אוריה שביט / אוניברסיטת תל אביב

גרמניה האחרת: משבר הפליטים ואנגלה מרקל 

גיליון 11 | 2022 | עידן אנגלה מרקל

לקנצלרית גרמניה היו הכוח וההזדמנות להציל את חייהם של מאות אלפים. בת הכומר נעימת ההליכות, ה"מוטי" של הגרמנים, לא הייתה מוכנה לעמוד מנגד מול האסון ההומניטרי שהתדפק על דלתות היבשת
 

באוקטובר 2010 הצהירה קנצלרית גרמניה דאז, אנגלה מרקל, בנאום שנשאה בפני חברי המשמרת הצעירה של מפלגתה הנוצרית-דמוקרטית, כי מתכון ה"רב-תרבותיות" נכשל בארצה "כישלון חרוץ". דבריה של מרקל לא התייחסו באופן מפורש למהגרים מארצות האסלאם, אבל שומעיה הבינו היטב למי התכוונה וביחס למה התפכחה. 

הנאום סיכם עשור, שנקודת הציון הסמלית שלו הייתה מתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר ב-2001. בעשור זה התפתחה בקרב שכבות רחבות בחברה הגרמנית (ובחברות האירופאיות בכלל) חשדנות ואף עוינות כלפי מהגרים שדתם אסלאם וכלפי ביטויים אסלאמיים במרחב הציבורי. 

ביטויה המזוקק היה שערו במארס 2007 של שבועון החדשות הנפוץ במדינה, "דר שפיגל",  על פי רוב צוק איתן של איפוק ושל ראיית-עולם ליברלית. נראה בו חצי סהר מעל שער ברנדנבורג, וביניהם הכותרת, "מכה שבגרמניה: ההתאסלמות האיטית". כתבת השער סקרה את כישלון האינטגרציה של מהגרים מוסלמים בחברה הגרמנית ואת ההשפעה הגוברת של נורמות אסלאמיות בתחומי חיים שונים, בכלל זה במערכת החינוך. 

 

מרקל נודעה לאורך שנותיה בשלטון כמי שפיה ולבה שווים, גם אם הלמוט קוהל יערער על קביעה זו. אין לפיכך סיבה לפקפק שהמניע העיקרי להחלטה הלא פופולרית שקיבלה היה האנושי. לקנצלרית גרמניה היו הכוח וההזדמנות להציל את חייהם של מאות אלפים

 

העילה הישירה לפרסומה של הכתבה הייתה השערורייה שפרצה כאשר שופטת בית משפט לענייני משפחה בפרנקפורט שעל המיין, כריסטה דאץ-וינטר, שללה את בקשתה של אישה מרוקנית להתגרש במסלול מהיר מבעלה המכה. השופטת נימקה את ההחלטה בכך שהקוראן מתיר לגברים להכות את נשותיהן. 

כתבות מהלכות אימים דומות פורסמו בכלי תקשורת אחרים, לצד שורה של ספרים בעלי כותרות דרמטיות כגון "סובלנות קטלנית" מאת גונתר לחמן ו"מלחמת קודש באירופה" מאת אודו אולפקוטה שקראו לגרמנים להקיץ משאננותם ולהבין את גודל האיום שנשקף לחברה שלהם מהאסלאם (ב-2015 פרסם אולפקוטה ספר שכותרתו זהה לכתבת השער של ה"דר שפיגל". הספר היה לרב מכר).

 

אנגלה מרקל, 2017

 

בצד דבריה הנוקבים, הבהירה מרקל בנאום ההתפכחות שגרמניה לא תיסגר בפני מהגרים שאינם ממוצא גרמני אתני. 

ואמנם, חמש שנים מאוחר יותר היא קיבלה את ההחלטה המפתיעה ביותר בקדנציה שנמשכה 16 שנה, כשפתחה את שערי ארצה בפני כמיליון פליטים, רובם מוסלמים, נפגעי טלטלות "האביב הערבי", עליית דאע"ש בעיראק ובסוריה ואי היציבות באפגניסטאן. 

