרף של פלפה, בודו הכלהאמר, "זכות הקיום של ה-BND הפכה להיות מוטלת בספק."[75] גהלן, שהוסיף והסתבך בשערוריות פוליטיות גם אחרי החשיפה של פלפה, שילם על כך מחיר יקר. עד לפרישתו בשנת 1968, הפך למנודה, רוח רפאים פוליטית במסדרונות השלטון בבון, והסוכנות שלו איבדה את ההשפעה והיוקרה שלה למשך יותר מעשור.[76]

יש יסוד רציני לחשוד, כי הסובייטים הקריבו את פלפה וקלמנס במתכוון בכדי ליצור סקנדל שכזה – מהלך שחמט אחרון של אנשי מודיעין ציניים. בודו הכלהאמר כותב כי שתי החפרפרות כבר לימדו את הקג"ב די והותר על המודיעין המסכל של ה-BND, הכשילו די מבצעים ומסרו כמות מספקת של מסמכים סודיים. עתה, התועלת השולית שלהם פחתה, והגיע הזמן להקריבם בכדי לפגוע ב-BND כמה שיותר.[77] הראיות לכך נסיבתיות, אולם משכנעות למדי. מחקר של ה-CIA הראה כי הסובייטים היו מודעים לבגידתו של מיכל גולנייבסקי עוד בקיץ 1960, וככל הנראה כבר בסוף 1959, ובכל זאת התירו לו לערוק למערב עם מידע קריטי על פלפה. לכל הפחות, לא ניסו להשתמש בו בכדי להזין את האמריקאים במידע מוטעה ולהסיט את החשדות מפלפה ומקלמנס.[78] ב-1993, המפעיל לשעבר של פלפה, ויטלי קורוטקוב (אלפרד) גילה בראיון כי ב-1961, המודיעין הסובייטי רצה "להקפיא" את החפרפרות שלו ב-BND בכדי לשמור על בטחונן, אולם הפוליטבירו שלל זאת כי שאף להמשיך ולנצל אותן. "הפוליטיקה ניצחה," קבע קורוטקוב, "ופלפה הוקרב."[79] פלפה עצמו נזכר כי קורוטקוב מעולם לא הזהיר אותו על העריקה של גולנייבסקי, ואף לא גילה לו שהוא עצמו נתון בסכנה.[80]


סיכום ומסקנות

מאמר זה נועד לפתוח צוהר לשיטות הפעולה של המודיעין הסובייטי, ובני חסותו המזרח גרמנים, בגרמניה המחולקת של ראשית המלחמה הקרה. ראינו, כי הסובייטים הצליחו להחדיר מספר חפרפרות לשירות הביון המערב-גרמני (ארגון גהלן/BND), לפגוע בו אנושות ואף לנטרל את תחום המודיעין המסכל שלו כמעט לגמרי. הם עשו זאת באמצעות סדרת מהלכים מחושבים, שמזכירים במידה רבה, משחק שחמט. הסובייטים ניצלו את החיילים שלהם בכדי להוריד מהלוח כלים של היריב, רק כאשר היו משוכנעים כי המהלך לא יחשוף אותם לפגיעה. כך, למשל, פתחו ב"מבצע זיקוקים" מיד לאחר שפלפה עבר מהנציגות הכללית למטה בפולאך כדי לא להחשיד אותו, ואף השתמשו במבצע בכדי לחזק את מעמדו. במקביל, כשהסובייטים זיהו כלי יריב שמסכן אותם – לודויג אלברט - הם פעלו נגדו ללא היסוס, גם אם תוך כדי כך הקריבו כלים פחות משמעותיים משלהם. במהלך השלישי שלהם, מבצע לנה, תמרנו את המערכת המערב-גרמנית לפעול נגד עצמה. הם מסרו מידע מגמתי בכדי לאפשר לפלפה לחדור למשרדים נוספים במסווה של חקירה בטחונית, ואף לשכנע את התובע הכללי להעביר מידע סודי לאויב בערוצים חוקיים. לבסוף, בכדי להגיע ל"מט" נגד ה-BND, הקריבו ללא היסוס גם את פלפה עצמו.

אולם המהלכים הסובייטים לא היו מצליחים ככל הנראה אילולא השתלבו עם חולשות מבניות, פוליטיות ואידיאולוגיות בביון המערב-גרמני, שנבעו כולן מהבחירות האסטרטגיות והארגוניות של ריינהרד גהלן ויועציו. במאמר זה מנינו כמה מהן: המבנה המבוזר, נהלי ביטחון רופפים, פיקוח לקוי של המטה בפולאך על הארגונים החיצוניים, ומעל הכל – ההנחה שותיקי המודיעין הנאצי הם גורם אנטי-קומוניסטי שניתן לבטוח בו במאבק נגד ברית המועצות ומזרח גרמניה. ההטיות האידיאולוגיות של גהלן ויועציו אטמו את אוזניהם לאזהרות של מבקרים אמריקאיים וגרמנים כאחד. כפי שהזהיר אותם ג'יימס קריצ'פילד, ותיקי המודיעין הנאצי, ובמיוחד פושעי המלחמה שביניהם, היוו סכנה בטחונית חמורה. הם היו מתוסכלים, מרירים, נתונים לסחיטה, ובעיקר –קשורים זה לזה ברשתות צפופות, כך שחפרפרת אחת היתה יכולה "לגייס" בקלות שותפים לפשע. יתר על כן, אפילו הנאמנים שביניהם הטו את מאמצי המודיעין המסכל של השירות לכיוונים כוזבים. מתוך המשכיות של עבודתם בתקופת המלחמה הם הניחו שהריגול הקומוניסטי נבע אך ורק מחוגים שמאליים וליברלים, ורדפו רוחות רפאים לא קיימות בעוד סוכנים אמיתיים – רובם נאצים - פעלו בתוך המשרדים שלהם ממש. החדירה הסובייטית לארגון גהלן ול-BND, אחת מההצלחות המודיעיניות המשמעותיות ביותר של ברית המועצות בראשית המלחמה הקרה, התאפשרה במידה רבה בזכות הנשורת האידיאולוגית של הרייך השלישי.