המהלך עורר התנגדות עזה יותר מכל החלטה אחרת שקיבלה. מתנגדיה טענו, שמרקל תעצים את הבעיה שבקיומה הכירה ב-2010: קיומה של אוכלוסייה גדולה שנהנית ממדיניות הרווחה הנדיבה של גרמניה, אבל מתעקשת לחיות במקביל לחברה הכללית, בהתאם לנורמות דתיות אסלאמיות, במקום להפוך לחלק ממנה.

 

האידיאה שהפיצו ארגונים אסלאמיים, על האסלאם כמסגרת חיים כוללת ומחייבת באופן בלעדי, עליונה על כל מסגרת-זהות אחרת, ובכלל זה הלאומית, זכתה לתהודה רבה וגם להסכמות תיאורטיות מצד מוסלמים, גם בגרמניה. היא הציבה "אחר" קוהרנטי, קורא-לעימות, בין ערכיה של מדינת הלאום הליברלית לבין אלו של אומת האסלאם הגלובלית

 

מרקל נודעה לאורך שנותיה בשלטון כמי שפיה ולבה שווים, גם אם הלמוט קוהל יערער על קביעה זו. אין לפיכך סיבה לפקפק שהמניע העיקרי להחלטה הלא פופולרית שקיבלה היה האנושי. לקנצלרית גרמניה היו הכוח וההזדמנות להציל את חייהם של מאות אלפים. בת הכומר נעימת ההליכות, ה"מוטי" של הגרמנים, לא הייתה מוכנה לעמוד מנגד מול האסון ההומניטרי שהתדפק על דלתות היבשת. 

ייתכן, בכל זאת, שמניעים אלטרואיסטיים פחות שיחקו אף הם תפקיד. מרקל הגיעה למסקנה שכלכלת גרמניה החזקה, שכוח העבודה שלה, כולל מהגרים שהתאזרחו, נעשה מפונק יותר, משוועת לידיים רעננות, אסירות תודה, בעוד שהפריון התת-החלפתי שלה זועק לאוכלוסייה צעירה יחסית מתרבויות שבהן הבאת יותר משני ילדים לעולם מקובלת. 

גם אמביציה שיחקה אולי תפקיד, ובאופן אנושי בהחלט. בניגוד לכמה מקודמיה, גולת הכותרת של כהונת מרקל לא הייתה פריצת דרך מדינית כלשהי, אלא היציבות והשפיות שהשכינה ביבשת ובעולם שהלכו והתרחקו ממעלות אלה. המהלך ההומניטארי חסר התקדים שהורתה עליו הבטיח לחקוק את שמה בהיסטוריה גם בהקשרה של דרמה ייחודית שחותמה אישי.

להחלטתה של מרקל לפתוח את שערי ארצה בפני מאות אלפי פליטים הייתה השפעה ישירה וכמעט מיידית על מצבה של השמרנות הגרמנית. בבחירות הפדראליות הכלליות הבאות, בשנת 2017, זכתה מפלגת "אלטרנטיבה לגרמניה" ב-12.6% מהקולות. לראשונה מאז הקמת הרפובליקה הפדראלית הצליחה להיכנס לפרלמנט מפלגת ימין פופוליסטית, שחלק מפעיליה מרפרפים סמוך לאזורים האסורים של רטוריקה לאומנית וסלחנית לעבר הנאצי. עיקר כוח המשיכה של המפלגה היו ונותרו התנגדותה הנחרצת להגירה מוסלמית ולביטויים ציבוריים של האסלאם, לצד התנגדות לסמכויות הנרחבות והמתרחבות של האיחוד האירופי. 

מאחר שרוב התמיכה ב"אלטרנטיבה לגרמניה" באה על חשבון הימין השמרני, ומאחר שהנוצרים-דמוקרטים כמו יתר המפלגות המיוצגות בבונדסטאג הכריזו על מפלגה זו כ"בלתי-כשירה" לשותפות בקואליציה, סיבכה נסיקתה את הפוליטיקה הגרמנית לבלי הכר. כתוצאה מעלייתה איבדו מרקל ומפלגתה ב-2017 את האפשרות להקים קואליציה בלי להסתמך על תמיכה של לפחות מפלגה אחת מהמחנה הנגדי (בפועל הסוציאל-דמוקרטים או הירוקים), ובשלהי 2021 איבדו את השלטון.

 

פליטים סורים בבודפשט מבקשים להגיע לגרמניה, 2015 / צילום לשימוש חופשי מתוך מאגר התמונות של ויקיפדיה

 

מה שמנע – לפחות בינתיים – מ"אלטרנטיבה לגרמניה" לדרדר את המערכת הפוליטית לחוסר יציבות דומה לזה שמאפיין כיום דמוקרטיות מערביות אחרות הוא לא השיטה הפוליטית הגרמנית, במובן המוסדי-משפטי הצר, אלא התרבות הפוליטית הראויה שהשתרשה בה. מנהיגי המפלגות הגדולות נותרים נאמנים להתחייבויות שנתנו לבוחר, גם כשהדבר עולה להם במשרתם, ומנהיגי המפלגות הקטנות לא מנצלים שעות כושר שנקרות בפניהם כדי לבוא בדרישות שלא תואמות את כוחם האלקטורלי. כפי הנראה בגרמניה פועל עדיין מורא הזיכרון ההיסטורי המלמד כמה מהר עלולות דמוקרטיות להידרדר, כשהזרמים המרכזיים שבהן נוהגים בחוסר אחריות או במורך לב. 

כוחו של הזיכרון ההיסטורי פעל ופועל גם על הציבור הרחב. זה אחד ההסברים מדוע הפופוליזם האנטי-אסלאמי הגרמני לא דגדג גם בשיא כוחו את ההישגים של הפופוליזם הצרפתי, ומדוע בבחירות 2021 אף נחלש במידה ניכרת (אם כי עדיין קיבל יותר מעשרה אחוזים מהקולות). עדות לכך היא שעיקר כוחה של "אלטרנטיבה לגרמניה" במדינות-מחוז במזרח הקומוניסטי לשעבר, שבהן שיעור המוסלמים באוכלוסייה זניח, אבל לקחי הנאציזם והאחריות ההיסטורית על פשעיו לא נלמדו במשך ארבעה עשורים במערכת החינוך. לעומת זאת, במדינות במערב לשעבר, שבהן שיעור המוסלמים גדול משמעותית, התמיכה ב"אלטרנטיבה לגרמניה" הייתה נמוכה יותר.

הסבר נוסף לדעיכת התנופה של הזרם הפופוליסטי מתנגד-ההגירה בסוף כהונתה של מרקל הוא שהנבואות המאיימות בדבר השתלטות אסלאמית על גרמניה איבדו חלק מכוח המשיכה שהיה להן כשמרקל הכירה בכישלון הרב-תרבותיות ב-2010. 

 

מאחר שאין "אסלאם גרמני" ממוסד, אלא עשרות תתי-קבוצות שהשקפותיהן ומוצאיהן שונים ואף מנוגדים, שיעורם של המוסלמים באוכלוסייה מעולם לא שיקף כוח פוליטי, חברתי או תרבותי מגובש. אין פירוש הדבר שבחברה הגרמנית לא נשמעות תביעות בשם האסלאם מצד קבוצות שונות – אלא שהתביעות האלה אינן עולות בשם קולקטיב המייצג את כלל המוסלמים במדינה, או אפילו את רובם המובהק

 

מבול הספרים והמאמרים בדבר "התאסלמות שקטה" תיאר רדיקליזציה אסלאמית שמתפשטת בחברה הגרמנית בהתמדה, כופה על החברה הגרמנית את ערכיה, ובגילוייה הקיצוניים ביותר מחוללת אלימות באופן שמשבש את סדרי החיים. 

אלה לא היו תחזיות חסרות יסוד – בוודאי לא מבחינה ביטחונית. 

שלב מכריע במתקפת הטרור של ה-11 בספטמבר תוכנן על אדמת גרמניה, במסגד אל-קודס בהמבורג, ומאז נחשפו במדינה עשרות התארגנויות אסלאמיות ששאבו את השראתן מהמשנה של אל-קאעידה ושל דאע"ש ושזממו לפגוע במטרות אסטרטגיות. די היה בכך שאחת מהתוכניות האלה תצא מן הכוח אל הפועל כדי לטלטל את המדינה למציאות ביטחונית וחברתית חדשה. קליטת מאות אלפי פליטים מאזורי לחימה שטופי קנאות דתית בערים המרכזיות של גרמניה הוסיפה לסכנה.