 

קראו פחות
lindberg-guering

טבור גליון 10, ביקורת ספר: נדן פלדמן

נדן פלדמן / האוניברסיטה העברית

הכירו את החברים האמריקאים של היטלר / ביקורת ספר

,Hitler's American Friends: The Third Reich's Supporters in the United States,(2018) Bradley W. Hart
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

בספרו "החברים האמריקאים של היטלר" טוען ההיסטוריון בראדלי וו. הארט כי היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית בשנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך או כך, לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד - פוליטיקאים, אנשי עסקים וסטודנטים באוניברסיטאות המובילות

קרא עוד

אדולף היטלר מעולם לא ביקר בארצות הברית. גם לא בכירי הנאציזם יוזף גבלס, הרמן גרינג, או היינריך הימלר. עם זאת, היטלר והנאציזם הצליחו להשפיע על החברה האמריקאית במהלך שנות השלושים, והשפעתם היתה גדולה מכפי שנוטים לחשוב. כך עולה מספרו של ההיסטוריון ברדאלי וו. הארט "החברים האמריקאים של היטלר" (Hitler's American Friends), שיצא לאור ב-2018 בהוצאת Thomas Dunne. השפעה זאת, כפי שמתאר הארט בספרו, חילחלה בתוך החברה האמריקאית, פעלה בתוכה דרך ארגונים פרו-נאצים גלויים וסמויים, והיתה חלק הן מקמפיין ההתנגדות הארסי לנשיא פרנקלין ד. רוזוולט מצד חוגי ימין, והן כחלק מזרמים מבעבעים של פשיזם, בשנים שבהן הדמוקרטיה האמריקאית היתה מפולגת, פגיעה, מוכה ממשבר כלכלי הרסני וניצבה מול איומים פוליטיים אנטי-דמוקרטיים רבי עוצמה, שזכו לפופולאריות רבה באירופה. 

הארט פורש בספרו גלריה מגוונת של תומכי היטלר בארה"ב. חלקם רוממו בגלוי את המשטר הנאצי, הידהדו את האידיאולוגיה ההיטלראית בזירה הציבורית, והחל מפרוץ מלחמת העולם השנייה התנגדו בתוקף להצטרפות ארה"ב למלחמה נגד הנאציזם. הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש בפועל כשלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב וחתר להציב היטלר אמריקאי בשלטון, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים פרו-נאצים באוניברסיטאות מכובדות כמו UCLA (עמ' 143), שגרמו למרצה יהודי לעזוב את משרתו; חבר קונגרס במפלגה הרפובליקאית, שניצל את תקציב הקשר עם הבוחר כדי להפיץ תעמולה נאצית; ואולי הדמות הבולטת מכולם, הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה בזכות הישגיו פורצי הדרך בתחום התעופה.

ספרו של הארט יוצא לאור בעיצומו של שיח מחקרי מחודש על פשיזם ונאציזם באמריקה בכלל, ובשנות השלושים בפרט. שיח זה, שהתעצם בצל בחירתו לנשיאות של דונלד טראמפ, הניב שורה של פרסומים בעשור האחרון. כך, למשל, בספרהKnow Your Enemy: The American Debate On Nazism, 1933-1945 (2010) טוענת מיקאלה הוניקה-מור כי חלקים גדולים בציבור האמריקאי ביטאו תפיסה סלחנית כלפי גרמניה הנאצית. הוניקה-מור טוענת כי אף אם הסיבה העיקרית לכך היתה קשורה בחוסר ידיעה על המתרחש בתוככי הרייך השלישי, הרי שבקרב אמריקאים ממוצא גרמני היתה גם תחושת הזדהות אתנית עם הגרמנים. יש לציין כי בשנות השלושים, אמריקאים ממוצא גרמני היוו את הקהילה האתנית הגדולה ביותר בארצות הברית ותפסו עמדות מפתח באליטה הפוליטית, הכלכלית והתרבותית, עם השפעה רבה בוושינגטון, בוול סטריט, בהוליווד, באוניברסיטאות ובמוקדי כוח נוספים.  

הבשורה בספר היא שאין מדובר רק בגורמי שוליים קיצוניים שהם בחזקת חשודים ברורים כמו ארגון הבונד הגרמני, ששימש כמעין שלוחה של המפלגה הנאצית בארה"ב, או מטיפי דת גזעניים שנטפו ארס אנטישמי, אלא גם נציגים בולטים באליטה האמריקאים: פרופסורים, פוליטיקאים, אנשי עסקים, וגם גיבורי תרבות כמו הטייס צ'רלס לינדברג, שהיה אחד האישים הנערצים באמריקה וקשר קשרי ידידות עם היטלר

כריסטופר ויאלס, לעומתה, בחר להתמקד בשמאל האמריקאי ומאבקו בפשיזם. בספרו מ-2014 Haunted by Hitler: Liberals, the Left, and the Fight against Fascism in the United States (-2014) מגולל ויאלס את הופעות הפשיזם בחברה האמריקאית משנות השלושים ועד ימינו, ואת התפתחות תרבות המאבק נגדה בחוגי השמאל, בדגש על אמנים, יוצרים ואנשי תרבות. השנה (2020) פירסם ויאלס כעורך, יחד עם עמיתו מאוניברסיטת פרדו, הפרופסור ביל מולן, את הספר The US Antifascism Reader, המהווה אסופת מאמרים שנכתבו על ידי אנשי שמאל ואקטיביסטים שהובילו מחאות אנטי-פשיסטיות, בארצות הברית ומחוצה לה.

 

book_cover

 

ההיסטוריון אנדרו נגורסקי שולח אותנו אל אמריקאים בצד השני של האוקינוס האטלנטי. ספרו מ-2013 "Hitlerland: American Eyewitnesses to the Nazi Rise to Power. מתחקה אחר סיפוריהם של אמריקאים שונים שחיו בגרמניה בשנות השלושים - דיפלומטים, קציני צבא, עיתונאים, סופרים וספורטאים אולימפיים. הספר מספק נקודת מבט מגוונת בעיניהם של אמריקאים מלב ההתרחשויות בגרמניה של היטלר, כפי שחוו אותן בזמן אמת - בחרדה, בבעתה, אך לעתים גם בהיקסמות ומשיכה. חלק מאותם אמריקאים שהו בגרמניה גם אחרי כינון חוקי נירנברג ב-1935. מעטים ידעו אז, כמו היום, כי חוקי הגזע הנאצים הושפעו במידה רבה מחוקי הגזע של משטר ההפרדה הגזעית בארצות הברית: הדרך בה אימצו משפטנים גרמנים ובכירים במשטר הנאצי את חוקי האפליה כלפי שחורים בארצות הברית במסגרת חוקי נירנברג הם נושא מחקרו של ההיסטוריון והמשפטן האמריקאי ג'יימס וויטמן, שפירסם ב-2017 את ספרו Hitler's American Model: The United States and the Making of Nazi Race Law.

לנאציזם היו תומכים במוקדים שונים של החברה האמריקאית. חלק מהם פעלו בשוליים וניסו לחדור לשדרה המרכזית כדי לזכות בלגיטימציה ציבורית רחבה, חלק פעלו מלב ליבה של החברה האמריקאית והיו נציגים של אליטות בעלות מעמד. הארט מקדיש בספרו פרק לכל אחת מהקבוצות.

שלושת הפרקים הראשונים בספר מתמקדים בנציגי השוליים של תומכי הנאציזם: ארגון הימין הקיצוני הבונד הגרמני (German American Bund) על 5000 חבריו - שראה עצמו כשלוחה של המשטר הנאצי בארצות הברית (למורת רוחו של היטלר); הארגון הפשיסטי "לגיון הכסף" (Silver Legion of America) בראשות הלאומן וויליאם דדלי פפלי (William Dudley Pelley), שחלם להפוך למוסוליני של אמריקה; הימין הנוצרי ומובילי דעת הקהל שלו, ובהם הכומר האנטישמי צ'רלס קופלין, שהפך לכוכב רדיו עם קהל מאזינים של 29 מיליון איש ב-1938. העיסוק בקבוצות אלה ובמנהיגים שלהם, על הופעתם המתלהמת והמסרים האלימים שנשאו, עשוי להיות מעניין לכשעצמו, אולם פעילותם הנלהבת נותרה ברובה בשוליים הקיצוניים של הימין האמריקאי, וקריאה בספרו של הארט מעניקה את הרושם שהשפעתם הישירה על עמדות האמריקאי הממוצע היתה שולית למדי.


הארט מציג בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. באחת מהן מתואר סיפורו של סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה

 

שלושת הפרקים הבאים בספר, לעומת זאת, עוסקים בנציגים שונים בתכלית - אנשי אליטות בלב החברה האמריקאית: הסנאטורים, אנשי העסקים והסטודנטים. בניגוד חד לתומכי הנאציזם בפרקים הפותחים, אלה רחוקים מלהיות חשודים טבעיים באהדה למשטר דיקטטורי מטיל אימה או לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית עם רטוריקה מפורשת של השמדת עם. הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, שלושתם נציגים בולטים, מובילים, אפילו נערצים, של אליטות נאורות בדמוקרטיה האמריקאית - במיוחד אם הם בעלי עמדות שמרניות, שנתפסות בידי רבים כשם נרדף לפטריוטיזם, בניגוד לאנשי שמאל וסוציאליסטים שנדרשים, אז כמו היום, להוכיח את נאמנותם למעצמת הקפיטליזם כדי לא להיתפס כאנטי-אמריקאים.

הסנאטור, איש העסקים, הסטודנט מליגת הקיסוס, כולם בעלי מעמד חברתי גבוה, הם מעצבי דעת קהל, נתפסים כשומרי חוק ומגיניו וכבעלי ערכים דמוקרטיים מובהקים, הם פטריוטים אמריקאים, הם גיבורי מלחמה, הם הפנים של אמריקה. כמו כן, להם יש מה להפסיד, והרבה. היות שהם מחזיקים בהון בעל ערך רב ומסוגים שונים - הון כלכלי, פוליטי, תרבותי, אינטלקטואלי, לרוב יותר מאחד, שיוכם לתמיכה בדיקטטורה רצחנית עלול לדבוק בהם ככתם שחור, שיפגע קשות במעמדם. השאלה כאן היא כפולה - מדוע שנציגי אליטות דמוקרטיים יתנו יד לאידיאולוגיית ימין קיצוני רצחנית, הן מבחינה ערכית והן מבחינה תועלתנית? ונשאלת שאלה נוספת - האם, ועד כמה, פועלם כפרו-נאצים הצליח להתנחל בלבבות של האמריקאים שעל ליבם דיברו.