ואולם, מתקפת טרור אסטרטגית לא התרחשה. בצד כמה פעולות טרור קטנות ממדים, גרמניה לא הוכתה מכה קשה כמו אלה שספגו בשני העשורים האחרונים ארצות הברית, בריטניה, ספרד וצרפת. גרמניה גם לא חוותה גל של מהומות צעירים אזרחיות כפי שאירע בצרפת, בבריטניה ובשוודיה.

 

השקט היחסי בגרמניה הפך בקדנציה האחרונה של מרקל לנחלת היבשת כולה. אם בתחילת האלף, ובמיוחד לאחר עליית דאע"ש, נדמה היה שטרור בשם האסלאם נעשה לתופעת-קבע שמשבשת את החיים באירופה ומושכת מספרים הולכים וגדלים של צעירים מוסלמים, בשנים האחרונות לא צלחו מתקפות אסטרטגיות. הטרור הפך מאיום מאורגן לתופעה ספוראדית, בין השאר בגלל חיסולה של המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק

 

יש להיזהר בהסברים מחוכמים לסיבות לכך. סיכול טרור הוא גם עניין של מזל – ודי באובדנו פעם אחת ויחידה כדי לשנות את המאזן. ביולי 2007 ביקרתי במסגד אל-קודס, שנותר פעיל גם לאחר מתקפת ה-11 בספטמבר. הופתעתי למצוא שם ואף לרכוש ספרות ג'יהאדיסטית. באוגוסט 2010 הוצא צו סגירה נגד המסגד לאחר שעלו חשדות, שהוא שימש כמוקד לתומכי אל-קאעידה שתכננו מתקפת טרור משולבת באירופה. אפשר רק לשער כיצד היו נראים שירותי המודיעין הגרמניים – ומה היו רגשות הציבור הגרמני – אילו התברר שמתקפת טרור אסטרטגית נוספת תוכננה ויצאה אל הפועל מאותו מסגד שבו פעל מוחמד עטא. 

בלי להתעלם מהתכונה החשובה ביותר לגנרלים, לתועלתה של גרמניה היו הסמכויות הרחבות השמורות בידי שירותי הביטחון הפנימיים, האמונים על "השמירה על החוקה", ורשאים לפקח מקרוב על כל מי שהשקפותיהם עלולות לפגוע בסדר החוקתי, גם אם אינם נוהגים או זוממים לנהוג באלימות. 

השקט היחסי בגרמניה הפך בשנים האחרונות לנחלת היבשת כולה. אם בתחילת האלף, ובמיוחד לאחר עליית דאע"ש, נדמה היה שטרור בשם האסלאם נעשה לתופעת-קבע שמשבשת את החיים באירופה ומושכת מספרים הולכים וגדלים של צעירים מוסלמים, מאז 2016 לא צלחו מתקפות אסטרטגיות. הטרור הפך מאיום מאורגן לתופעה ספוראדית, בין השאר בגלל חיסולה של המדינה האסלאמית בסוריה ובעיראק. המהלומה שהנחית החיסול על הטרור שנעשה בעידוד ובסיוע דאע"ש על אדמת אירופה שימש הוכחה נוספת להבדל הדרמטי בין היכולות של ארגוני טרור שיש להם מדינה לבין אלה שפועלים ללא חסותה. 

לדעיכת כוח המשיכה של הפופוליזם מתנגד ההגירה תרמה גם העמדה המאוזנת שנקטו מאז 2015 מרקל והממשלות בהנהגתה ביחס לאסלאם בגרמניה. עמדה זו מיזגה בין התנערות נחרצת משנאת זרים וגזענות בכלל, וכלפי מוסלמים בפרט, לבין הצבת גבולות מספריים להגירה והתנגדות, ברוח נאום ההתפכחות של 2010, להקמתן של "חברות אסלאמיות מקבילות".