german_american_bund_parade_on_east_86th_st._new_york_city_october_30_1939

 

הארט, בעזרת מחקר ארכיוני עשיר, מביא בספרו שורה ארוכה של דוגמאות שמשקפות את הצייטגייסט האמריקאי במרוצת שנות השלושים. כמה מהן מאלפות. כך אנחנו יכולים ללמוד על סנאטור רפובליקאי בשם ארנסט לונדין ממינסוטה, שהסימפטיה שרחש להיטלר איפשרה לסוכן גרמני נאצי לקשור עימו קשרים. שיתוף הפעולה בין השניים כלל ניצול של תקציב הקשר עם הבוחר, וכך הפיץ לונדין לציבור האמריקאי פרופוגנדה נאצית עם חותמת רשמית של הקונגרס הפדרלי. כל זה קרה ב-1940, כשגרמניה כבר היתה עמוק במלחמה והתוקפנות הנאצית היתה עובדה גמורה (עמ' 107).

לעתים, הפרופוגנדה הנאצית פוזרה על קרקע שכבר דושנה במתן לגיטימציה לרעיונות של הנאציזם. בפרק שעוסק בסטודנטים שופך הארט אור על מדיניות פייסנית שנקטו אוניברסיטאות אמריקאיות כלפי הנאציזם, בעיקר בעקבות מסע לחצים עקבי מכיוון ברלין, שעה שארגוני ימין קיצוני כמו הבונד הגרמני ולגיון הכסף מקימים תאי סטודנטים במוסדות אקדמיים ברחבי המדינה: "המנהלים באוניברסיטאות אמריקאיות לרוב נקטו פייסנות כלפי הנאצים לאורך העשור… משמעות הדבר היתה שאנשי פקולטה יכלו להיות מפוטרים אם התבטאו בעניינים שהיו מעבר לשדה המחקר הספציפי שלהם. לסטודנטים ניתנו זכויות מגבילות אף יותר" (עמ' 142). הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר (145).

 

הארט מביא את המקרה של פרופסור רולף הופמן, מרצה לשפה הגרמנית באוניברסיטת קליפורניה, שפוטר בעקבות תלונות מצד קולגות פרו-נאצים כי הוא מתבטא בלעג ובוז כלפי היטלר ומשטרו. (143). מקרים אלה התרחשו בזמן שאוניברסיטאות אמריקאיות מובילות, כמו סטנפורד, שמרו על הקשרים האקדמיים שלהם עם אוניברסיטאות גרמניות, גם כשאלה נשבו לחלוטין בידי המשטר הנאצי, הפכו לזירת תעמולה של המשטר, ריסקו את חופש הביטוי וסילקו משורותיהם מרצים יהודים ואחרים שנתפסו כמתנגדי משטר

 

השפעתם של סנאטורים ואנשי אקדמיה פעלה בעיקר בשדה הרעיוני, ובתוך החברה האמריקאית. השפעתם של אנשי עסקים, לעומת זאת, חרגה מגבולות היבשת ונדדה ללב הרייך השלישי, שם תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי, כפי שמגולל הארט בפרק החמישי. "כפי שהתברר, המותגים האמריקאים הבולטים ביותר - כולם עשו עסקים מוצלחים עם היטלר" (139). ברשימה זאת אפשר למצוא את שתי ענקיות הרכב ג'נרל מוטורס ופורד מוטורס, שבסוף שנות השלושים החזיקו ביחד ב-70% משוק הרכב הגרמני דרך חברות הבת אופל (של ג'נרל מוטורס) ופורד וורקה (של פורד מוטורס), את ענקית המשקאות קוקה קולה שחדרה ללבבות הגרמנים בכך שהעניקה לפועל הגרמני אפשרות של משקה מרענן, ממריץ, זול ונטול אלכוהול בשנים בהן שיקם היטלר את התעשייה הגרמנית המוכה, את חברת המיחשוב IBM שסיפקה למשטר הנאצי מערך מתקדם של כרטיסיות ניקוב למרשמי אוכלוסין, באמצעותם מיפו הנאצים במדויק את אוכלוסיית היהודים במדינה ב-1934, את ענקית הנפט סטנדרד אויל ששיתפה פעולה עם קונגלומרט התעשייה הנאצי אי. גה פארבן והשקיעה 65 מיליון דולר בכלכלה הגרמנית, ותאגידים גדולים נוספים כמו דופונט וג'נרל אלקטריק שהעמיקו את פעילותם בגרמניה של היטלר.

למעשה, כפי שעולה ממחקרים עכשוויים, תופעה זאת היתה רחבה ובעלת משקל. במחקר "The ties between American Corporations and Nazi Germany: Utilitarianism or Ideology?" מראה הח"מ כי שורה ארוכה של תאגידים אמריקאים קיימה קשרים עסקיים ענפים עם גרמניה הנאצית. עם פרוץ מלחמת העולם השנייה פעלו בגרמניה 150 חברות אמריקאיות במגוון ענפי תעשייה ומסחר. המחקר, שפורסם ב-2017 כעבודת MA במרכז ללימודים גרמניים באוניברסיטה העברית ובימים אלה הופך לעבודת דוקטורט, מגולל את הידוק הקשרים בין התאגידים האמריקאים לכלכלת גרמניה הנאצית. אלה כללו הלוואות בסכומי עתק, השקעות גדולות בחברות גרמניות, הסכמי קרטל עם תאגידים גרמניים - שכללו העברת ידע טכנולוגי יקר ערך לשעת מלחמה, הקמת מפעלים בגרמניה כחלק מתוכנית החימוש של הרייך השלישי, ואספקת חומרי מלחמה בקנה מידה מסיבי, חלקם ללא תחליף.

henry_ford

 

אם כך, האם המניע של אנשי העסקים שניהלו את התאגידים האלה היה רק עסקי? "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט (123). "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני, בוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני. "מי שנאלץ לאסוף אחרי המלחמה את השברים של אחזקות התאגידים האמריקאים בגרמניה ולהתמודד עם ההשלכות של מעשיהם הם החברים האחרים של היטלר באמריקה", מציין הארט.

כמה שנים קודם לכן, בעיצומה של המלחמה, החברים של היטלר באמריקה עשו כל מאמץ כדי להשאיר את אמריקה מחוץ לקרבות באירופה.


תאגידים אמריקאים גדולים התקבלו בזרועות פתוחות על ידי המשטר הנאצי. "לא רק רווחים והזדמנויות עסקיות הניעו את הבוסים של התאגידים לזרועותיהם של הנאצים", מציין הארט. "חלק מהם הונעו מתוך כמיהה אמיתית לנאציזם. הבולט ביותר היה הנרי פורד, ככל הנראה איש העסקים הידוע ביותר באמריקה". פורד היה ידוע הן כאנטישמי קיצוני ובוטה והן כחבר אישי של היטלר. החברות הזאת סיפקה להיטלר סיוע חסר תחליף בבניית מכונת המלחמה הנאצית על ידי פורד מוטורס, שעליה קיבל פורד ב-1938 את מדליית מסדר הנשר הגרמני לרגל יום הולדתו ה-75. את המדליה הזאת קיבל גם סגנו של פורד, האנטישמי ארנסט ליאובולד, כמו גם שני ראשי תאגידים אמריקאים נוספים - נשיא IBM תומס ג'יי ווטסון, ומנהל המחלקה הבינלאומית של ג'נרל מוטורס, ג'יימס אי. מוני.
 

אמריקאים אוהבים לראות עצמם בצד המנצח, הצודק, הנכון של ההיסטוריה, שהכניע את היטלר בעקבות הצטרפותה של ארצות הברית למלחמה בסוף 1941. העובדה שאמריקה הדמוקרטית הביסה את גרמניה הנאצית צרובה היטב בנרטיב ההיסטורי, גם כחלק מהפיכתה של אמריקה למעצמה המובילה בעולם על חשבון מעצמות שדעכו עוד לפני מלחמת העולם השנייה - כמו בריטניה וטורקיה; ומדינות ששאיפתן להפוך למעצמות הביאו לקריסתן בעקבות מלחמת העולם השנייה - כמו גרמניה ויפן. ברם, בתחילת שנות הארבעים הנרטיב האמריקאי של ניצחון הדמוקרטיה החופשית על הדיקטטורה הרצחנית היה רחוק מלהיות קונצנזוס פוליטי. רוחות בדלניות חזקות נשבו בחברה האמריקאית. הרוחות האלה נוצרו והתעצמו בזכות כוחות פרו-נאצים. בתחילת שנות הארבעים היו לא מעט אמריקאים שהריעו לנאציזם.

הנה דוגמא אחת. בשנת 1940, כשצבאו של היטלר דוהר בתוך פולין ממזרח ולעבר צרפת ממערב, ערך מגזין פורצ'ן סקר בקרב אמריקאים. מהסקר עלה כי רוב הנשאלים יתמכו בהמשך קשרי המסחר של ארה"ב עם הנאצים גם במקרה שהיטלר יכבוש את כל אירופה. בסקר נשאלו הנסקרים האם, במקרה שבו היטלר ינצח את המלחמה באירופה, ארצות הברית צריכה "למצוא דרך כלשהי להמשיך את עסקי הסחר עם אירופה של היטלר", או לחילופין "לנקוט כל מאמץ לפתח קשרי מסחר רק עם מדינות שאינן תחת שליטת היטלר". 44% השיבו כי הם תומכים בהמשך העסקים עם אירופה ההיטלראית, 40% התנגדו. "עבור רבים מהאמריקאים, האפשרות לעשות עסקים עם היטלר לא נתפסה כעניין מתועב", מציין הארט בספרו.
 

kuhn_german_american_bund_rally


חלק מכך נובע מהעובדה שבסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות:  76% מהנשאלים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם, לפי נתונים של המכון הבריטי לדעת הקהל (British Institute of Public opinion) בסקר מ-1939.

אין זה אומר שאלה שהעדיפו פשיזם על פני קומוניזם היו פשיסטים בעצמם, רוב רובם של האמריקאים תמכו במשטר הדמוקרטי שלהם, בין אם כי הבינו את יתרונותיו לחייהם לאחר שהיגרו ממשטרים אנטי-דמוקרטים, ובין אם כי נהנו מיתרונותיו מבלי להכיר מציאות תחת משטר אחר. עם זאת, הפחד העצום של אמריקאים מהקומוניזם שימש כלי רב עוצמה בידי פרו-נאצים ופשיסטים כדי לשכנע ציבור מבולבל, חרד, בעיצומו של משבר כלכלי עמוק, לתמוך במשטרים פשיסטים רצחניים דוגמת גרמניה הנאצית, להעלים עין מהזוועות שחוללו ומשאיפותיהם הצבאיות, ולו כדי להדוף את האיום הקומוניסטי ממזרח.

עם זאת, לשיטתו של הארט, מרבית הכוחות הפרו-נאצים בחברה האמריקאית לא שאפו להקים בארצות הברית דיקטטורה פשיסטית ברוח הנאציזם, וגם לא חתרו לברית צבאית עם הרייך השלישי. רובם היו בדלנים, שהסתפקו בלהשאיר את אמריקה מחוץ למלחמה באירופה, ולתת לצרפת ובריטניה - בנות בריתה של אמריקה בציר הדמוקרטי - להגן על עצמן מפני התוקפנות ההיטלראית.