מצד אחד, מרקל הבהירה כי פתיחת שערי המדינה בפני כמיליון פליטים שרובם מוסלמים הייתה מעשי הומניטרי חד פעמי; כי מספר הפליטים שיורשו להיכנס לגרמניה בעתיד לא יעלה על כמאתיים אלף בשנה (כלומר, בפועל יתאם לצרכים הכלכליים ולא למצוקות פוליטיות במקומות שונים בעולם); וכי פליטים שיתברר כי אינם נרדפים פוליטית יידרשו לעזוב – ובמקרה הצורך, יגורשו. האיום ב"כיבוש מספרי" בידי מהגרים מארצות מוסלמיות הוסר. מרקל הבהירה גם, אמנם בלשון מנומסת ולעולם לא מתלהמת, כי אף שחופש הדת הוא עיקרון יסוד בגרמניה, כל תושביה, ובכלל זה מהגרים מוסלמים, חייבים גם לכבד את החוקים והכללים הנהוגים בה, ובכלל זה ביחס לשוויון בין גברים לנשים. היא ציינה, למשל, שתצפה מכל תושב גרמניה שלא יירתע מללחוץ יד של אישה. 

 

הנבואות המאיימות בדבר השתלטות אסלאמית על גרמניה נדמות מוחשיות פחות מכפי שהיו כשמרקל נאמה ב-2010. מבול הספרים והמאמרים בדבר "התאסלמות שקטה" תיאר רדיקליזציה אסלאמית שמתפשטת בחברה הגרמנית בהתמדה, כופה על החברה הגרמנית את ערכיה, ובגילוייה הקיצוניים ביותר מחוללת אלימות באופן שמשבש את סדרי החיים. 

 

מצד אחר, מרקל לא חזרה בה מגאוותה על פתיחת השערים ועל הצלחתה של גרמניה לקבל מספר גדול של פליטים בלי שהדבר יוביל לשבר כלכלי או חברתי; סיסמת 'אנחנו יכולים לאתגר', ששימשה אותה עם פתיחת השערים, הוכחה לשיטתה במבט לאחור כנכונה. היא הדגישה את התרומה שהייתה בעבר למהגרי עבודה בהצלחתה של ארצה. היא חזרה והצהירה, בכלל זה בריאיון ב"בילד" הפופולארי (שהעניק במה נדיבה למתנגדי ההגירה) שאף ששורשיה של גרמניה נוצריים ויהודיים, האסלאם הפך לחלק בלתי נפרד מהמדינה, מכוח היותם של מיליונים מתושביה מוסלמים.

ההימור של מרקל, כי החברה הגרמנית מסוגלת לקלוט אוכלוסייה גדולה של מהגרים חדשים, וכי הכלכלה הגרמנית זקוקה להם, אכן הוכיח את עצמו, והפחית מעוצמתו של הוויכוח על האסלאם בשיח הפוליטי. האינטגרציה של המהגרים החדשים התגלתה כטובה מהמשוער. כמחציתם מצאו עבודה (או התמחות) תוך חמש שנים מיום הגירתם, וכמחציתם רכשו שליטה טובה בגרמנית, בין השאר הודות להחלטות מקצרות בירוקרטיה שקיבלה ממשלתה, 

הנבואות על התגברות ההשפעות האסלאמיות במערכות החינוך והמשפט התבדו. חוסר הסובלנות הגובר של מנהיגים, פדראליים ומקומיים, לביטויים של אסלאם במרחב הציבורי מיתן קולות מוסלמיים תובעניים שבשם חופש הדת היו לעיתים קנטרניים יותר מאשר עקרוניים. במקביל, רוב הציבור הגרמני השכיל להבין, כי דמוקרטיה ליברלית אינה יכולה לאסור על ביטויים מסוימים של אמונה או פולחן כשאלה אינם פוגעים בלבת ערכיה. פרשת האיסור המשפטי על ברית המילה, שהוסר ביוזמת מרקל בהליך מזורז ב-2012, לימדה כי באופן אירוני גרמניה תתקשה להגביל את החירות הדתית של מוסלמים בלי לפגוע בזו של אזרחיה היהודים, שפגיעה בה אינה באה בחשבון מבחינה פוליטית. 

מלכתחילה הרבה מהסוגיות שהוצגו כנפיצות בתחילת העשור שעבר – לדוגמא, בקשות של נערות מוסלמיות לפטור משיעורי שחייה מעורבים – לא היו באמת הרות גורל לכשעצמן. ואילו חלק מסימני-האסלאמיזציה שעוררו תרעומת בשיח הציבורי (כמקרה של אותה שופטת בין דין למשפחה) ביטאו כשלים נקודתיים, ולא תופעות-עומק. 