את זרם הבדלנות האמריקאי, שהגיע לשיאו בשנים 1940-1941, הובילה תנועת America First Committee, שניהלה קמפיין כלל ארצי עם 800 אלף חברים רשומים ברחבי היבשת. תנועה זו, שעלילתה חותמת את ספרו של הארט, היתה מזוהה עם צ'רלס לינדברג, הטייס הידוען הנועז, ששימש דוברה ודילג עם מטוסו הפרטי בין מדינות בארה"ב כדי לשכנע את האמריקאי הממוצע, אולם מעטים זוכרים כי היא החלה כיוזמה של סטודנט שמרן בן 24 מאוניברסיטת פרינסטון בשם דאגלס סטיוארט ג'וניור (לימים כיהן כשגריר האמריקאי בנורווגיה בממשל רייגן). לינדברג ניצל את פרסומו הרב כדי להוביל את מחנה המתנגדים למלחמה בנאצים במסגרת הארגון, לא לפני שקשר קשרי ידידות עם היטלר ובכירים במשטר הנאצי וזכה לקבל מדליית הוקרה מהרמן גרינג ב-1938.

 

בסוף שנות השלושים, רוב האמריקאים ראו בקומוניזם איום גדול יותר מאשר פשיזם. ביוני 1938 ערך מכון גאלופ סקר בו נשאלו המשתתפים שאלה פשוטה - איזה משטר גרוע יותר בעיניכם, קומוניזם או פשיזם? 42% מהאמריקאים השיבו פשיזם. 58% אמרו קומוניזם. בסקר דומה שנערך שנה קודם לכן השיבו 61% מהנשאלים כי הם מעדיפים לחיות תחת פשיזם מאשר קומוניזם. לשם המחשה, בבריטניה התוצאות היו הפוכות:  76% מהנשאלים הבריטים העדיפו לחיות תחת קומוניזם מאשר תחת פשיזם

 

פעילותו הציבורית של לינדברג נגד הצטרפות ארצות הברית למלחמה עומדת במוקד ספרה של ההיסטוריונית האמריקאית לין אולסן, Those Angry Days: Roosevelt, Lindbergh, and America's Fight Over WWII, 1939-1941. הספר, שפורסם ב-2013, עוסק בויכוח הציבורי הנוקב שפילג את החברה האמריקאית מפרוץ מלחמת העולם השנייה ועד פרל הארבור - האם להצטרף למלחמה במחיר עצום של המוני חיילים אמריקאים הרוגים, או לנקוט מדיניות בדלנית ולהישאר מחוץ למלחמה שעלולה להפיל את אירופה בידי הדיקטטורה הנאצית ואת אסיה בידי הדיקטטורה היפנית. במוקד המחלוקת ניצבו שני האישים המשפיעים ביותר באמריקה - תומך הבדלנות לינדברג, שהוביל את המחנה הבדלני, מול הנשיא הפופולארי פרנקלין דלאנו רוזוולט, שניהל קמפיין עקבי בעד כניסה למלחמה, ולא בחל באמצעים נגד לינדברג, כולל האזנות סתר של ה-FBI שעליהן הורה באופן אישי.

America First Committee התמקמה בלב השיח הציבורי וזכתה להצלחה מהירה, לא רק משום שהרצון להישאר מחוץ לעוד מלחמת עולם עקובה מדם קרץ לאמריקאים רבים, אלא גם בשל הפנים המהוגנות והמרשימות שהציגו אותו לציבור האמריקאי. בראש ובראשונה לינדברג, שהיה אז אחת הדמויות הנערצות על האמריקאים, ומאחוריו שורה של צ'מפיונים אמריקאים - אנשי עסקים מכובדים כמו נשיא פורד מוטורס הנרי פורד ויו"ר ענקית בתי הכלבו סירס הגנרל רוברט אי. ווד, ופוליטיקאים משתי המפלגות הגדולות, ובהם הסנאטור רפובליקאי ג'רלד אי. ניי והסנאטור הדמוקרט דיוויד וו. וולש.

קמפיין הבדלנות האמריקאית נגדע באחת בשל נסיבות חיצוניות ולא צפויות: המתקפה היפנית על פרל הרבור ב-7 בדצמבר 1941 ריסקה בן לילה את שאיפות הבדלנים. שלושה ימים לאחר מכן פורקה America First Committee. בוקר למחרת הכריז היטלר מלחמה על אמריקה. גם חבריו הנלהבים ביותר של הפיהרר בארצות הברית הבינו את המסר: כשהתותחים רועמים - יש חברויות שמוטב להצניע.

 

קראו פחות
wernerprokla

טבור גליון 10, ביקורת ספר: תמר קוג'מן

תמר קוג'מן / האוניברסיטה העברית 

האמביוולנטיות העיקשת של הלאומיות הגרמנית / ביקורת ספר

Andreas Fahrmeir, Die Deutschen und ihre Nation: Geschichte einer Idee (Ditzingen: Reclam, 2017).
גיליון 10 | 2020 | מלחמת העולם השנייה

אילו דינמיקות כח תרגמו את רעיון הלאום הגרמני למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? אנדראס פאהרמייר עומד בספרו על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים, יותר מכל לאומיות אחרת.

קרא עוד


ככל הנראה, אין לאומיות שנכתב יותר על תולדותיה והתפתחותה מאשר זו הגרמנית. בפרט, ביטויה ההרסני של הלאומיות הגרמנית בדמות המשטר הנאצי הפך לאחת הסוגיות ההיסטוריות הנחקרות והטעונות ביותר במחצית השנייה של המאה העשרים. אם במפורש ואם במרומז, הנאציזם כתנועה לאומנית לא אחת מהווה נקודת התייחסות מרכזית גם בחקר הלאומיות כתופעה, על שלל ביטוייה, סיווגיה, ומסלוליה האפשריים. ואולם, נדמה שככל שמתרחב המחקר בנושא טעון זה, כך מעמיקות המחלוקות ומתערער כל בסיס לקונצנזוס. המקרה הגרמני ממשיך לחתור תחת הנחות יסוד, חדשות כישנות, ומשרה כתוצאה מכך אי וודאות מסוימת על חקר הלאומיות בכללותו.

בספרו הגרמנים ולאומם: היסטוריה של רעיון (Die Deutsche und ihre Nation: Geschichte einer Idee) בוחן אנדראס פאהרמייר את הלאומיות הגרמנית ממעוף הציפור במטרה לשפוך אור על סוגיות הליבה הללו. תשעת פרקיו של הספר מתחקים כרונולוגית אחר גלגוליו השונים של רעיון הלאום הגרמני, החל מימי הביניים והעת החדשה המוקדמת, עבור בתקופת הנאורות; אחריתה של המהפכה הצרפתית; הקונפדרציה הגרמנית; הקיסרות הגרמנית; רפובליקת ויימאר; גרמניה הנאצית, ועד לימינו אנו. לפאהרמייר, היסטוריון באוניברסיטת גתה שבפרנקפורט, רקע נרחב בחקר הלאומיות האירופית, ובפרט בתפיסות של אזרחות. במחקריו הוא נוקט לא אחת גישה רוחבית ומקיפה, המאפיינת גם את הספר הנוכחי.

פאהרמייר מבחין בין הלאום כרעיון לבין ביטוייו הלכה למעשה, ובפרט מכלול האנשים המזדהים עמו בנקודת זמן מסוימת. ואמנם, הספר לא נקרא ״הלאום הגרמני״, כי אם ״הגרמנים ולאומם״. הבחנה זו בין הרעיון למימושיו השונים מבנה את המסגרת התאורטית של הספר: ״שאלה מרכזית בכל מחקר היסטורי על לאומיות הינה, מי קבעו את גבולות הלאום בתקופות שונות ובאילו אופנים, ואיזו תהודה הייתה לשרטוטי הגבולות הללו״ (7). כלומר, אילו דינמיקות כח שונות תרגמו את הרעיון למציאות פוליטית ברגע היסטורי נתון, באופן שהכליל והדיר אוכלוסיות שונות וקבע גבולות הן פיזיים והן רעיוניים? מזווית זו מתאפשר לפאהרמייר לעמוד על האמביוולנטיות המתעתעת של הלאומיות הגרמנית, שעל-פני דורות ספורים חלשה על קשת רחבה יותר של ביטויים אידאולוגיים ומוסדיים מכל לאומיות אחרת (10). הפרספקטיבה ארוכת הטווח של הספר מקיפה למעלה מ-500 שנה. מטרתו של היקף רחב זה אינה לזהות דפוסי המשכיות וכיווניות טלאולוגית, כי אם להיפך, להדגים את ריבוי האפשרויות שגילם בתוכו רעיון הלאום הגרמני בכל צומת היסטורי ואת חוסר העקביות בהגדרתו. פאהרמייר מאמץ פרספקטיבה רחבה גם מבחינה מרחבית, בהתייחסו לביטויים בו-זמניים שונים של רעיון הלאום הגרמני, בין היתר בתחומי האימפריה ההבסבורגית ובפרוסיה. בנוסף, הספר דואג למקם את הלאומיות הגרמנית בתמונה הגדולה ביחס לתפיסות לאום אחרות, תוך הדגשת מאפייניה הייחודיים.

מתוקף תפקידן כמעין שומר סף של הלאום, תפיסות של אזרחות, תחום בו מתמחה פאהרמייר, משמשות כחוט שני לאורך פרקי הספר העוסקים בתקופה המודרנית, שמאיר את התפתחותו ההיסטורית של המתח שבין רעיון הלאום הגרמני וביטוייו הפוליטיים. פאהרמייר מתייחס למדיניות האזרוח של שלל ישויות פוליטיות שגורלן נקשר בלאומיות גרמנית, ובכללן הטריטוריות הגרמניות במאה ה-19; הקיסרות הגרמנית במפנה המאה; רפובליקת ויימאר ואוסטריה בצלם של הסכמי ורסאי וסן ז׳רמן; המשטר הנאצי; מזרח ומערב גרמניה לאחר מלחמת העולם השנייה; והרפובליקה הפדרלית. אלה מדגימות את הצטלבויותיהם של אינטרסים כלכליים, מדיניים וגלובליים עם גלגוליה של תפיסת הלאום הגרמני בראי המונחים העמומים וההפכפכים בהם הוגדרה, לרבות דת, שפה, תרבות, מוצא, וגזע.

 

בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108).



פאהרמייר מצטרף למגמה מחקרית רחבה יותר הממתנת את תנועת המטוטלת שאפיינה את חקר הלאומיות הגרמנית משך עשורים.[1] בהכללה גסה, מטוטלת זו נעה בין אסכולת ה-Sonderweg, שטענה להתפתחותה החריגה של ההיסטוריה הגרמנית, לעתים עד לכדי הצגתה כמעין כרוניקה של נאציזם ידוע מראש (163),[2] לבין הגישה הספקנית, שמתייחסת ללאום הגרמני, כמו גם ללאומים אחרים, כאל הבניה ארעית וקצרת ימים (165-166).[3] בין שני הקצוות הללו, פאהרמייר מציג תמונה מורכבת שמכירה בשורשיה העמוקים והמוקדמים של הלאומיות הגרמנית ובמאפייניה החריגים, אך לצד זאת מדגישה את גמישותה וחמקמקותה ושוללת נרטיבים דטרמיניסטיים.