הוויכוח על האסלאמיזציה של גרמניה נטה מראשיתו להתעלם משתי עובדות יסוד ממתנות, שבאופן אירוני גל הפליטים שאפשרה מרקל חידד והעצים. 

"האסלאם בגרמניה" – בה"א הידיעה – היה ונותר מושג חסר תוקף. כ-6.5% מ-83 מיליון תושבי המדינה הם מוסלמים. אבל אלה אינם מהווים קהילה בשום מובן, ולו רופף. הם נחלקים לקבוצות ותתי-קבוצות על פי קווים מפלחים שונים ולא חופפים, ואינם מלוכדים בארגון גג יציג אחד. 

המנעד של היחס הבסיסי לדת בקרב המוסלמים רחב - החל בחילוניות גמורה ועד לדתיות שבה מסגד או קהילה דתית הם מרכז החיים. מאות אלפים בין המוסלמים משתייכים לקבוצות שהאסלאם השיעי והסוני אינם מכירים בהם כ"אסלאם לגיטימי". אלה שאפשר להגדירם כדתיים או כמסורתיים נחלקים אף הם לתתי קבוצות רבות, הנקבעות בין השאר על פי ארץ המוצא (שעל בסיסה פועלים רוב-רובם של המסגדים במדינה); והאידיאולוגיה (בין השאר בצירים שבין פרגמטיזם הלכתי לנוקשות, ובין מיזוג דת ופוליטיקה לסלידה משילוב כזה).  

 

השקט היחסי בגרמניה הפך בקדנציה האחרונה של מרקל לנחלת היבשת כולה. אם בתחילת האלף, ובמיוחד לאחר עליית דאע"ש, נדמה היה שטרור בשם האסלאם נעשה לתופעת-קבע שמשבשת את החיים באירופה ומושכת מספרים הולכים וגדלים של צעירים מוסלמים, בשנים האחרונות לא צלחו מתקפות אסטרטגיות

 

מאחר שאין "אסלאם גרמני" ממוסד, אלא עשרות תתי-קבוצות שהשקפותיהן ומוצאיהן שונים ואף מנוגדים, שיעורם של המוסלמים באוכלוסייה מעולם לא שיקף כוח פוליטי, חברתי או תרבותי מגובש. אין פירוש הדבר שבחברה הגרמנית לא עלו ועולות תביעות בשם האסלאם מצד קבוצות שונות – אלא שהתביעות האלה אינן מושמעות בשם קולקטיב המייצג את כלל המוסלמים במדינה, או אפילו את רובם. 

עובדת היסוד הנוספת שטושטשה בלהט הוויכוח על "התאסלמותה של גרמניה" היא שהזיקה לדת הייתה ונותרה רק אחת מכמה מסגרות שמגדירות את זהותם של מוסלמים במדינה, בכלל זה האדוקים שבהם. 

עד שנות התשעים המאוחרות כמעט שלא התקיים בגרמניה דיון על "המיעוט המוסלמי" או "המהגרים המוסלמים". השיח הפוליטי והתקשורתי דן במהגרים תורכים, בכלל זה כשעסק באתגרי אינטגרציה שקשורים גם בנורמות דתיות. 

חברת הרוב החלה לתייג את המהגרים שדתם אסלאם באופן כמעט בלעדי על פי זהותם הדתית בעקבות כמה תהליכים. בקרב מהגרים התחזקו הרגשות הדתיים (בזיקה לתהליכים שהתרחשו בארצות המוצא). הודות לכספי תרומות ולשיפור במעמדם הכלכלי הוקמו מאות מסגדים ומרכזים אסלאמיים. באופן אירוני, דווקא אינטגרציה מוצלחת הקלה על העלאת תביעות בדלניות בשם הדת: מהגרים שהתבססו בגרמניה, רכשו שליטה בשפה ומיומנות מקצועית ואף קיבלו אזרחות היו מעורים יותר והרגישו בטוחים יותר לבוא בדרישות – למשל, להנהלות בתי ספר – להתאמת תכניות הלימודים לנורמות אסלאמיות; ואף לפנות בעתירות לבתי המשפט, ככל שדרישותיהם לא נענו.