היקפו הנושאי הרחב של הספר מצטמצם לכ-200 עמודים. לפיכך, פאהרמייר אינו מסתמך כמעט על מקורות ראשוניים, אלא עורך סינתזה בין מחקרים קיימים. בתחום מחקרי כה פורה, מדובר במשימה מורכבת. מעבר לתובנות הרבות שהיא מניבה, התוצאה היא מיפוי שימושי של הספרות המחקרית המגשר על פערים ומאגד ממצאים ממחקרים על שלל תקופות ומשלל דיסציפלינות שלרוב אינם מתכתבים זה עם זה. אמנם, הספר אינו מעמיק בסוגיות ספציפיות לפרטי פרטים וכמעט ואינו מביא בפני הקורא מקורות ראשוניים חדשים. אולם לאור מטרתו של הספר להדגים את האמביוולנטיות של הלאומיות הגרמנית ואת ריבוי האפשרויות ההיסטוריות הגלומות בה, המבט העילי מספק ומשכנע ומביא זווית ראייה חדשה. לא פחות חשוב, הוא מצליח לטעת בהירות בשדה מחקרי עמוס וסבוך.

לאורך הספר ניכר כי ככל שמתקדמים בציר הזמן, עובר הדגש מהתוכן הרעיוני שנוצק לתוך תפיסות הלאום הגרמני – עולם הדימויים שדרכו עוצבו, התכונות שייחסו לגרמנים והחזונות שנגזרו מהן – אל עבר הסבך הפוליטי שנוצר סביבן. הסיבה לכך ברורה. בימי הביניים ובעת החדשה רעיון הלאום הגרמני התפתח לאיטו בקרב חוגים מצומצמים של בעלי אמצעים, וכמעט ולא הותיר חותם פוליטי (26-27, 51-52). עמוק לתוך המאה ה-19, נותר רעיון הלאום הגרמני מופשט, עמום, וללא גבולות ברורים, תאורטיים או מעשיים (86-87). אולם משהוקמה מדינת לאום גרמנית ב-1871, תחומי החלתו של הלאום והקושי להגדירם במציאות של ביזור ופילוג פנימיים ותנועות הגירה דו-כיווניות החלו באחת לשאת משמעויות ממשיות ומרחיקות לכת בחייהם של מיליונים (100-108). כידוע, תוך כ-75 שנה קרס הסדר הקיים פעם ועוד פעם, עד להחרבתו המוחלטת של המשטר הנאצי ב-1945. אם כן, למין סוף המאה ה-19 נהיה יותר ויותר קשה לבחון את רעיון הלאום הגרמני בנפרד מהתהפוכות הפוליטיות שהיה במוקדן. המתח אחריו מתחקה פאהרמייר בין הרעיון למימושו הופך לרצף צפוף של תמורות פוליטיות, שאינן מותירות מקום לדיון באופנים בהם גרמנים דמיינו את עצמם במסגרתן. כך, למשל, הספר משרטט בקווים כלליים את עלייתה ונפילתה של תפיסה גזעית של הלאום הגרמני, אך אינו דן בהקשריה התרבותיים של תפיסה זו. מעבר לדיון מצומצם בהיבט הפסאודו-מדעי של דרוויניזם חברתי (118, 160), הספר גם אינו דן בהשתלשלות הרעיונית במעבר מתפיסות לאומיות שקדמו לתפיסה הגזעית או אל תפיסות שהחליפו אותה.

 

book

 

הפרק הלפני אחרון, שדן ברעיון הלאום הגרמני לאחר נפילת המשטר הנאצי, נקרא כמעין דיון היסטוריוגרפי. ואמנם, סוגיות היסטוריוגרפיות עמדו בלב הדיון בשאלת הזהות הגרמנית לאחר המלחמה, מתוך ניסיון ליישב סתירה בלתי ניתנת ליישוב: רעיון הלאום הגרמני כבעל קיום אובייקטיבי נחשף כעקר מיסודו ונתפס כנידון לכיליון (157); בד בבד הלאום הגרמני כקולקטיב נשא באחריות להשלכותיו ההרסניות של רעיון זה, שנטען כי היו תוצאה של נטיות בעייתיות בקרבו (162). מעגלי הזדהות אלטרנטיביים ללאום – כגון ערכים דתיים, שייכות אזורית, והרעיון של זהות ״אירופית״ – אומצו כחלק מהניסיון להתמודד עם מלכוד זה (170). ואולם, כפי שמסכם פאהרמייר בפרק האחרון, כשפניו אל העתיד, רעיון הלאום הגרמני לא שכך. בעוד מעולם לא היה נגזרת המציאות שקיומה מובן מאליו ותמיד התאפיין בדינמיות קיצונית, הוא רחוק מלהיות קטגוריה חולפת. כיום, לאור עלייתן של תנועות לאומניות פופוליסטיות ולאחר משבר היורו ב-2010 ומשבר הפליטים ב-2015 – אשר עוררו שלל דימויים חיוביים ושליליים של גרמניה, הן מבית והן מחוץ (177-178) – ניכר כי הפוטנציאל הפוליטי של רעיון הלאום הגרמני נותר, כתמיד, פתוח ולוט בערפל.

 
קראו פחות
לכל המאמרים >