בחברת הרוב, מצדה, גבר החשש מפני האסלאם בעקבות מתקפות הטרור של ה-11 בספטמבר, ה-7/7 ואחרות, ואתו הדחף לקטלג מיהו מוסלמי ומי איננו, בעוד שהרכב המהגרים המוסלמים, שבשנות השמונים היה עדיין תורכי באופן מובהק, נעשה מגוון יותר, וכלל מאות אלפים מהבלקן, המזרח התיכון, אפגניסטאן ומדינות באפריקה (תהליך שפתיחת השערים ב-2015 הגבירה). הרפורמה שהוביל גרהרד שרודר הסוציאל-דמוקרט לאחר בחירתו לקנצלר ב-1998 קבעה שמוצא אתני אינו התנאי הבלעדי לאזרחות גרמנית. המשמעות הייתה שהשתייכויות אתניות כבר לא יכלו לשמש עילה קבילה בידי אותם גרמנים שביקשו לבסס את זהותה של ארצם על אחדות דם. התיוג הדתי, על אחת כמה וכמה זה המסומן כעוין ובעייתי, שימש תחליף.

ההגדרה הבלעדית של המהגרים שדתם מוסלמית על פי מרכיב-זהות זה הקלה על המתדיינים בשאלת ההגירה והאינטגרציה, אבל נותרה רחוקה מהמציאות. המהגרים התורכים לא הפכו לתורכים פחות מאז שנות התשעים כשם שהמרוקאים לא הפכו למרוקאים פחות והסורים לא הפכו לסורים פחות. שפתם, מנהגיהם, סדרי העדיפויות שלהם, הקשרים הטראנס-לאומיים שהם מקיימים, נותרו כרוכים בהשתייכותם האתנית ומעוצבים על ידה, וזו מכוונת על-פי רוב גם את יחסם לדת ואת המסגרת שבהם הם פעילים מבחינה דתית. 

בה במידה זהותם של המהגרים, בוודאי בני הדור השני והשלישי, התגבשה גם מכוח חינוכם בבתי ספר ציבוריים גרמניים, עבודתם במקומות עבודה שבהם רוב המועסקים גרמנים אתניים, והמגע שלהם עם תרבות הפנאי הגרמנית. מובן שגם להשתייכויות מעמדיות, מגדריות ואחרות היה ויש משקל בעיצוב הזהות, שאין לו בהכרח זיקה לרגש הדתי.

האידיאה שהפיצו ארגונים אסלאמיים, על האסלאם כמסגרת חיים כוללת ומחייבת באופן בלעדי, עליונה על כל מסגרת-זהות אחרת, ובכלל זה הלאומית, זכתה לתהודה רבה וגם להסכמות תיאורטיות מצד מוסלמים בגרמניה. האידיאה הזו הציבה "אחר" קוהרנטי, קורא-לעימות, בין ערכיה של מדינת הלאום הליברלית הגרמנית לבין אלו של אומת האסלאם הגלובלית. 

בימיה של מרקל, וביתר שאת בחסות החששות שעורר גל ההגירה הגדול מארצות מוסלמיות, ה"אחר" המוסלמי נעשה לסלע-מחלוקת חברתי ופוליטי, והפך את הבונדסטאג למפוצל ביותר מאז הקמתה של הרפובליקה הפדראלית. אך כקולקטיב, ה"אחר" הזה נותר מדומיין. סך כל פרטיו לא היו חלק מקהילה אחידה, מגובשת ולעומתית לפני עידן מרקל, לא נעשו כאלה במהלכה, ועל כן גם לא סיכנו, בחשבון אחרון, את מורשת היציבות והשגשוג שהשאירה אחריה.

אוריה שביט הוא פרופ' מן המניין באוניברסיטת תל אביב. עומד מאז 2016 בראש החוג ללימודי הערבית והאסלאם. מאז 2021 עומד בראש מכון שנדונג-תל אביב לחקר ישראל והיהדות ובראש מרכז קנטור לחקר יהדות אירופה בת זמננו